י"ל מאגנס. למטה: כרך מיומניו האישיים. היה מיואש מהתלקחות המלחמה
תצלום: אלפרד ברנהים
הבדיקה שביצע הד"ר אהרנפלס ליהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, הראתה שמצבו הבריאותי מאוזן, אך עדיין שברירי. התאריך הוא 13 באפריל 1948. מאגנס, איש חולה בן 70, יודע שמחלתו תכריע אותו בקרוב. אף על פי כן, הוא מחליט לטוס בדחיפות לניו יורק, ומשם לבית הלבן בוואשינגטון, כדי לעצור את המלחמה המשתוללת בארץ. הוא אינו מייצג כמעט איש, מלבד קבוצת פרופסורים שוחרי שלום, אך יש לו נגישות והשפעה בצמרת הממשל האמריקאי. קטעי היומן שלו, שמתפרסמים כאן לראשונה, שופכים אור על אחת הפרשיות הנשכחות של תקופת מלחמת העצמאות: נסיעתו של המנהיג הציוני, שביקש לשכנע את נשיא ארה"ב לכפות הפסקת אש ולמנוע את יישום תוכנית החלוקה ואת הקמת המדינה היהודית.
כאשר התקבלה החלטת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, לא כל היישוב היהודי יצא לחגוג ברחובות. קבוצה של אינטלקטואלים, רובם מרצים באוניברסיטה העברית, האמינו שהמלחמה שתפרוץ בעקבות הקמת המדינה היהודית תמיט אסון על הערבים והיהודים כאחד. הד"ר מאגנס, המייסד והקאנצלר של האוניברסיטה העברית, היה רב רפורמי, פציפיסט ואנטי-אימפריאליסט, שנודע בין השאר בזכות התנגדותו למלחמת העולם הראשונה. בד בבד, הוא היה מחשובי המנהיגים הציוניים של תקופתו, ממייסדי הקהילה היהודית בניו יורק, ומאנשי הקשר העיקריים בין הנהגת הציונות
לממשל האמריקאי. מאז עלייתו לארץ ב-1922, הוא תמך בהקמת מדינה אחת, דו-לאומית, ליהודים ולערבים, עם ממשלה המורכבת מנציגי שני העמים.
תלמיד של גנדי וירמיהו
יומניו האישיים של מאגנס, שכתובים באנגלית, שמורים בארכיון המרכז לתולדות העם היהודי בירושלים. ביומנים מתאר מאגנס את הייאוש מהתלקחותה של מלחמת אזרחים בשטחי המנדט המתקרב לקצו. האירועים הפוליטיים והמלחמתיים מתערבבים עם החמרתה של מחלתו. הוא מספר על שנתו הטרופה ועל הסיוטים שפוקדים אותו.
"בשונה ממנהיגים ציוניים אחרים, כמו בן גוריון, היומנים של מאגנס הם לא רק תעודה פוליטית", אומר הפרופ' אריה גורן מהאוניברסיטה העברית, החוקר והמהדיר של כתבי מאגנס. "הכתיבה שלו היא מאוד אישית - הוא משתפך ומדבר על הלבטים שלו ועל החולשות שלו".
מאגנס החשיב עצמו לתלמיד של מהטמה גנדי והנביא ירמיהו, והתנגד לכל סוג של לאומיות המבוססת על כוח צבאי. אגודת "איחוד", שאותה הקים בחברת כמה מחבריו, נחשבה לסמן השמאלי של המחנה הציוני בכל הנוגע ליחסים עם הערבים. חבריה הותקפו כמעט על ידי כל המפלגות ביישוב, ותוארו כתבוסתנים, גלותיים ואנטי-פטריוטיים.
"מאגנס חזה שגם אם ננצח במלחמה, אחר כך תהיה עוד מלחמה, ועוד אחת. לא יהיה לזה סוף", אומר הפרופ' גורן. "כשהתחילו הקרבות של מלחמת העצמאות, הוא ניסה לעצור את היישום של החלטת האו"ם ולקדם את הרעיון שיזמה אז מחלקת המדינה האמריקאית, שהאו"ם יקפיא את החלטת החלוקה ויכפה בינתיים על שני הצדדים 'משטר נאמנות' עם ממשלה זמנית, עד שהתנאים יתאימו להסדר אחר. מאגנס חשב שזאת הזדמנות לעצור את גלגלי האירועים, בתקווה שבינתיים תיווצר הבנה ואפשר יהיה לדבר".
ב-12 באפריל הוא כותב ביומנו: "כבר יותר מדור אני מטיף לשלום, פיוס והבנה. איך אני יכול שלא להתייצב בפני העולם ולהגיד: 'חברים, עצרו את שפיכות הדמים. הבנה היא אפשרית'. זהו הרגע שלו המתנתי כל השנים האלה". הקונסול האמריקאי אומר לו שאם לא יוקם משטר נאמנות לפני 15 במאי, פלשתינה תיכנס לתקופה "מלאת סכנות ושפיכות דמים". "יש צורך בגישה אמיצה וקונסטרוקטיווית כמו שלי", כותב מאגנס. "הגיע הזמן - יחד עם אחרים, או לבדי, אסע לארה"ב כדי להעביר את המסר". הוא קיווה שאם תוכרז מדינה, ארה"ב תטיל סנקציות על ארץ ישראל כולה. "מלחמה לא יכולה להתנהל בלי כסף ובלי תחמושת", הוא אמר לתומכיו בארה"ב.
ב-13 באפריל אחר הצהריים, בעודו ישן, מתקשר אל מאגנס בריגדיר ג'ונס, המפקד הבריטי של אזור האוניברסיטה העברית. הוא מודיע לו ש-34 מעובדי האוניברסיטה ובית החולים הדסה נהרגו בהתקפה על שיירה להר הצופים, בהם מנהל בית החולים, הד"ר חיים יסקי. בסופו של דבר, התברר ש-77 בני אדם נהרגו בהתקפה - רבים מהם חבריו של מאגנס. לא פחות משהזדעזע מהטבח, מאגנס מזועזע מהנסיבות שהובילו אליו: ב-9 באפריל, ארבעה ימים קודם לכן, התרחש הטבח בכפר דיר יאסין, שבו הרגו אנשי אצ"ל ולח"י יותר ממאה פלשתינאים. בהלווייתם של הרוגי השיירה, מאגנס קושר בין שני האירועים, ומגנה את "מעשי האכזריות ששני הצדדים בארץ מבצעים בימים האחרונים". הוא מוקע כבוגד על ידי רבים ביישוב, בהם מרצים באוניברסיטה שבראשותו.
"בסוף נפסיד"
מיואש מהסיכוי לשינוי פוליטי ביישוב, מתחזקת עמדתו שרק אמריקה תוכל להציל את היהודים מעצמם. "אני יוצא לניו יורק בתקווה שאוכל לתרום לשלום ירושלים", כתב. "אנו זקוקים לסמכותה ולכוחה של מועצת הביטחון על מנת שנניח את נשקנו". לדברי גורן, "מאגנס פחד שמה שקרה בשייח ג'ראח יקרה לכל היהודים בארץ. במכתבים שלו הוא מביע חשש מהרס של ירושלים".
יחד עם אשתו ביאטריס והרופא שטיפל בו, מאגנס נוסע לשדה התעופה בלוד. הקונסוליה האמריקאית, שאירגנה את הטיסה, דאגה גם להסעה. הדרך לשדה התעופה היתה חשופה לאש צלפים, והם נסעו דרך העיר רחובות. מאגנס נוחת בארה"ב ופותח בסדרת פגישות עם דיפלומטים ועם מנהיגים יהודים. הוא מציג את תוכניתו: "רוב ניכר של היהודים יגידו שאם רק יאפשרו להם עלייה ובניייה למשך עוד 20 עד 30 שנים, אין להם צורך במדינה", הוא אמר בכינוס בניו יורק. "מדינה ניתן להשיג רק באמצעות מלחמה, ומלחמה לא בונה שום דבר... אנחנו יכולים 'לקחת' את חיפה, טבריה, יפו ועוד הרבה נקודות בארץ, אבל נהיה כמו הגרמנים - בסוף נפסיד את המלחמה".
מאגנס טען ש"יש מיליונים על גבי מיליונים של מוסלמים בעולם, והם לא לחוצים בזמן... מיליונים על גבי מיליונים של ערבים מוכנים לסבול הקרבה של חיים שהם מבחינתם זולים יחסית, לעומת השארית האומללה של היהודים בעולם".
ב-4 במאי, בעוד הקרבות בגוש עציון ובאזור הכנרת מסלימים, נפגש מאגנס עם ג'ורג' מרשל, שר החוץ של ארה"ב. "שום פתרון של בעיית פלשתינה אינו אפשרי אלא אם הערבים והיהודים יובאו יחד כדי לפעול למען ישועתם. משטר נאמנות יספק להם את האפשרות הזו", הוא אומר למרשל.
מרשל מביע התלהבות מרעיונותיו של מאגנס, אבל מלווה אותו אל היציאה. ליד הדלת הוא שואל את מרשל: "אדוני מזכיר המדינה, אני רוצה לשאול אותך באופן ישיר: האם יש סיכוי לכפות משטר נאמנות?" מרשל עונה לו בהיסוס. "ארה"ב הציעה להשתתף בכוח צבאי בינלאומי לפלשתינה, אבל שום מדינה לא הצטרפה ליוזמה".
ג'נטלמן אמריקאי
למחרת הוא נפגש עם נשיא ארה"ב, הארי טרומן. "נשארו עוד ימים בודדים עד 15 במאי" (יום סיום המנדט הבריטי - ע"א), אומר מאגנס לנשיא. טרומן ענה לו תשובה מעורפלת. הוא חושב שלשלוש הדתות המונותיאיסטיות יש עקרונות מוסריים משותפים. אם שלושתן יצליחו להגיע להבנה, הבסיס הרוחני של הקומוניזם הרוסי יקרוס. אלא שלדברי טרומן, ההנהגה היהודית סירבה לקבל את תוכנית השלום שלו. "היהודים סירבו לקבל את ההצעה שלי", אמר טרומן למאגנס. "אתם, היהודים והערבים, מקלקלים הכול".
בעשרת הימים הבאים מתנהל מאבק בין אנשיו של חיים ויצמן, המבקשים מהממשל להכיר במדינת ישראל שתקום, לבין חסידי "משטר הנאמנות". ב-14 במאי, היום שבו מכריז בן גוריון על עצמאות, מאגנס שכב חולה במלון. ארה"ב, שבה תלה את תקוותיו, ממהרת להכיר במדינה החדשה. לדברי גורן, כששמע מאגנס על הקמת המדינה, הוא הלך עם בנו למלון "וולדורף אסטוריה", שם שהה חיים ויצמן, יריבו הפוליטי. הוא נכנס לחדרו של ויצמן ולחץ את ידו כברכה על ההישג. "מאגנס היה ג'נטלמן אמריקאי", אומר גורן. "כשהוא הפסיד, הוא הלך לברך את ויצמן".
אחרי פחות מחמישה חודשים, מאגנס מת בארה"ב. לדברי גורן, "אין ספק שהנסיעה לאמריקה גרמה להקדמת הפטירה שלו". עצמותיו הובאו לקבורה בסנהדריה שבירושלים. גורן מביע צער על כך שבישראל של ימינו דמותו של מאגנס כמעט נשכחה, מלבד הוצאת הספרים האוניברסיטאית שקרויה על שמו. לדבריו, "אני תמיד אומר שטוב שבן גוריון היה מנהיג התנועה הציונית ולא מאגנס. ברור שמאגנס היה נאיווי ואידיאליסט מדי. אבל הוא דמות מיוחדת ורבת צדדים, ולכן הסיפור שלו כל כך מעניין".
יומני 48' יהודה לייב מאגנס
על היומנים שנכתבו בשנה שבה קמה המדינה, ועל האנשים שכתבו אותם כתבה שלישית בסדרה
