שעת המים
יפתח בן אהרון. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 79 עמ', 50 שקלים
ספר שיריו הראשון של יפתח בן אהרון הוא ספר יפה מאוד. שבעה שערים אוחז הספר הזה והם נעים, ללא הרף, בין שני קצוות: החיים בשירה והשירה בחיים. הקצוות הללו מתאחדים לרגעים של הווה ועבר, מטאפיזיים או לא, שהמשורר מנסה לנעוץ אותם בכל דרך אפשרית: חפצים, זיכרון, פרשנות, דיבור.
בפואמה האוטוביוגרפית "לידה ופיכחון" אומר הדובר: "נורא היה לחיות בין אלה שהכירו את האמנות./ הם האמינו בשירה. והחזיקו באמונת הבל/ בדבר סופיות הקיום האנושי" (עמ' 33). אפשר היה לחשוב שהמחשבה הסותרת הזאת היא התחסדות של המשורר, שכן לא זו בלבד שהשירה היא הדיבור שלו, אלא שאמונת הבל היא דווקא המחשבה שהקיום האנושי איננו סופי. אבל השורות הבאות מחלצות אותו מהתחסדות אפשרית בהופכן את השורות שקדמו להן לאירוניות: "במקומות בהם דברו את הדברים האלה/ למד אותי המות לשתק./ לדבר בלשתק. שקט גדול היה אופף את המראות" (שם). "הדברים האלה" הם הפחד הגדול שמאיים על הדובר - סופיות הקיום האנושי, המוות - אבל הוא איננו הודף אותו אלא מתמיר אותו לעמידה ילדית מול העולם (מול "הדברים האלה"), לתחביר ילדי ("לדבר בלשתוק"), ולבסוף להתכנסות ילדית, לא מילולית, צנועה, ראשונית - למבט ("המראות").
אך יש דרך נוספת לפרש את "הדברים האלה", שבגינם למד הדובר לשתוק; "הדברים האלה" הם תפיסת העולם של מי ש"מכירים" את האמנות, כלומר מי שמאמינים בשירה כפעולה אסתטית שמקורה אסתטי ולא ממשי. הבעיה בתפיסת השירה כנצחית ובתפיסת הקיום האנושי כסופי אינה נובעת, בעיני הדובר, מהסתירה ביניהן; הבעיה היא בהפרדה המלאכותית שנוצרת כך בין "האמנות", או "הפואטיקה", לבין "החיים". כאן מצוי העיקרון המכונן של הספר הזה. קודם כל מה שיש ורק אחר כך שירה. או לחלופין: ממה שיש יכולה לצמוח שירה.
אחד הביטויים המרכזיים לעיקרון הזה בשירתו של בן אהרון הוא המבט המחפצן, הממשש. הנה פתיחתה של אותה הפואמה:
אני שנולדתי בבית גדול בכפר
יכלתי להאמין למגע אבן ועץ,
ולדעת על אמריקה מדפדוף בתמונות.
שמש גדולה היתה מופיעה אצלי בחלום,
מפזרת אלמות של אש. ובבקר
אותה שמש, לבנה וריקה,
תלויה מעל הגדר.
ראיתי אריות בחלון.
גופם כצבע עצי הדקל בקיץ
ופניהם שקטות וטובות.
פילים גבוהים התהלכו על הדשא בחצר." ("לידה ופיכחון", שם)
הלידה היא לידה משולבת של העין המביטה והיד; העין איננה מאמינה למה שהיד איננה נוגעת בו. היד היא הנוגעת באבן ובעץ, היא המדפדפת באלבום והיא הממששת את פנטזיית "העולם הגדול", אמריקה. רק לבסוף, אחרי שהממש הונח כיסודות לבניין השיר, נפקחים העין והמבט, ממריאים. זאת הסיבה שהאריות הנשקפים בחלון והפילים הגבוהים המתהלכים על הדשא בחצר אינם בלתי אפשריים בפנטזיה של הכותב והקורא גם יחד; הם ממשיים כמו האבן והעץ, כמו המגע באלבום, כי היד הכותבת אותם היא אותה יד ממששת שבתוכה משוקע המבט.
בפואמה "אור הבית", שיר מס' 14, מדווח הדובר:
כלנו נזונים מקערת הזכוכית הגדולה.
ממלאים צלחות
בשקט
ושתיקה.
מסתכלים מקרוב על שבר אגוז
או גרעין
דרו? של שבלת שועל.
בתחתית הקערה נאצרת שתיקה.
נהפכת
לדממה דקה.
(שם, עמ' 13)
כאן, השילוב של המבט והיד, או היטמעותם זה בזה, הופכים את התפרים בין המוחשי לבין מה שאיננו לבלתי-מורגשים. צלחת הזכוכית היא המקור למזון בצלחות, אבל גם אוצרת את השקט והשתיקה; והמלים הכותבות את השקט והשתיקה מחיות את התמונה הזאת ומאפשרות מעבר חופשי דרך דפנות הזכוכית ונאספות לשירה. כך גם בשיר מס' 10 באותה פואמה (עמ' 11): "במראה: מראה מלים./ דלת ארון פתוחה./ חצי צד עץ/ משתתף במראת הדלת./ המלה "מלה"/ דולפת/ בפמוט המדבר".
לא רק את הדומם ממששת היד הכותבת של בן אהרון, אלא גם את הצומח: "המראות נשפכים מתו? העין, והופכים/ לעננה גדולה מעל הואדי. עצמת החיים/ נאגרת בירכתי הערוץ/ נלפתת בשיחי הפטל/ ועולה כאגם שאנן באויר" ("מארב", שיר 8, עמ' 47); וגם את החי: "למדתי להבחין בין לילה/ ליום ולתת סימנים במאורות;/ יותר מכל צפרי הלילה/ הפחידה אותי התנשמת:/ אותה נשמה לבנה, רושפת,/ שבהקלעה פתאומית לאור יום/ היתה נחבטת סנורים בקירות" ("לידה ופיכחון", עמ' 33). השיר אצל בן אהרון נפתח תמיד מלמטה למעלה. לנשמת התנשמת יש זכות קיום לא רק בזכות שמה, "תנשמת", אלא גם בזכות עיוורונה שחובט אותה בקירות, הופך אותה למעין דמון קונקרטי ומלא חיים.
בן אהרון איננו מבטל את "סופיות הקיום האנושי". להיפך, מהסופיות הזאת הוא מתחיל. אבל הוא לא נעצר בה, אלא ממשיך אל המטאפיזיות: החומר הופך למופשט, המופשט הופך לחומר, ומצבי הצבירה משתנים כל הזמן. ה"אני", יחד עם זאת, איננו נטמע בחילופי המצבים האלה, אלא משקף אותם לפרקים, משתקף בהם ומדבר מתוכם:
הוא בא, הוא מדבר, הוא שותה מהמים.
כוסות עומדות על אדן החלון
מחכות לפניו.
הוא בא, הוא מדבר, הוא שותה מהמים.
הוא שותה מהמים והמים נהפכים למראה פניו.
הוא פותח דלת, הוא ער, והדלת נהפכת למראה פניו.
הוא יושב בחדר, הוא מדבר, והחדר נהפ? למראה פניו.
הוא בא, הוא מדבר, הוא שותה מהמים.
כוסות ממתינות לו על אדן חלון.
והחלון למראה פניו.
("מים, מזמורים ושירים לאני", עמ' 61).
יחד עם זאת, היכולת הפואטית לשנות מצבי צבירה ולעבור בקלות מהמוחשי אל המופשט ולהיפך בולמת לעתים את בן אהרון המתענג עליה, חש כמעט שהוא יכול למוות. ייתכן שזו הסיבה שהוא נמנע משיפוט ומהבעת עמדה:
בזמן ההליכה
נתפס לי הנשק בסבך (עולם הצומח בעוכרינו) אני לא
חושבת על המות. מה זה בכלל שכל הזמן
מקפץ מאחורינו -
אני מציץ לאחור במהירות
ורואה את פניו של ראובני.
אבשלום נוכטרמן עדין תלוי מעלי בסב?
וצועק לעזרה.
("מארב", שיר מס' 3, עמ' 45).
שני טקסטים נרמזים כאן. האחד הוא עקידת יצחק והשני מות אבשלום. שניהם מתחברים לטקסט אחד בשימוש שנעשה במלה "סבך"; בסיפור עקידת יצחק נעקד בסופו של דבר האיל שנאחז בסבך, ובסיפור אבשלום הסתבך שערו של אבשלום בעץ האלה. בשיר הזה מחליף הנשק את האיל ואפשר היה לחשוב שהדובר יקריב אותו, את הנשק המטונימי למלחמה, למען החיים. אבל מי שהוקרב הוא דווקא אבשלום נוכטרמן, חברו, ואימת סיפור העקידה המקראי מתממשת כאן. התיאור האמיץ הזה מעורר ציפייה לעמדה נחרצת של הדובר נגד הזוועה, אבל היא מתבדה, ומה שמשתקף הוא רק הניסיון לתת הסבר משכנע לרפיסותו ולחוסר האונים שלו מולה:
4.
אני לא סתם שוכב ומדבר
אל עצמי לפני הירי.
אני לא עושה חשבונות נפש.
אני לא מסגנן לעצמי תשובה.
אין זמן, צרי? להכניס אטמים.
צרי? להקשיב בקשר לפקודה.
אני חוזר על התרגלת
ומשנן.
5. אדם-חזה קטן מנתר לידי
בזמן שאני מכניס אטמים
צהבים לאזנים.
6.
אני לא משקר. ראיתי ויריתי.
7.
יש חדוה מסימת במות הזה
אמרתי לעצמי
ואני עדין אומר יש,
אני אומר, חדוה מסממת
במות הזה.
(עמ' 46) גם אם שלילת חשבון הנפש מעלה בכל זאת את אפשריותה, נדמה שהדובר מעדיף למסור את הדברים כפי שהיו בלי לשפוט אותם. אבל המחיר של ההיצמדות ל"אמת", לדברים כהווייתם, משתק אותו ומשתיק את הביקורת שלו. את הנחמה הוא מוצא ביופי, באדום החזה הקטן המנתר לידו. ואף גרוע מזה; במוות הוא מוצא "חדווה". גם בסוף השיר הוא אומר: "]...[ הירוי/ שוכב/ וגבו מדבר עם הכוכבים./ דר? חורים קטנים שנוקבו בגופו/ מטפטפים זכרונותיו אל השמים./ אור וצל חורצים את שמו" (עמ' 47). כך, בשם היופי והשגב, מוותר בן אהרון על ערעור המובן מאליו ופועל לטובת אישורו. גם המלים מתוך הפואמה "לידה ופיכחון", "לימד אותי המוות לשתוק", מתפרשות כאן אחרת. לנוכח השיר הזה אינני יכולה שלא לחשוב על מתיו של חיים גורי, המדברים בפאתוס בלתי-נסבל בשירו "הנה מוטלות גופותינו".
סיגל נאור פרלמן היא חברה במערכת כתב-העת "מטעם" |
