בתום קריאת הרומן החדש של שמעון אדף עלתה בראשי תמונה מסרט ישן: מרי פופינס לוקחת את הילדים שהיא שומרת עליהם לפארק השעשועים על כל מתקניו המוכרים, הילדים עולים עליהם ומשחקים אך מרי פופינס לוקחת אותם לפינה אחרת בפארק. שם, על המדרכה, יש ציורים צבעוניים שצוירו בצבעי גיר. בצעד קטן מדלגים השלושה לתוך התמונה, לתוך ארץ מופלאה שבה פנטזיות הילדות מתממשות וצבעיה עשירים ומגוונים יותר מאלה של החיים האמיתיים. מול העולם החדש הנפתח לילדים בתוך הציור, הלונה פארק האנושי והמוכר שבו שיחקו רגע לפני כן נראה לפתע אפרורי ומשעמם.
אדף מלווה ברומן דמות אחת בשני זמנים - בילדותה ובבגרותה. בחלק הראשון אורי בת ה-12 מנתיבות חוזרת מבית הספר לביתה מבוהלת, עם חת
חתך עמוק במצחה. היא מאבדת את יכולת הדיבור ובמשך חודשיים אינה מוציאה מפיה מלה. לילה אחד היא חוזה בהתגלות אלוהית מול הטלוויזיה בסלון, וכושר הדיבור שב אליה. אך קורה לה עוד משהו: ההתגלות מעירה אותה ושולחת אותה לגלות מחדש את עולמה, את בני משפחתה, את הילדים הקרובים אליה, את הספרייה והספרות שאליהן לא ניגשה לפני כן מעולם.
גם אובדן הדיבור וגם ההתגלות הופכים את אורי מילדה קהה מעט, הממעטת לשים לב או להשקיע מחשבה, לצופה רגישה במיוחד ולמתעדת חדת אבחנה של סביבתה הקרובה. "אחרי מסכי הגשמים שגדשו את ימי החנוכה, הצטלל האוויר. בדרך אל הפסיכולוג תקף את נחיריה ריחו המשכר של הבוץ. על כל שעל משכו את לבה ציפורים שונות, אנקור ופשוש ודרור. לא עוד היו בעיניה גוש נוצות אפרפר ומצייץ. כל ציפור התקיימה ביחידותה: זן נפרד מזן; פרט נפרד מפרט (...) ראייה שונה הלכה והבשילה בה והיה בכוחה להבדיל בין ציפור לציפור: חרוזיות העיניים, רוחב המקור, ברק הפלומה, גווניה" (עמ' 17).
ההתגלות מלווה את תהליך ההתבגרות של אורי, את תחילת ההתבגרות המינית שלה, את סופה של תקופת הילדות התמימה ונטולת הדאגות, ואת דחיפתה כמעט בכוח לתוך עולם המבוגרים על רקע מצוקה משפחתית ומחלת אמה. מבטה המיוחד חושף את הקוראים לעולם המופלא של ההתבגרות בנתיבות בשנות השמונים, ליחסים בין בני המשפחה, למאבקים בבית הספר, למרכיבים המגוונים שמהם בנויה העיר.
אחרי ההתגלות אורי מודעת יותר ומבינה טוב יותר את המצוקה הכלכלית של תושבי העיר, את מאבק הקיום היומיומי של הוריה, את הפחד מפני הפיטורים. מבטה כלפי סביבתה נהפך גם למבט מעורב וחומל יותר. "אביה ישב בחצר, לוגם מכוס הקפה שלו. אלה היו שעותיו המתוקות, שבהן עוד ניצל את הרוגע של ביתם בטרם יצא אל משמרת הערב שלו. את עורפו ראתה, מתוח, ואת ידו נוגעת בזווית פיו. זה למעלה מחצי שנה שהוא לא מעשן בשבתות, וסמוך למוצאי השבת, כשייצרו הלך ותסס, היה לועס קיסם בין שיניו, מפעם לפעם נועל עליו את אצבעותיו ומדמה תנועות יניקה. היא דחקה בעצמה להסב את מבטה ממנו, שמא יחוש אותו ננעץ בו, ותופר השלווה שרכש בעמל" (עמ' 93).
אדף מצליח ברומן לחזור לתקופת הילדות ולהפוך אותה למציאותית וחיה. תיאוריו היפים הופכים את נתיבות מ"פריפריה" לעיר נושמת, עשירה בכל גוני הקשת שבהם זכו גם מקומות אחרים. אדף אינו מתפתה לכתוב על הפריפריה במבט הרואה אותה רק דרך הפערים ביחס למרכז, דרך ההעדר או הקיפוח. העוני והמצוקה אמנם מופיעים במבטה של אורי, אך רק כחלק ממרקם החיים השוקק, המרתק, של העיירה. עיניה, המסוגלות להבחין בפרטי פרטים, לראות מעבר לשפה ולחלוקות המקובלות, מאפשרות לקוראים לראות את נתיבות ברזולוציה כל כך גבוהה, שלרגע היא נדמית כלבן, כמרכז הכובד של ההתרחשויות כולן, המקום שבו מתרחשים הדברים החשובים. באופן דומה, גם האמונות שחולקים האנשים בסביבתה, כמו האמונה בקדושת הבאבא סאלי או העלייה לקברי הצדיקים, אינן מתוארות מרחוק, כפולקלור, כעבר, אלא כקיימות עכשיו, משפיעות מכוחן על המתרחש מעצם היותן חלק מקהילה חיה, משותפות לאנשים שחולקים אותן וחיים סביבן את חייהם.
בחציו השני של הספר אנו פוגשים באורי הבוגרת. היא מתגוררת בתל אביב, נשואה לאיש מחשבים, אם לילדה בת ארבע, מחברת ספרי ילדים מצליחים. אורי הבוגרת עזבה את נתיבות, הפנתה עורף בכעס גם לה וגם לאנשים החיים בה, והחליטה לנתק את קשריה עם משפחתה. מכאן ואילך מסופר הסיפור מנקודת מבטה, ומתאר את תהליך נסיגתה מהחיים, ממחויבויותיה, מהקשרים עם משפחתה, בעלה, ילדתה, וכניסתה ההדרגתית לעולם של פנטזיה וספרות.
כמו שכבות מיותרות היא משילה מעליה את חייה הבוגרים, ושבה להיות ילדה מספרת בלי גיל, בעלת כוחות מופלאים ויכולת לחשוף אמיתות, להגיע ללב הדברים. ואולם בתיאור חייה הבוגרים קורה משהו גם לכוח הסיפור של אדף. הדמויות נעשות סטריאוטיפיות, דהויות, ממלאות תפקיד שניתן להן מראש, יוצרות עולם שנראה כמו בבואה מטושטשת, כמעט נטולת צבעים. אדף מתאר בזמן הווה את מרכז תל אביב, את גן מאיר, בתי הקפה, חנויות הספרים, מלחמת לבנון השנייה, אך תיאוריו גולשים בקלות רבה מדי לתבניות מוכנות-מראש ולא מפיח בהן רוח חיים. אורי ממשיכה להתבונן בסביבתה ולתאר אותה, אך בין השתיים חוצץ מעין קרום מפריד והוא מטשטש את הצבעים ומעלים את האינטראקציות העדינות שמעניקות לתמונה כוח חיים. למרות התיעוד בזמן הווה, נקודת המבט נשארת מרוחקת, שונה מאוד מזו של הילדה.
אורי מהרהרת ביחסיה עם בעלה: "מה עוד? כמה אינסופיים נעשים חייו של אדם מרגע שגילינו בו עניין, וכמה זניחים (...) איפה האדם שהוא ברק (בעלה של אורי נ.ג), איפה. לכל נער ישראלי שני יש אותם זיכרונות, אותו עבר משומש בדיוק. הפירוט הזה, החלוקה לאירועים בודדים, אין בהם רווח" (עמ' 391). בעלה - כמו בתה, כמו אביה ואחותה - חסרי פנים משל עצמם ואותה חד-פעמיות ההופכת אותם לחיים, לאנושיים.
מעניין להשוות את ההבדל בין תיאור האב בחלקו הראשון של הספר לתיאורו בחלק השני: "ואביהם - היא לא הבינה מעולם כמה היה קשה ליעקב אלחייני. לאחר מות אשתו אישרו לו במפעל לעבוד במשמרות בוקר בלבד. והוא הסתובב בבית כאילו היה נטוש וילדיו נמחו מזיכרונו, או מרחבי הבית עצמם לא היו אלא זיכרון השוכן בין הקירות, ובחדרים ובמסדרונות, והוא חי בתוכו, זיכרון שבו חיים ילדיו אבל בנפרד ממנו, שתי שכבות של מציאות שהונחו זו על גבי זו במהודק, ואיש מלבדם לא השגיח עד כמה הן רחוקות, איזה כור מצרף חוצץ ביניהן" (עמ' 371). התיאור הרגיש לפרטי-פרטים, שאיפיין את הכתיבה בחלקו הראשון של הספר, נעשה מסכם וכוללני יותר, דוחס את הפרטים לתוך תבנית ברורה, המותאמת לתיאור המוכר של אבות מזניחים. האב עצמו, דמותו החד-פעמית כמו נעלמת בין המטאפורות של "ההזנחה", נעלמת בתוך ה"רעיון".
שנות הילדות המרתקות מתחילת הספר מעובדות בחלקו השני לתמות מוכרות מתוך נראטיב אישי, שנועד להצדיק או להסביר את החיים הבוגרים. בניגוד לאנשים בנתיבות בחלקו הראשון של הספר, שהיו רשאים לבחור ולעצב את חייהם (כמובן בתוך המגבלות שבהן היו נתונים), אורי הבוגרת שמתגוררת בתל אביב חיה מתוך תלות מוחלטת בעברה, ניזונה ממנו או מעולם הפנטזיה, ואינה מצליחה ליצור עולם בוגר עצמאי משלה. ההווה התל אביבי, העכשווי, כפי שאדף מתארו דרך עיניה של אורי, הוא נטול ממשות וחיוניות משל עצמו. המעבר לעולם הבוגר, העכשווי, דומה לרגע היציאה מתוך ארץ הפנטזיה, רגע החזרה הביתה שבו הגיבור מגלה שאין בית לחזור אליו, או שהבית רעוע, קטן מדי לממדיו, אינו משתווה בשום אופן למרחבים המופלאים, המרגשים, שחצה. הרגע שבו הגיבור ממתין להיקרא שוב, לצאת למסע הבא.
חלקו השני של הספר הופך לשיטוט אחר דלת סתרים שתאפשר לגיבורה (ולקוראים) לצאת מעולם ההווה הדהוי, אך אין דלת קסמים כזאת. לא בציטוטים הרבים מתוך הספרות ולא בפרקי הפנטזיה שאורי כותבת בסיומו של הספר. ייתכן שעולם הפנטזיה זקוק לעולם המציאות כדי לינוק ממנו את כוחו, וכאשר עולם ההווה של אורי דל כל כך ודמותה של אורי הבוגרת חיוורת כל כך, גם עולם הפנטזיה נחווה כתלוש, לא קשור לסיפור, לא מעשיר את ההתרחשויות. דמותה של אורי הבוגרת אינה חזקה מספיק כדי לשאת על כתפיה את המסע בעקבות ההתגלות. היא אינה מצליחה לייצר את אותו כוח מספר מרתק שהיה לה כילדה - לצרף למסעה גם את הקוראים.
שירים ומאמרים מאת נעמה גרשי התפרסמו בכתבי העת "מטעם" ו"הכיוון מזרח"
