היטלר. לפי המחקר, ההתעניינות בנאצים גברה ככל שכוחם גדל
תצלום ארכיון: אי-פי
התאריך הוא 28 בינואר 1932. כתב "הארץ" בברלין, גרשון סוויט, מדווח מבית המשפט. על דוכן הנאשמים עומד אדולף היטלר, מנהיג המפלגה הנאצית, שמתגונן מפני תביעת דיבה שהוגשה על ידי חברו לשעבר, ולטר סטנס. שנה לפני מינויו לקאנצלר, היטלר עדיין אינו מוכר היטב לקוראי "הארץ". בכתבה, "היטלר בכבודו ובעצמו", הוא מצטייר כדמות אקזוטית, תמהונית למחצה. "עליי לציין מיד כי הרושם שעושה היטלר טוב לאין ערוך מן המשוער", כותב סוויט. "הוא בן 46, אבל מראו צעיר יותר. אגב: הוא רווק... שביעות רצון וביטחון עצמי ניכרים מכל תנועותיו, הוא מתנהג ומרגיש את עצמו כ'כוכב'. כי העולם לוטש עליו עין עכשיו, והדבר מוצא חן בעיניו".
העיתונות העברית של תקופת המנדט השקיפה בהשתוממות מלווה בחשש בתופעה הפוליטית חסרת התקדים שהופיעה באותן שנים בגרמניה: התעצמותה המהירה של המפלגה הנאצית, עד עלייתה לשלטון. אילנה נובצקי-בנדט, דוקטורנטית מהאוניברסיטה העברית, חוקרת את יחסה של העיתונות העברית להתרחשויות בגרמניה - מהופעתם של הנאצים ככוח פוליטי משמעותי ועד מלחמת העולם. בעבודת המאסטר של בנדט, העוסקת בתקופה שעד עלייתו של היטלר לשלטון, היא מצאה שהעיתונות העברית גילתה התעניינות ועקבה אחר התחזקות הנאצים כבר בסוף שנות ה-20. עם זאת, העיתונים בפלשתינה התקשו לזהות את עוצמתו הפוליטית של היטלר, ואת מרכזיותו של המרכיב הגזעני באידיאולוגיה של המפלגה. "ככל שהמפלגה עלתה בכוחה האלקטורלי, ההתעניינות בה גברה", אומרת בנדט, שכותבת את עבודתה בהנחייתו של הפרופ' משה צימרמן. "אבל כמעט אף אחד מהעיתונים לא הבין את החומרה של האנטישמיות הנאצית".
בפלשתינה המנדטורית פעלו באותה תקופה כשבעה עיתונים, שכל אחד מהם ייצג קו מפלגתי או פוליטי אחר: "דבר", עיתון ההסתדרות; "הפועל הצעיר", ביטאון מפא"י; "הארץ" הליברלי; "הצופה" הדתי; "הבוקר" של הציונים הכלליים; וכמה עיתונים שזוהו עם הרוויזיוניסטים, בהם: "דואר היום", "חזית העם" ו"הירדן". את המידע מאירופה הם קיבלו בעיקר מסוכנויות ידיעות, לפעמים באמצעות רכבות שהעבירו את הידיעות מקהיר לארץ. כמה מהעיתונים העסיקו כתבים בגרמניה - רובם יהודים רוסים שהיגרו לשם בשנות ה-20, ושדיווחו לפעמים גם לעיתונים אחרים בעולם. לדברי בנדט, כמה מכתבים אלה נשארו גם אחרי עליית הנאצים, ועזבו את גרמניה רק באמצע שנות ה-30.
"גיבורי הבחירות האחרונות של הרייכסטאג, בלי ספק, הם הקומוניסטים", כתב ישעיהו קלינוב ב"הארץ" בעקבות הבחירות של יולי 1932, שבהן הפכו הנאצים למפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג. אחרי הבחירות של נובמבר, שבהן נחלשו הנאצים במעט, הכריז "הארץ", בעריכתו של משה גליקסון, על "קץ הקריירה של היטלר". בפרשנות שהתפרסמה בעיתון ב-11 בנובמבר נכתב: "שנאת ישראל, על כל הקסם שיש בה לגבי המונים חשוכים בשעת חירום, אינה מטבע עובר לסוחר בגרמניה: יותר מדי תרבות ספג העם הזה, שיוכל להסכים לדרישת איפה ואיפה... ביחס לאזרחים היושבים במולדת אחת". ב-7 בדצמבר קבע העיתון: "להיטלר אין עוד שום תקווה להיות השליט היחיד בגרמניה, לכל היותר יש אפשרות לנאצים לזכות רק בפירורי השלטון".
קוצר הראות של העיתונים העבריים ניתן להבנה בהתחשב בחוסר הוודאות הפוליטית ששררה בזירה הפוליטית הגרמנית. לדברי בנדט, המידע שהגיע מגרמניה על האינטריגות הסבוכות ועל המגעים בין המפלגות השונות היה חלקי, כיוון שהשיחות היו חשאיות. "כשהיטלר מונה לקאנצלר זה התקבל בתדהמה מוחלטת בכל העיתונים", היא אומרת. "כמעט כולם סמכו על הנשיא הינדנבורג, כי אמרו שהוא סולד מהיטלר ולא ייתן לו לשלוט. הם לא האמינו שכללי המשחק יכולים להשתנות במהירות כל כך גדולה".
בעבודת הדוקטורט שהיא כותבת כעת, בודקת בנדט באיזו מידה הבינה חברת היישוב את מהותו של הפאשיזם הנאצי לאחר עלייתו לשלטון, וכיצד העריך היישוב את הסיכוי לפרוץ מלחמה נוספת ולתוצאותיה. לדברי בנדט, העיתונאי היחיד שהיטיב לזהות את כוחם של הנאצים היה איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה ועורך העיתון "דואר היום". "הוא לא נדהם מזה שהנאצים עלו לשלטון, כי כבר לפני כן הוא אמר שהיטלר ישיג בסוף את מה שהוא רוצה".
עיתון אחד נקט קו מנוגד לגמרי ביחס לעליית היטלר: "חזית העם", ביטאון הפלג הימני של הרוויזיוניסטים. "אם הציבוריות של עמנו תסיק את המסקנות המתאימות מההיטלריסמוס, הרי שנוכל להגיד שמעז יצא מתוק", נכתב בעיתון ימים אחדים אחרי מינויו של היטלר לקאנצלר. העיתון אף שיבח יסודות מסוימים באידיאולוגיה הנאצית: "את הקליפה האנטישמית יש לזרוק, אבל לא את התוך האנטי-מרקסיסטי שבו", כתבו עורכי העיתון על הנאציזם. השבחים לנאציזם נפסקו רק לאחר התערבותו של ז'בוטינסקי, שדרש "להפסיק באופן מוחלט את התועבה". אחרי כשנתיים, ב-1935, העיתון נסגר.
עד שנות ה-30 המאוחרות, רוב העיתונים סברו שהמעצמות הדמוקרטיות יצליחו למנוע מלחמה, ושהנאצים מאיימים בעיקר על יהודי גרמניה. אפילו אחרי סיפוחה של צ'כיה, באפריל 1939, זאב ז'בוטינסקי עוד הבטיח בעיתון "המשקיף": "במקום שמתחיל הביטחון בהכרח של מלחמה ?אירופאית' - שם חולפת כל סכנת מלחמה. והחזקות שבחזקות, המחוצפות שבנועזות, תרתענה אחורנית ברגע האחרון... משמע, מלחמה ?אירופאית' אינה אפשרית". לדברי בנדט, "רוב העיתונים הניחו שגרמניה לא ערוכה למלחמה. הם חשבו שיש כאן יותר ?רעש וצלצולים' מאשר סכנה ממשית".
עם זאת, לאחר סיפוח צ'כיה בעקבות הסכם מינכן בספטמבר 1938, החלו העיתונים לבטא חשש לגורלו של היישוב הצעיר בארץ. "כשהם רואים שהמדיניות הפייסנית של בריטניה וצרפת נכנעת בפני היטלר - הם חוששים שהבריטים יקריבו גם אותם, הנאצים יגיעו לשערי הארץ, והמפעל הציוני יקרוס", היא אומרת. "המפעל הציוני נמצא במוקד העניין שלהם, והם דואגים לו יותר מאשר ליהדות באירופה".
האם מתחזיותיהם של העיתונים בנוגע לכוונות הנאצים ניתן ללמוד משהו על היכולת לחזות סכנות עתידיות? לדברי בנדט, "אפשר לראות נטייה מסוימת להדחיק איומים. מצד שני, זה לא חוכמה לשפוט בדיעבד. לפעמים העיתונים אומרים: אנחנו לא נביאים".
