הרומן החדש של רונית מטלון, "קול צעדינו", זוכר משפחה אחת ואת הצריף של "עמידר" שבו היא גרה; הוא אינו מתקן ואינו מאשים, אינו מפייס ואינו גואל את הילדות. הוא פשוט יותר
לצעדים יש קול, ויש להם טווח וקצב וצורה. הם פרושים לכל הרוחב, מקצה מדרכה לקצה מדרכה. מי שינסה ללכת אתם לא יצטרך להתאים את תנועתו אליהם: הם מתאימים בדיוק, מוכרים באופן אינטימי, כמו מונעים על ידי כרכרת אוויר שקופה. רק יסטה הצדה והם ייעלמו, ייבלעו בריצוד הסואן של כל מה שמצוי בתנועה. הרומן "קול צעדינו" הוא מה שנותר בעקבות הצעדים: הוא העקבות. וכמו העקבות, הוא עשוי קטעים קטעים, מצומצמים בהיקפם, מאפשרים להכליל אותם במבט אחד; המבט לאחור.
המבט לאחור: כלומר הזיכרון, שאין לו התחלה ואין לו סוף, ושלעולם לא מתארגן על פני ציר זמן יציב. הזיכרון לא זוכר את סדר המאורעות, את דרגת חשיבותם ההיא, בזמן התרחשותם, את הסיבה והמסובב. לזיכרון צעדים משלו. וגם לרומן הזה, שזוכר משפחה אחת ואת הצריף של "עמידר" שבו היא גרה, יש צעדים משלו. הוא נפתח בזיכרון אחד, ללא ציון זמן או הקשר: הכניסה של האמא אל הבית, היעדר הקול שבכניסת האמא אל הבית; משם הוא נפתח לצעד הבא. כותרתו של כל מקטע ברומן, כל עקבה של זיכרון, פועמת כמו סוד במקטע הקודם, בצעד שהוביל אליו. מלה, חפץ, קול, תמונה: דבר-מה נוכח בזיכרון של תמונה ובכתיבה עליה, וכאשר נתקלים בו - כמעט במקרה - הוא פותח מבלי משים תיקייה חדשה של ידע ושל זיכרון.
הברוש שמוזכר כאשר הילדה מחכה בכביש לאמא שלה שתחזור מהעבודה מתמזג בנוף, חסר חשיבות, פותח מקטע חדש, צעד חדש, שבו האמא מבקשת לסלק אותו משם, כי השורשים שלו "הולכים והולכים בתוך האדמה". וכל תמונה כזאת, שמופיעה כמעט באקראי, באופן בלתי-צפוי, שלא על ציר זמן או נושא, אלא מתוך התנועה הטבעית של שליפה ושל השמטה, מניעה את הרומן.
אין לו סוף, לרומן, על אף ששורותיו האחרונות מרעידות את הנפש. אי אפשר לכתוב על הילדות באופן ליניארי, במסורת הרומן הריאליסטי, שיכול לספר רק סיפורים שכבר סופרו, משום שהילדות מעולם לא סופרה: יש לה אינספור התחלות, ואף פעם אין לה סוף. היא בדיון באותו האופן שהיא מציאות; לא ניתן להפוך אותה לתשמיש, שמתענגים בו וחוזרים ומתענגים בו, משום שהיא חיה, מעורפלת, רדופה ורודפת. אין בה סימני זמן מובהקים, אין בה דבר מן המובהק.
"זה היה היום הראשון, או השני, או השלישי. הכוס התנפצה", כותבת מטלון, הילדה שהיתה וכבר איננה ילדה עוד, וכבר לא יכולה להכיל בכף ידה את הכוס המנופצת, שאין לה קיום מלבד בזיכרון השברים או בריח של השברים - ריח שמסתנן אל הזיכרון ופוקח אותו, ושניתן להגדיר אותו רק על דרך השלילה: הוא חמקמק מכדי לזהות את מרכיביו. הוא מוכר ובלתי מוכר, מופיע משום מקום, ואפשר לזהות רק את מה שהוא אינו: הוא לא הריח שנכח בביתם של הרב ושל אשתו, שאת ביתם בסביון ניקתה האמא חמישה בקרים בשבוע, שהיה ריחה "של השקיפות המוחלטת, הצחה, מעודנת ולא נתפסת. ריח ללא ריח, אחר, ריחם של חיים מוארים, זוויות ישרות, סדירות רכה, רוחב דעת".
האמא היא הגיבורה של הזיכרון, היא הדמות שלכבודה הוא נפתח לרווחה, על עיקוליו, חוסר הסדירות שלו, צרותו, הצבעים שלו. היא האמא הגדולה של החלומות ושל הזיכרונות, היא מקור התנועה קדימה. האמא היא הנס שמתרחש בספר משום שהיא המאמץ של הזיכרון עצמו, כשהוא נפרט לסיפורים. היא דמות גדולה, מאיימת, אהובה, חסרת שיעור - כך מביטה בה הילדה, מלמטה, במבט העגול שבו מביטים ילדים באמהות שלהם: בפליאה, בחרדה, בחוסר הבנה, בכעס, בחמלה. האמא היא אשה שנעקרה ממצרים לישראל, שעוקרת את הכאב של הביוגרפיה, של אפשרויות החיים שכבר לא יתרחשו, אל הפרגמטיות של החיים המעשיים, ולכן תנועת ההגירה מקננת בה ללא מנוח. היא מזיזה ומשנה את הצריף, את ביתה, את החדרים הזעירים שבתוכו, את הגינה. לעולם לא מוצאת מנוח בתוך ביתה, כי הבית אינו דבר שניתן לאדם, אלא מה שהוא נותן לעצמו, נותן ללא הרף. אם יעמוד מלכת, כבר לא יהיה לו בית, הבית יופקע ממנו אל מטבע חסר חיים של רכוש, של "משכן", ולכן האמא עושה "חיים שחורים לכולם": "'מה אתה אומר שנזיז את הקיר הזה ונפתח קצת', היתה אומרת למי שיש לצדה 'באותו הרגע' ('היה אתי באותו רגע'). תוך דקות קם והיה ה'לא נתתי לו עד שעשה': הפטישים, המסורים והמקדחות הובאו והתחילו להכות ולקדוח, והחדרים והרהיטים - לחוג". הבית זז, ועמו החיים: לובשים ופושטים צורה, הופכים את הצריף לגיבור של ילדות ושל סיפור, גיבור שיש לו נשמה, וש"יש אתו תמיד עניינים". על הזכות של הבית צריך להיאבק, משום ששום זכות לא נתונה מראש; הכל כרוך במלחמה: הביקור בשוק, הפרנסה, הילדים, שיחי ורדים בגינה.
ובצריף נמצאים הילדה, ואחיה הגדולים קורין וסאמי; קורין היפהפייה, בעלת החלומות, ש"רוצה לעשות מכה", שמבקשת לשווא שהעולם יזחל לרגליה בגלל עצלותה הנסיכית, בגלל שהיא אוהבת את היופי וחשה בעלות עליו. וסאמי, האהוב החלופי של האמא, שמחליף את האבא, עובד במסגרייה, יושב שעות במכונית בכביש שלפני הצריף עם החברים, והם צוחקים ומעשנים. ובצריף שליד הצריף מתגוררת הסבתא, הנונה, מקור של איבה ופורקן, המקום שאליו הולכת האמא כדי לריב, להתעצבן, להירגע. זו המשפחה שחיה בצריף, והצריף הוא גם מה שיכול להיות בית, רק צריך להזיז משהו והוא יהיה בית, אבל הוא גם האבא. כי מוריס, האבא של הילדה, נמצא שם רק בהיעדרו, תמיד בהיעדרו, וגם כשהוא מגיע לביקור, היעדרותו נוכחת יותר מגופו. הוא נעדר משום שהוא אוהב את האמא, ומשום שהוא פעיל פוליטי למען המזרחים ונגד "הבנגוריוניזם", משום הוא כותב על כך ספר וצריך להיפגש עם אנשים כדי לנהל את המאבק, ובגלל סוד שהסיפור לא מגלה, חושף טפח ומסתיר, הסוד של מה שהופר והשתבש בתמונה המצהיבה של המשפחה, של האבא והאמא והילדה שהצטלמו בפיאצה סן-מרקו. התצלום "שהיה בדיון".
הבדיון הוא לא בחירה, וגם לא כורח של כתיבת אוטוביוגרפיה. הבדיון הוא חזות הכל וגם המהות: "הייתי אורחת בחלומותיה של אמי" כותבת הילדה. הילדה מביטה במשפחה, "נגררת אחריה כמו סוסון עץ על גלגלים שנמשך בחבל, מתהפך על צדו בכל פעם ובכל זאת נגרר, הפוך", ונונה, הסבתא, מתארת אותה ש"הרגליים בתוך הזיפת, אבל הראש למעלה באוויר, מטרטרה, מסתובב מסתובב", והילדה משתנקת מצחוק כשהנונה אומרת לה את זה. הקורא משתנק מצחוק יחד אתה, כי הוא כבר רגיל לצחוק, מפני שהרומן אינו מתקן ואינו מאשים, אינו מפייס ואינו גואל את הילדות: הוא פשוט יותר, באופן שבו הוא מזמן את עצמו, צעד אחר צעד, לפני מי שצועד לצדו ובתוכו. הוא ניגש אליו ישר, פשוט זרועות, מצהיר על הפואטיקה שלו ומציע אותה כמתנה, ולא כסוד שיש לפענחו.
הוא מצחיק מאוד, לפעמים, הצחוק של ההיתקלות במשהו אינטימי, כמוס, בלתי מוכר ומוכר בו-בזמן; צחוק שנטוע ברגש עמוק וסמוי, שיש בו מהגעגוע ומהמצוקה, מהרווחה ומהכאב שהזיכרון מעורר, ושנותרים בעקבותיו לאחר שהוא מתפוגג. כל אלה נותרים כרושם שחקוק בגוף, כאמת: "הסוד, החבוי מן העין והשקוף, הוא הטוב, לא הרע, שהאהבה היא הסוד ולא חוסר-האהבה, שהמופע הדק של חסד האושר מוסתר על ידי היריד הפתייני של הסבל, נמשך מאחוריו כמו כרכרת אוויר שקופה". "קול צעדינו" הוא יריד של חסד, יריד יוצא דופן, יפהפה ומפעים.
עמרי הרצוג מלמד בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית
