היה זה רולאן בארת שקבע, כי "הסופר הוא מי שמשחק בגוף אמו: על מנת לפארו, לייפותו, או על מנת לבתרו" ("הנאת הטקסט", רסלינג 2007, בתרגומו של אבנר להב). ספרו החדש של יגאל סרנה מבקש אחר המשחק הזה, תר אחר ממשות גופה של האם בתוך סיפור חייה המעורפל וכותב אותו ביד בוטחת, לא תמיד ענוגה.
תנאי הפתיחה של סרנה בבואו לכתוב על חיי אמו הם קשים. המרואיינת שלו אינה ששה לשתף פעולה, וגם הוא, כמראיין, מאייש עמדה בעייתית: "אין ולא היתה בינינו קרבת נפש, או דיבור, כאלה שיש לבני עם אמו. לא שיחות נפש ולא וידויים, לא שיחות ארוכות או סיפורים. נדמה לי שלא היו גם כשהייתי ילד (...) גם עתה אין לי עניין עמוק במה שהיא אומרת, אלא אם כן זה נוגע לה עצמה, לחיי הנפש שלה, שתמיד נסתרו מעיני ולכן ריתקו או
אותי" (עמ' 58). הניסיון לברוא מחדש פרשת חיים עלומה מתוך שתיקתה של האם, מתוך פירורי המידע שהיא משליכה לעברו מעט מעט ולפרקים - עצם הניסיון מרתק, והכתיבה המקוטעת של סרנה בספר הזה מעבירה היטב את חוויית השבר הגלומה בהגירתה של אמו, בניכור שבינה לבין עברה ובנתק שבינה לבין בנה.
ההישג העיקרי של סרנה בספר הזה, בעיני, הוא האופן שבו הוא נוטל סיפור חיים "אפור", שאין בו כל פן בולט או חריג לעומת סיפורי הגירה ואובדן אחרים (עד כמה שניתן לומר זאת בלי להתכחש לכאב העצום המגולם בדיוק באותה אפרוריות ו"בנאליות של הרוע" שבסיפורים אלה) ומצליח להפוך אותו לסיפור מעניין בכל קנה מידה. מה שגואל את הסיפור הזה מאפרוריותו - בניגוד אולי למה שסרנה עצמו עשוי לחשוב - אינו התובנות הפסיכולוגיסטיות (השטוחות) הגודשות אותו, ואף לא הניסיון לאפיין את הדור ההיסטורי שעמו נמנית האם, אלא האיור המדויק, הנוגע ללב, של הנכות הכרוכה בחיים נטולי אהבה - חיים שהדרך המצויה לעבור אותם היא באמצעות דיסוציאציה, ניתוק רגשי, שכחה ושתיקה.
במציאות של חיים נטולי אהבה, מה שקושר בין העזובים לנפשם הוא עצם הקרע. וכך מתאר סרנה את האיחוד בין הוריו, שהוביל לנישואים ארוכים, טובים ויעילים אך נעדרי חום: "במסמכי שניהם היו משבצות ההורים ריקות. אסון איחד אותם יותר מכל. 'היה לנו הרבה משותף'. כי מה התקיים שם בחדרו של אבי ברחוב העבודה 30 בין שני האלמונים האלה שהוטלו זה לזרועות זה (...) אם לא הבתים החרבים של עברם?" (עמ' 136) .
החלקים היפים בספר הם המקומות שבהם מהין סרנה לנטוש את עמדת הפסיכולוג, הסוציולוג וההיסטוריון של אמו ושל בני דורה, ולהתמקד בנפשו שלו ובחידת יחסיו שלו עם אמו. המקומות האלה כובשים משום שהם כנים וגלויי לב, ומשום שרק בהם סרנה אינו מבקש לפתור חידות אלא להציגן: "האם אנו אוהבים אותה, אחותי ואני? כל כך קל להגיד כן. פשוט: אני אוהב את אמי. אבל אני מתקשה (...) האם זאת אהבה? (...) האם מחקתי אותה, וכעת אני מנסה לאסוף את פרטיה מכל מקום שבו נפזרו במשך השנים?" (עמ' 119). אותו קושי לאהוב ולהיות נאהב, אותו חשש שזהו פגם העובר בגנים, טורד את המנוחה באופן עמוק ומלווה את הקריאה כל העת. הוא עומד ביסוד העמדה הכפולה של סרנה כלפי אמו: מחד גיסא קרוב לה מכל אדם אחר, מאידך גיסא מנוכר ממנה, תהום פעורה ביניהם.
לא יהיה זה הימור פרוע לנחש שסרנה שואב השראה ברוכה מן "המהגרים" של וו.ג. זבאלד (כתר, 2002, תירגמה מיכל הלוי), הספר היפה, החשוב והעצוב כל כך, שהיטיב לשרטט את ההרס - ולפעמים גם את הקסם - הגלום בחיי גלות, חיים הכרותים לנצח מעברם האבוד. כמו זבאלד, משתמש גם סרנה בתצלומים, וגם בספרו שלו, מיקומם הלא שגרתי על הדף, והחיבור ביניהם לבין הטקסט המקיף אותם, אינם תמיד מובנים מאליהם ומזמינים את הקורא לתהות על הקשר. אולם סרנה אינו מתעלה לגבהים של זבאלד, משום שמה שאצל האחרון היה רקמה אנושית רבת רבדים, תפור לעתים אצל סרנה בתפרים גסים מדי.
לסרנה כבר יש ניסיון מסוים בכתיבת ביוגרפיה. ספרו הראשון, "יונה וולך, ביוגרפיה" (כתר, 1993), היה הישג מרשים ביותר מן הפן העיתונאי שלו, אך כמעט חסר-ערך מבחינת תרומתו להבנת שירתה של וולך, או להבנת חיי הרוח והתרבות בישראל של שנות ה-60 וה-70. למרבה השמחה, הפטפטנות והפייטנות שאיפיינו את סרנה של וולך לא שרדו בספר הנוכחי, שהוא בעל מזג הפוך כמעט, צנוע בהרבה - דק, מאופק, כמעט נזירי בהיקפו.
אך דבר אחר שרד גם שרד, וזו בעיני חולשתו העיקרית של הספר: האופן המלאכותי, הכפוי מלמעלה, שבו מנסה סרנה להעניק "עומק היסטורי" תרבותי-פוליטי לסיפור החיים האישי באמצעות חיתוכים כמו-קולנועיים בין מקומות וזמנים. ב"יונה וולך" נעשה הדבר בשרטוט חתך רוחב של אירועים "תרבותיים" מקבילים (משהו בסגנון יונה לגמה קפה בגינתה, זך ישב ב"כסית" וגמע כוסית אחר כוסית, צעירים מותשים במדים מאובקים שכבו בדיונות בסיני ובקולנוע מוגרבי הקרינו את גודאר האחרון).
ב"יד ענוגה" ההצלבה היא בין חייה של האם לבין אירועים היסטוריים "גדולים": "כשאמא בקעה מבטן אמה, לידי מיילדת, שלחה הממשלה הזמנית של רוסיה ברכה חמה לעם הפולני: 'המשטר הישן נפל (...) נפתחה הדרך לחירותכם', והנשיא האמריקני וילסון צידד בזכותה של פולין לעצמאות ולחירות" (עמ' 29). או גרוע מזה: "האם זהו חורף קפוא שבו היא זוחלת כתינוקת אל מתחת לשמיכת נוצות האווז של אביה, בעת שאדולף היטלר הוא עדיין עובר הצף במי השפיר של העומד לקרות, חייל צעיר שמעטים שמעו עליו, היושב בפינת המחפורת בעת הפגזה ואינו משתתף בשיחת חבריו על הנשים? האם זהו סתיו שבו היא נערת גימנסיה הנרעדת במעילה מצמרמורת הכפור, בעת שאדולף מניח את כפו על גרמניה כולה? מיהי אמי בשובה אל העבר בעד הפשפש הפתוח?" (עמ' 24).
יש לחייה של האם תוקף תרבותי, היסטורי ופוליטי - אך תוקף זה אינו מגולם בהשערה השרירותית שהאם התינוקת ינקה מן הבקבוק בו ברגע שהיטלר הדליק סיגריה, אלא מתוך עצם הצורה שבה חיה אותם - מבדידותה, מיתמותה, מהיעדר המשפחה, מהיעדר האהבה בחייה, מן הדיסקרטיות שלה, מאטימותה - די בהם לבדם להעיד על עומקו של המשבר ועל משמעותו הכללית. ההצלבות ההיסטוריות של סרנה מסגירות חשיבה בעלת אופי דטרמיניסטי-מאגי, שלא לומר ילדותי. זהו נרקיסיזם של "אפקט פרפר" פרטי, כאילו העולם כולו מתגייס להסביר את סבלה של משפחתו, בעוד שההפך הוא הנכון (סבלה של משפחתו הוא שמסביר משהו מן הסבל בכלל).
מן המקומות האלה - רובם בחציו הראשון של הספר, שנעשה יפה ומאופק יותר ככל שהוא מתקדם - מבצבצים השורשים העיתונאיים של סרנה, העיסוק בהיסטוריה מן הפן הסנסציוני שלה. חבל שהם פוגמים בטון של הספר, שרובו כתוב בנוסח חרישי דווקא, מעודן ומהימן בהרבה.
