מבין היובלות והמועדים החלים השנה יש אחד, נחבא, שותק ולא-נחגג. ולמי שהלשון העברית ומה שנכתב בה יקר לו, הוא יקר יותר מאלה הנצעקים בכיכר. הוא אינו יום לידה וגם לא יום מותו של מישהו. בקיץ 1958, לפני חמישים שנה, הגיעה לישראל מברית המועצות חבילה קטנה ובה אוצר: מחברות ודפים מצהיבים שאצרו בתוכם את שארית שירתו של חיים לנסקי. בזיכרון הישראלי הדוהה במהירות, העמוס בחובות ובגערות לאומיות מכיוונים כה רבים, דהה שמו של לנסקי וכמעט אין קוראים ואין מלמדים את שיריו. אבל מי שזכה וקרא את שיריו יודע: המשורר הרחוק הזה, "שדרך חייו עברה במרחק כה רב מדרך המלך של הספרות העברית בדורו" (כפי שכתב עליו שלמה גרודזנסקי), הוא מן הנפלאים שבמשוררי השירה העברית החדשה והוא מן הגיבורים הגדולים ביותר שלה; גיבור במשמעות היסודית ביותר של המלה - כזה שמעשיו ראויים לשירי עלילה.
חיים לנסקי נולד בליטא ב-1905 ונעצר בלנינגרד בשנת 1934. אשמתו היתה פרסום שירה בעברית. הוא נשלח למחנה עבודה בסיביר וריצה את כל חמש שנות המאסר שנגזרו עליו. ב-1939 נאסר בשנית ומת במאסר. שנות המאסר היו השנים הפוריות ביותר בחיי יצירתו. השירה לא היתה רק פשעו הפוליטי שבגללו נאסר (בזמן המעצר הראשון הצליחו לסחוט ממנו הודאות בפשעי כתיבה נוספים, משום שנשלל ממנו כל כלי כתיבה והצמא לכתוב הכריעו), אלא היתה גם הכוח ששמר את חייו והניע אותם. ידידו י' בן-מש, שראה אותו במחנה עבודת הפרך, מתאר אותו כמי שעובד ואינו מבחין עוד בזמן המקיף אותו:
"לא אחת ראינו את לנסקי עובד במעדרו במסירות נפש ממש, זורק חופן אדמה אחר חופן, עד שלא שמע את הקול המכריז על הפסקה. כשהיו ניגשים אליו ומציעים לו להפסיק גם הוא - היה מחייך כילד שנתפס במעשה משובה ומצטדק: 'רק עכשיו גמרתי את הבית הראשון של השיר'. או 'אילו הנחתם לי, הייתי מסיים עוד כמה חרוזים...'"
החיים במחנות בסיביר חדרו רק לעתים רחוקות אל תוך השירים. שירתו כמו המשיכה את חייו הקודמים לשנות המאסר - שירה לירית צלולה הכתובה בנימה שאין לה אח ורע בשירה העברית; שירה המבקשת לנסח רגש בבהירות גמורה ובענווה המסתירה בחובה הומור וברק בלתי רגילים, והיא עושה זאת דרך שני יסודות גדולים: הטבע והמוסיקה.
לנסקי, שגדל בין יערות ליטא ונהרותיה, גדל להיות אחד מגדולי משוררי הטבע בעברית. הטבע לגביו אינו נושא לתיאור מתרשם (כשירת פיכמן למשל) אלא הוא נוכחות עוטפת, ביתית, מעין תמורה של משפחתו הכפרית, המשכו של סבו חוטב העצים ושואב המים. ומן המשפחה הזאת באה גם העברית הבהירה שלו, הרוחשת דיבור חי וחום ותוקף. נדמה לי, למרות שהטבע בשירי לנסקי הוא צפוני-רוסי, המגע של הלשון העברית עמו הוא הטבעי, הבשל, הזורם והמעמיק ביותר בין שירות הטבע העבריות.
והמוסיקה. לנסקי הכותב היה על גבול ההלחנה בפועל ממש. על פתח עיירת הולדתו, הוא כותב - "כמניין לבנים מנגנים במאה חלילים לבנים". שירתו היא באמת "ההיסוס המתמשך שבין המוסיקה והמלים", כדברי פול ואלרי. הוא ראה במונחים של מוסיקה. מצב הקשב שלו הוא ייחוד הצליל התוכי. במקום אחד, בשירו הגדול "רקוויאם", הוא כמו מסביר את מבטו החודר אל הצלילים ("בטנונים" הם קונטרבאסים): "כלום תדהרים נהפכו באגם הצונן?/ כלום שלכתם במצולה עוממה?/ לא, בטנונים הם... ואולי רק מעין - -/ רטט אלפי נימי כסף בתוך הדממה./ מי את הקשת מניף ומוריד ומכון?/ אין זה כנר, זה דייג חכתו השליך,/ או ערבה שרבבה שרביטה ליון."
המוסיקה והטבע, באותה משמעות רגשית וחיונית שהיתה להם ברוחו של לנסקי, נשארו מקום של חירות גמורה. אתה קורא בתחתית השירים תאריך וציון "סיביר" או "במאסר", ובשיר אתה פוגש מעוף, הליכה בהרים, או יגון, אפילו עגמימות, של אדם השרוי בשלום וביטחון גמור בתוקף רגשותיו ובהיקפם החובק-כל. אבל ציון מקום הכתיבה במאסר הוא עקרוני. הוא חלק מן השיר. אולי אפילו התנאי לגובה החופש הרוחני שבו; לייחוד הגמור עם החוויה שבו.
הנה השיר "מעריב היום על האגם":
מבט מרפרף יפטור את השיר כ"שיר רומנטי"; כמין ריגוש מתפעם, ענוג ונושן של אדם השרוי בטבע. מבט אטי יותר יפר מיד כל התנשאות. הרי די בשורה האחת, "מעריב היום על האגם", כדי לשנות את האוזן, ללמד אותה קשב חדש, לראות כיצד המלים הפשוטות הללו, בפסוק הצלול הזה, אומרות פתאום משהו טמיר שהיה אצור בצליליהן והוא קם לתחייה בהצטרפן יחד באופן הזה. מי שישב מעודו לבדו על שפת אגם יודע. וגם מי שלא. השיר אוצר הכל בתוכו. צדק אברהם קריב כשכתב על השיר הזה "השיר הצרוף עד תכלית". וכמה עקרוני הוא הציון "במאסר", וכמה הוא שייך לשיר. הציון הזה, העובדה שהמבט הזה באגם נוצר מאחורי חומות ותיל, עושה את השיר הזה נכון לכל מי שחי בעידן הזה. ומי שיודע את הלשון העברית יודע עוד דבר על יופיה הסגולי ועל אי-מקומיותה.
