משפחה יהודית מן העיר קסנתי, ראשית המאה ה-20 תצלום: באדיבות גב' סוזי גרוס, המרכז לחקר הלאדינו, אוניברסיטת בר אילן
סימני חיים
אבירמה גולן. הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 266 עמ', 92 שקלים
ומוטיני (Komotini) וקסאנתי (Xsanthi) הן שתי ערים השוכנות זו ליד זו בזרוע הצפון-מזרחית של יוון, בחבל הארץ הנושק לבולגריה, לטורקיה וליוון, המוכר בשם תראקיה (Trakya). בימים הסוערים של מלחמת העולם השנייה נשלחו יהודי תראקיה, ובכללם גם יהודי קומוטיני וקסאנתי, למחנה ההשמדה טרבלינקה, ואולם דומה כי אלה כמו נשכחו ממפת הזיכרון הישראלי על השואה בצפון יוון ובדרום בולגריה.
הוויכוח על שאלת האחריות והדרכים להנצחת יהודי תראקיה נמשך עד לאחרונה, ורק בשלהי החודש הקודם, בביקורו בישראל של נשיא בולגריה, יורגי פרבנוב, נמסר כי לראשונה קיבלה בולגריה אחריות על השמדתם של יותר מ-11 אלף יהודים שהיו בתחומה בעת מלחמת העולם השנייה. גם בספרות העברית לא היה לתראקיה וליהודיה עד כה ייצוג, והנה בא ספרה החדש של אבירמה גולן כדי לסדוק, ולו במעט, את הסכר ההיסטורי שהפריד בין יהודי יוון לחברה הישראלית.
את סיפורם של יהודי חבל תראקיה ניתן היה לשלב בתרבות הישראלית באמצעות מחקרים אקדמיים, אבל אבירמה גולן בחרה להביא את משב ההרים הצפוניים שבגבול יוון אל הק
הקורא העברי באמצעות רומן שהוא מסע אל הנפש היהודית-הספרדית, אשר נותרה חבויה ממרכז העשייה של התרבות הישראלית, כאילו היתה נתונה בתרדמת מתמשכת והכל ציפו ליקיצתה.
את אבני הבניין לרומן שלה חוצבת גולן מהריה הצפוניים של יוון, שליד הערים קסאנתי וקומוטיני. משם היא מביאה אל הספרות העברית את גרסיה בת אסתר וישראל, שנולדה בקומוטיני וסבתה גרה על ההר בקסאנתי. מבלי שהיא מודעת לכך, גרסיה, נערה צעירה, ניצלת מגורל השילוחים לטרבלינקה, כיוון שחדלה להתגורר בצפון יוון. היא מצטרפת להוריה ובמצוותם עולה המשפחה לפלשתינה-א"י, כשהם משאירים מאחור את מראות הבית היהודי-יווני (דובר היוונית והספרדית-היהודית הקרויה בפי כל בשם לאדינו), את אהבות הנעורים ואת קרובי המשפחה, שיישלחו אל האבדון "בגלל שהגרמנים הארורים לוקחים לנו את יוון" (עמ' 253).
עם הגיעה לירושלים שולפת המשפחה מתרמיל הנדודים היהודי את הלשון היהודית- הספרדית (לאדינו) - לשונם של היהודים בצפון יוון, לשונם של יושבי האימפריה העותמאנית ולשון ספרד מימי המלכים הקתוליים, בזמן הגירוש הנורא ההוא. ברחובות ירושלים הססגוניים עושים בני המשפחה שימוש בלשון הלאדינו, "כי הרבה אנשים בירושלים לפחות דיברו ספניולית" (עמ' 252). ובירושלים נחשפת המשפחה היהודית-יוונית לפתולוגיה של התרבות העברית המתגבשת של הימים ההם. גרסיה נישאת (ספק מרצון, ספק מאילוץ) לאחד משכניה, "רופא רווק שעלה לבד מפולוניה בזמן שהיה סטודנט" (עמ' 252), מוותרת על לימודים בבצלאל, שוכחת בהדרגה את ניגוני הבית היהודי-הספרדי ומתמסרת לבשל לבעלה "את כל המטעמים שהתאמנה ליד אמה לבשל ולאפות לכבוד היום שיבוא חתנה" (עמ' 253). ילדיה נהפכים לסמל בה"א הידיעה של התמזגות המשפחה בחברה הישראלית. בנם, אלי ענבר, מעפיל עד למעלת פרופסור מכובד בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב, מומחה ל"טום ג'ונס, מיכאל קולאהאס, רסקולניקוב, יצחק קומר וגרגור סמסא" (עמ' 41), ואחותו ד"ר תמר קמחי, נעשית למומחית במיילדות ובגינקולוגיה.
השניים האלה, ילדיה של גרסיה מקומוטיני, עשו הכל כדי לחמוק ממסגרת הבית היהודי-הספרדי - במיוחד פרופ' אלי ענבר, שאמו מתעקשת לכנותו "אליקו" בסיומת מן הלשון היהודית-הספרדית, אבל גם "תמרולה" אחותו, שם חיבה עם סיומת מן השפה היוונית. המקצוע שבחר, הזהות הקוסמופוליטית שנודף ממנה ריח עז של חילון ישראלי, אורח החיים בתאי משפחה שבריריים והמאבק לפלס דרכו במעלות האקדמיה הישראלית שטופת הניכור והרוע - כל אלה היה בהם כדי להרחיקו מהמהות האמיתית שלו, מקרקע צמיחתו, מהבית היהודי-היווני שנשכח מאחור. נשותיו - אלה שנטש ואלה שהוא חי עמן בפולמוס מתמשך - מעצבות אותו כל פעם מחדש ולשות את ה"אני" שלו כרצונן; עמיתיו באקדמיה עושים הכל כדי לעכב את טיפוסו מעלה בסולם הדרגות האקדמי; וכל קיומו נתון באיזה "לופ" מתמשך, עד ש"אי אפשר לדבר כאן על אמיתי ושקרי, כולם לכודים באי-הידיעה העמוקה שלהם, שרק מתחפשת לידיעה" (עמ' 41).
אבירמה גולן מציבה במרכז הרומן שלה את דמותה של האם גרסיה, שלכאורה נתרחקה אף היא מכור מחצבתה, אבל הלכה למעשה מצליחה להזרים אל עורקי המשפחה המשוסעת שלה ואל עורקיו של בנה אליקו עירויים מעוררי-חיים מהבית היהודי-הספרדי-היווני (לקראת סוף הרומן). האם הזאת - אמא גדולה ואמיתית - קוראת טוב מכל הפרופסורים והדוקטורים את המציאות, ומסייעת לבנה המלומד לפלס דרכו במציאות החיים הישראלית. גרסיה ואבירמה גולן נדרשו להשכיב את אליקו שלהן במיטת בית חולים ישראלי, לכסותו בסדינים עם חותמת משרד הבריאות, לחברו למכונת חמצן ולצנתר את חדרי נשמתו כדי לצפות מבפנים על אחת מן הפתולוגיות הישראליות ההרסניות שלנו - הבריחה משורשי הבית היהודי.
גולן עושה מלאכתה בנאמנות גדולה, וניכר שלא רק יוון מהלכת עליה קסם כי אם גם גיבורה אליקו, שהקורא מזהה בנקל מה רבה אהבתה של הכותבת אליו, יציר מחשבתה. הגיבור שעיצבה גולן הוא לכאורה פסיבי, נטול כוחות, ותלוי תלות סיעודית מוחלטת בסביבתו הקרובה. התרדמת שנכפתה עליו בעקבות תאונת דרכים קשה היא בבחינת "פסק זמן" שבו הוא, ועמו קוראיו, מתקלפים ממסכת הצביעות שעטו על פניהם כדי להיות חלק מן החברה הישראלית.
"סימני חיים" בפירוש אינו "סתם" רומן על יחסי גברים ונשים בישראל בשלהי המילניום הקודם; זה אינו רומן נוסף על יחסיו של גיבור עם נשותיו, ועיסוקיו עם עצמו וגופו מתחת לשמיכת הפוך בשעות הקטנות של הלילה. אסור שאלה יעמדו במרכז התהליך הפרשני של הרומן הזה, כפי שקרה אצל אחדים מן המבקרים. "סימני חיים" הוא רומן העוקב אחר תהליך ההתעוררות של כל אחד מאתנו מסינדרום התרדמת התרבותית שכפינו על עצמנו מסיבה כזאת או אחרת. זהו רומן אמיץ של סופרת בשלה, שמעזה לגעת בנימי העצבים של כולנו ואינה נרתעת מלהציב מולנו מראה רבת-עוצמה. הרומן הזה נקרא בשטף, אך ראוי שהקורא בו יעמיק אל הרבדים הסמויים מן העין. דווקא שם, בעומק השורות והמשפטים המשלבים בין עברית ישראלית כל כך ליוונית וללאדינו, דווקא שם מתרחשת הדרמה האמיתית של הרומן.
גולן מצטרפת כאן לשרשרת ארוכה של כותבי פרוזה ישראלית עכשווית שהחליטו - איש מסיבותיו-שלו - להעמיד במרכז יצירתם את העולם היהודי-הספרדי, שדומה כאילו מימי יהודה בורלא לא היו לו שגרירים של ממש בפרוזה הישראלית, ואף היו כאלה שעשו הכל כדי לטשטש את עקבותיהם בחול היהודי-הספרדי. משהו חדש מתרחש עתה במפת הספרות העברית, ולא אטעה אם אומר כי גולן היא מן הקולות המשובחים של המגמה הזאת. אט-אט חוזר עולם הלאדינו למלא את דפי הפרוזה העברית העכשווית, שלא לדבר על הפרוזה הצרפתית, האיטלקית, הספרדית ואפילו היוונית. יותר ויותר סופרים וכותבים מבקשים להביא מזור לפצעי הנפש שלהם באמצעות עיבוד חוויות אישיות לרומנים שבמרכזם דמויות ומצבים מן הבית היהודי-הספרדי. בעבודת דוקטור שנכתבה לאחרונה מראה המחברת, ד"ר דבורה רוט, תלמידתי, שלא רק סופרים ילידי התרבות היהודית-הספרדית נשבו בקסמיה של מסורת ספרד, אלא גם סופרים מצמרת הפרוזה הישראלית, דוגמת נאוה סמל ("מוריס חביבאל מלמד לעוף"), יורם קניוק ("החיים היפים של קלארה שיאטו") ומאיר שלו ("עשו"), לצד רבים אחרים.
אבל כאן לא תם סיפור המעשה. החזרה אל הלאדינו ממשית היא, ואף אם היו כאלה שכינו את התהליך הזה "שירת הברבור" (כמו העיתונאי אבי גרפינקל במאמר שטוף ציניות על כינוס חוקרי לאדינו שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן בשלהי 2004, או רשימותיו המוכרות של בני ציפר) - עובדה היא שציבור גדול בישראל מבקש, ממש כמו גיבוריה של גולן, להתעורר מן התרדמת ולהצטרף למעגל הולך וגדל של חוקרים בספרד הרואים במסורת הלאדינו את היהלום שבכתר הלשון והתרבות הספרדית בת ימי הביניים. השורשים היהודיים שלנו מלמדים אותם הרבה יותר על עצמם, והם מאמצים בחום אל חיקם את התרבות היהודית-הספרדית. כנגד זאת, מצער מאוד שהתרבות הזאת מפלסת בקשיים מרובים את דרכה באקדמיה בישראל. לא מעטים מבקשים, בגישתם האתנוצנטרית, לראות את תרבות הלאדינו רק דרך החור של מאפה הקשקבל בסופרמרקט השכונתי, מבעד לזגוגית המרוחקת של כוסית האוזו ועל רקע צלילי הבוזוקי הבוקעים ממכונית נוסעת ברחובותיה הדרומיים של תל-אביב. לו היו הם עצמם מתעוררים מן התרדמת האתנוצנטרית שבה הם שרויים, היו מגלים אוצר תרבותי של ממש, שתרומתו לפאזל התרבותי-הישראלי כבר אינה מוטלת עוד בספק.
פרופ' שמואל רפאל עומד בראש המרכז לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר-אילן. ספרו Un grito en el silencio, על השואה בשירתם של דוברי הלאדינו, יצא לאור בהוצאת Tirocinio בספרד
