 |
|
 |
| נתן זך |
|
|
צילום: תמיר להב-רדלמסר |
|
| על הדיסק "כמה נהדרת היית" - נתן זך קורא משיריו. מוסיקה שלומי פריג', אפריל 2008
קולו של משורר, קולו הממשי הבוקע מגופו, הוא לא תמיד הכלי האידיאלי לביצוע שיריו ובדרך כלל הוא אף בלתי מתאים במיוחד. הקול היוצא מן המשורר בשיריו הוא קול אחר, וה"אני" האומר אותו נמצא בספרה אחרת של גיל, של גוף ואפילו של מגדר. האם לתרזה די-מון של לאה גולדברג יש קול בס מעושן ומבטא ליטאי כבד כלגולדברג עצמה? כמעט בכל פעם שבה שמעתי את אבידן, הורביץ או וולך קוראים את שיריהם רציתי לברוח מהחדר, בכל פעם מסיבה אחרת - או שהם היו שבויים באיזו מניירה חדגונית, החירשת לגוני לשונם שלהם או שחולשותיהם האנושיות, בושתם לפני הקהל או ניסיונות תקיפים להסתיר את בושתם גברו על כל דבר אחר, או שקולם הפיזי היה זר ונוכרי לעולמם השירי. נדמה לפעמים שהם מנסים להרוס את מה שעשו; שיצירתם היא אחות לכוח-הרס המתגלה בקריאתם.
מעטים קוראים שירה בצורה היכולה למציאותן הנבדלת של המלים בשיר, למשקלן הסגולי החדש, לצלילן החדש, לפגיעותן המיוחדת. גם שחקנים או קריינים מקצועיים אינם מתאימים לכך תמיד. השירה אינה זקוקה לקול נישא או לפאתוס גדול (גם אם לעתים כן) וגם לא לדיקציה מושלמת. היא זקוקה למי שישאיל לה את עצמו; שיעז להיות מוסיקלי כמוה, אבל לאו דווקא מי שישחק את כל התפקידים הגלומים בה בפועל, בחוץ וברעש. המלים בשירה הן הרות משמעות. קולו של הקורא אותן צריך להסכים להיות הרה.
ובכל זאת, לפעמים משוררי השירים הם קריינים מעולים של שיריהם ויש טעם רב לשמוע אותם קוראים משיריהם וקולם חושף משהו חדש הנוסף על השיר, ומלמד משהו על זווית הלשון שממנה נוצר - כמו קריאתן של רחל חלפי וחדוה הרכבי וסיון בסקין. כזאת היתה קריאתה של לאה גולדברג. ולעתים רחוקות מאוד הם הקוראים האידיאליים ממש. כזאת היתה דליה רביקוביץ. כששמעת את קולה קורא את שיריה שמעת את קולם של השירים במלוא עוזו. זהו דבר תוכי וחזק מכל נימוק. ידעת: זהו קולו של השיר. היתה לכך נוכחות מסתורית במלוא מובנה של המלה. קולה, למרות שיצא מגופה העומד לפניך, בא מכל המקומות ולא מכאן.
הדיסק החדש שבו קורא נתן זך משיריו על רקע מוסיקה של שלומי פריג' הוא אירוע מפתיע ויוצא דופן בתחום קריאת השירה במקום הזה. יש כמה דיסקים של קריאת שירה על רקע מוסיקה שיצאו בזמן האחרון ויש בהם דברים יפים ויפים יותר. הצירוף בין מוסיקה לשירה, גם אם הוא מקובל ונדמה שהוא טבעי ומתבקש, אינו כזה כלל. המוסיקה שברקע מגלה, לפני הכל, שיוצרי הדיסק פחדו שמא השירה לבדה אינה מספיקה והריק סביבה יפחיד מישהו. ובעיקר: המוסיקה כמעט תמיד מפריעה למוסיקה של המלים; למלודיית המשפט, לריתמוס ולרשת הקולות הקטנים של מלות השיר. ברוב המקרים היא יוצרת מין תערובת "תרבותית" שיותר משהיא אומרת משהו היא סותמת את ערוצי הקליטה בגבב שדרים המזכיר אירוע עכשווי במלון ספא.
הדיסק של נתן זך הקורא משיריו יוצא מכלל זה ומכל כלל. זהו אירוע קריאה היורד חדרי-בטן. קולו של זך יוצר כאן נוכחות יחידה במינה, חשופה מאוד, פגיעה, אינטימית, מלאה תוקף ובו-בזמן מין הסתר או כיסוי. גם מי ששמע את זך קורא משיריו, רק לעתים רחוקות שמע אותו במינון כזה של נוכחות. איני יודע אם זוהי קריאה "טובה" או "נכונה" דווקא של שיריו; קולם של שיריו, גם המאוחרים שבהם, הוא כה חמקמק ודו-משמעי שאין קריאה אחת יכולה להתמודד עם כל היקפו. אבל זוהי קריאה גדולה של שיריו, וגדולתם של שיריו ויופיים מזדהרים כאן באור בהיר. הקול הצרוד של זך, הקשה והצלול כאחד, המבטא הזר המרומז בו, מקבלים ברגעים מסוימים נוכחות סלעית, והמשפטים מתייצבים מתוכו כהוויות מוצקות ונישאות. יש משהו מונומנטלי בדיבור הזה.
בשיר "ואז בא לנו", שהוא מין סונט בן 18 שורות שהחריזה והריתמוס נותנים בו תו של גורליות וחרדה עצורה, מטעין זך את הדיבור ברגש כה רב, ובמתח כה דרמטי עד שאתה מצפה שהכל יישפך לקראת מלותיו האחרונות של השיר - "ועמדתי שם נבוך ומחריש כאבל על מת". אבל זך משליט על הרגש מחסומים מעניינים ביותר - מחסומים מתחלפים. זו אירוניה דקה ביותר המחליפה את צביונה מהרף-עין למשנהו והיא מהבהבת לפני הרגש העירום במשחק מרהיב ועצוב ביותר.
קריאת השיר "כי האדם עץ השדה" היא נוף קודר ועז שהבדידות שבו הופכת לעצמים. אם יש ציור של דה-קיריקו המתרחש בעברית, אזי זהו השיר הזה בפיו של זך. כל המכיר את השיר הזה מכיר את גדולתו, אבל מבעד לקולו של זך, מתוך תחושת הדרמה העצורה האצורה בקולו, מתוך הפסימיות המונומנטלית ומתוך העדנה הלא-פחות מונומנטלית העומדת כנגדה, הופך השיר הזה לדבר המושט אליך, חי, נורא, ויפה במידה נדירה.
בשיר "בינתיים", שהוא דיבור אל דמות האם הנוטה למות, עובר קולו של זך הקורא מעין מטמורפוזה לאורכו. הוא נפתח ברוך ובחמלה, ולקראת סיומו הוא נטען באיזו תערובת מוזרה של צער, זעם ושמחה, עד המלה "שלם" שבסיום המביאה הכל למקום אחד האוחז שלווה ופלצות במינונים שווים, ובתוכה - הפתעה: קול של ילד מתגלה במעמקי הקול.
המקום שאת הולכת אליו, ממנו לא תחזרי
ריקם כמו שחזרת פעמים כה רבות
כי המקום שאת הולכת אליו אין בו תקוות
ולא אבדן, חרטה וצער, אף לא כאב אם,
המקום שאת הולכת אליו לא חסר דבר. הוא מקום שלם.
המוסיקה של שלומי פריג' אינה מיותרת. היא נותנת לקולו של זך מקום, וכך - יש לו הד מן העולם, וקולו אינו כקול הקורא במדבר. היא עדינה ומגיבה ברגישות רבה למלים. היא אינה יותר מקווי אוויר ואנחה, אבל היא נחוצה וכמו מצביעה אל עבר הקול. כי קולו של זך הוא עולם. והוא עולם במידה כזאת, עד שאתה רואה בו סדק. סדק יישותי עמוק. והוא כה עמוק עד שאינך יודע אם הוא בא מן האדם ויוצא אל העולם, או שהעולם סדוק עד תשתיתו והסדק עובר אל האדם העומד עליו. ואתה רואה ברור את הקו היוצא מן הקול אל השיר "המדריך לנווד" ואל סיומו, מן המשפטים שרק גדולי המשוררים רואים את השכבות שבהן חבויים גבישים כאלה:
הזהר, הו היוצא למרחקים,
אל תצא לדרך אם בכונתך
לשוב. |
