בארבע ההרצאות שלו על התנ"ך, שלוקטו לספר, מבקש יאיר לפיד להעמיד פרשנות מפויסת ומבודחת משהו לטקסט המקראי, ובעיקר להרחיק אותו מהפירושים שהעניקו לו חז"ל במשך הדורות
אלוהים, מה זה כל האדום הזה? זו היתה התגובה הראשונה שלי כשהוצאתי את הספר מהמעטפה. מישהו בהוצאת "ידיעות ספרים" החליט כנראה למשוך את תשומת לב הקורא בכל מחיר ועיצב (בעזרת המעצבת עינב גרין) כריכה אדומה מסמאת עיניים שעליה חופה תנ"ך אדום, מבשר-רעות. רק מעל המשטח המדמם פרושים דפי התנ"ך, לבנים, ובהתאם מוטבע גם שמו של המחבר באותיות לבנות חגיגיות, אבל אין בכך כדי לפייס או להרגיע.
הקורא הפותח את הספר הזה, מעפעף בעיניו בעצבנות נוכח האדמומית הזו, מצפה כבר לרע מכל. רק אז הוא מגלה שאופיה המזעיק של הכריכה אינו קשור בכלום לתוכן הספר או לסגנונו, שכן לפיד כתב ספר נינוח, מפויס, מבודח משהו, צנוע למדי. הזיקה היחידה שהצלחתי להעלות על דעתי בין תועפות האדום המרוח על הכריכה לבין התוך, הוא נזיד העדשים המוזכר בדיונו של לפיד ביעקב ועשו. אבל גם שם זהו פרט שולי יחסית בדיון הכולל וספק אם התכוון מישהו לשפוך את הנזיד הזה על עטיפת הספר.
הספר הוא עיבוד לארבע הרצאות שנישאו בעל-פה בפורומים שונים. למעשה "עיבוד" הוא מונח מרחיק לכת במקרה זה, שכן לשון ההרצאות המדוברת נשמרה גם בגרסה הכתובה. עניין זה יוצר אי-אלה צרימות. עם זאת, פה ושם מופיעות גם שורות יפות, כמו אלה המתייחסות ליתרונו של הקורא הישראלי על פרשן כמו רש"י, שכן הלז "לא הכיר את החול הבא מהנילוס ומסתחרר ברוח מן הים, את הלחות המעיקה של אוגוסט, את צפיפות הדיבור המזרח-תיכוני, את התחושה של רגל יחפה על אדמה מדברית".
לטעמי עדיף היה להרבות בשורות כאלה על חשבון הדיבור המסתחבק של לפיד, הנראה קצת מאולץ. מיני דאחקות העשויות לעבוד בהרצאה לא עובדות בטקסט הכתוב. אברהם בטורקיה "גונב ברזים"? בני עלי בני הבליעל הם "מרכז ליכוד מקראי"? ניחא. אין גם טעם להשאיר שורות כמו "אנחנו בבית כנסת אז אני לא אגיד את זה בקול רם" (עמ' 31). היה עדיף גם להימנע מסגנון רטורי נוסח "נחשו במעמד של מי זה פוגע? (נכון, של שמואל)" (עמ' 108), שגם עולב-משהו באינטליגנציה של הקורא.
אחד הביטויים החוזרים בספר לעייפה הוא הביטוי "לפרשן" ונגזרותיו (מפורשן וכו'). ואני רוצה לשאול: מה רע בביטוי לפרש? כל המפרשים לדורותיהם היו סבורים שהם מפרשים את התנ"ך; איש מהם לא ידע שהוא מפרשן אותו.
ההרצאות מנסות להאיר חמש דמויות מקראיות מרכזיות (אברהם, יעקב, משה, שאול ושמואל) מזווית שהייתי מכנה אותה שפינוזיסטית-פרוידיאנית. שפינוזיסטית על שום המוטיבציה לחזור ולקרוא את הפשט מבלי להיות מושפע יתר על המידה מפרשנות מאוחרת; פרוידיאנית על שום המוטיבציה לעשות ניתוח פסיכולוגי לדמויות על פי החומרים שמספק הסיפור המקראי עצמו (לפיד עצמו מזכיר את פרויד בהקשר זה). המגמה הפסיכולוגיסטית של לפיד הופכת להיות עניין מוזר למדי כשהוא מציע ניתוח פרוידיאני למשה תוך התעלמות מוחלטת מכך שפרויד עצמו כתב ספר שלם על משה.
לפיד מנסה לאפיין את ייחודו בתור פרשן לעומת קודמיו; נקודת המוצא שלו היא שהוא אינו מאמין על פי קריטריונים רבניים, כלומר הוא לא נדרש בהכרח לתושב"ע על מנת להבין את התורה שבכתב, אבל הוא כן "מאמין לתנ"ך". כלומר, הוא מאמין שהמציאות המתוארת בו היא אכן מציאות היסטורית (עניין זה לא מובהר די צרכו אבל זו רוח הדברים). הוא לא מנמק עמדה זו ולא מסביר למה לסיפורי התנ"ך יתרון מבחינת קרבתם לעובדות על פני מדרשי חז"ל. לטעמי, לפיד מסתבך כאן שלא לצורך. הוא יכול היה לומר שגם אם אברהם ומשה לא באמת היו קיימים, יש להם משמעות מכוננת עבור זהותנו הקולקטיבית ולכן ראוי לדון בהם ברצינות.
בכל מקרה הוא חוזר על העמדה שכבר הושמעה פעמים רבות, שגיבורי התנ"ך הם דמויות מורכבות, מלאות סתירות, ושהספר עצמו הוא "הכי טוב שנכתב אי פעם". בכך הוא מצטרף לשורה ארוכה של פרשנים שפעלו בעת החדשה, שתפסו את המקרא כמיתוס או כסיפורת, וביקשו להתייחס אל גיבוריו דווקא כאל דמויות אנושיות, כולל האל עצמו שגם הוא ככלות הכל אנושי למדי. לפיד מדגיש עניין זה ואף טוען שהבריאה היתה תוצאה של בדידות אלוהית. יש כוח ברעיון האל הבודד והדחוי של לפיד והוא הזכיר לי מהלך דומה המופיע אצל ג'ק מיילס בספר "אלוהים: ביוגרפיה" (הספריה החדשה, 1997). אינני אומר זאת כביקורת; תמיד יש מקום לפירוש נוסף ברוח זו ואנו זקוקים לכך במיוחד כיום, כאשר על חלקים ניכרים ממערכת החינוך הישראלית משתלטת רוח אורתודוכסית למדי. לכן חשוב בעיני שדווקא יאיר לפיד מצטרף לאלה המבקשים להפשיט את התנ"ך ממחלצותיו הרבניות כדי לחשוף את יופיו ואת מורכבותו כספר שנכתב על ידי בני אדם ובעבורם.
מגמה זו של לפיד ניכרת גם בכך שהוא מייחס לחז"ל פרשנות לוליינית ומאולצת והרחקה לא נחוצה מהפשט, וגם בכך שיש לו נטייה להעדיף את ה"אנדרדוגס" שהושחרו על ידי היהדות הרבנית - את עשו, את ישמעאל - ולבקר בחריפות את בניה המועדפים: אברהם, יעקב. אברהם שלו אטום, קהה רגשית ואופורטוניסט שלא זקוק לאיש, מסרסר באשתו ומתעלל בבניו. גם בכך יש משהו ישראלי מאוד הממשיך מסורות קצרות-ימים אך ניכרות בספרות ובמחשבה העברית החדשה.
לפיד אף מיטיב להבחין בכך שחז"ל היטו את פירושם בהתאם לצרכיהם האידאולוגיים והפוליטיים, לפעמים בניגוד גמור למגמה המקראית המקורית. כך המקרא אינו מבקר את עשו ואולי אף מציג אותו באור חיובי יותר מאשר את יעקב, ואילו חז"ל עושים לו דמוניזציה מוחלטת. גם אלה אינם גילויים חדשים, אבל לטעמי יש לחזור ולומר אותם בכל הזדמנות. ואכן כוחו של לפיד אינו בגילויים נרחבים חדשים, אלא בהבחנות דקות. וכאלה יש כאן לא מעט: קריאתו בטקסט המקראי רגישה והוא שם לב לפרטים העשויים לחמוק מעינו של מי שקורא כמצוות חכמים מלומדה. כך למשל, בדיון על אברהם הוא שם לב לכך שההליכה לכנען היא בכלל רעיון של תרח, או לכך שכאשר אלוהים אומר לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (בראשית יב, א) הוא כבר לא בארצו, לא במולדתו ולא בבית אביו.
מעניינת מאוד התובנה החתרנית של לפיד כי אברהם נכשל בניסיון העקידה, שכן הניסיון היה ניסיון של אהבה ולא של אמונה. לפיד סבור שהיהדות מצפה מאיתנו להפגנת ערכים הומניסטיים. זה פירוש יפה, אבל לטעמי לפיד חוזר כאן על הטעות של המשכילים היהודים הליברליים, שהתעקשו לצייר את היהדות כולה כמכלול הומניסטי ברוח הנאורות ועצמו עיניהם לצדדיה הקסנופוביים, השוביניסטים והפראיים. בניגוד לדברי לפיד, אלוהים כן כועס על עמים אחרים עובדי עבודה זרה וספרי הנביאים מלאים בכעס הזה.
לפיד מיטיב לעתים להעביר את הדרמה המקראית ולהקנות לה ממד סיפורי קולח; את התמיהות ואת הביקורת שלו על גזר הדין האלוהי או על ההעדפות המקראיות הוא מקשה מתוך מרקם הסיפור ולא מבחוץ. כך זוכה למשל הביקורת הקשה שלו על שמואל (עוד אייקון של היהדות הרבנית) ליתר כוח שכנוע. שמואל מכריז (בשם האל) כי "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (שמואל א, טו, כט) - אבל לפיד מעיר בצדק כי כמה פסוקים לפני כן אומר האל עצמו "נחמתי כי המלכתי את שאול" (שם, יא).
הביקורת על שמואל מאפשרת ללפיד למתוח ביקורת גם על הרבנים בימינו ועל יומרתם לדבר בשם האל ולדעת את מחשבותיו. "אם מישהו טוען שהוא יודע (...) מהי הכוונה האלוהית - אל תאמינו לו" (עמ' 118).
פה ושם היה הספר יוצא נשכר מקריאה של עורך המתמצא בחומרים בהם דן לפיד. כך למשל כאשר הוא מזכיר "קטע נפלא של ברדיצ'בסקי" (עמ' 12), מדובר למעשה על עיבוד של ברדיצ'בסקי למדרש. גם ההפניות לספרות חז"ל אינן עקביות: לפעמים מצוין מראה המקום המלא, לפעמים מראה מקום חלקי ולפעמים רק "במדרש", "בתלמוד". הבחנתי גם בסתירה אחת מהותית למדי: בעמ' 28 לפיד אומר שאלוהים עצמו נאבק עם יעקב במעבר יבוק, בעוד שבעמ' 69 הוא קובע בפסקנות שזה "לא יכול להיות אלוהים". חשוב לציין ששתי הגישות מופיעות בפרשנות המסורתית וגם בביקורת המקרא.
בדומה למאיר שלו ולאפרים סידון לפניו, גם לפיד מצליח לפעמים, באמצעות סגנונו המחויך והנינוח, "להוריד" את התנ"ך ממרומים עבשים במקצת שאינם מיטיבים איתו. כך למשל כאשר הוא מתייחס לתיאור הארץ כפי שהיא נשקפת ממרומי הר נבו, הוא אומר שזה נשמע מוכר כי זה מזכיר את הסרטון שמקרינים במטוסים של אל על לפני הנחיתה, "שישראל נראית בו כמו שילוב של ניו-זילנד וקליפורניה". אני חייב לומר שאני מבין את הפרספקטיבה הזו, אבל בד בבד התיאור המופיע בדברים ל"ד הוא בעיני נפלא ונוגע ללב.
בדיבור בגובה העיניים נעוצה גם חולשתו של הספר; הוא גורם לכך שבכתיבה של לפיד אין כוח. היא קריאה, אבל לא סוחפת; היא ישירה וחביבה - אבל לא מפעימה או מרגשת. ועם זאת, היא עשויה לתרום במשהו לקירוב רחוקים ולהשבת נידחים אל הספר ההוא, שמשהו מאיתנו ייוותר תמיד מקופל בין דפיו.
ד"ר חגי דגן מלמד במכללת ספיר; ספרו, "יהדויות - תמונה קבוצתית", ראה אור בהוצאת אוניברסיטת תל אביב והוצאת מפה
