ממוזיאון גוגנהיים בבילבאו ועד לאיצטדיון האולימפי בבייג'ין, המהפכה הדיגיטילית שינתה את פני האדריכלות. את המהנדסים והקבלנים החליפו ביולוגים, פיזיקאים ומתכנתים. אל הנוף העירוני נוספו בועות זכוכית ענקיות וזרועות בטון מתפתלות. פנטזיה פרועה או מציאות תכנונית חדשה? תערוכה במוזיאון תל אביב מנסה לעשות סדר באתר הבנייה החדש
בצהרי יום שישי, נראות שדרות תרס"ט בלב תל אביב כמו אתר בנייה גדול. תיאטרון הבימה עובר מתיחת פנים מקיפה, שפוערת את קרביו וזורעת אי-סדר מאובק ורועש סביבו. הכביש שחוצה את הרחוב הופשט משמלת האספלט שלו ונהפך למגרש חול שעליו משחקים כלים הנדסיים מגושמים, ומהם מנסים לחמוק הולכי רגל שנקלעו לג'ונגל אורבני של בטון, עפר ומלט. המולת הבנייה הזאת מספקת תפאורה כמעט מושלמת לתערוכת האדריכלות "פרפורמליזם", שתיפתח ביום שישי בביתן הלנה רובינשטיין במוזיאון תל אביב, המתחבא מאחורי ענני חול וגדרות כעורות, שהציבו פועלי הבניין העובדים ברחוב. כל אלה מוסיפים נופך ארצי ומאובק לתערוכת ההיי-טק המצוחצחת שממתינה בחלל הממוזג שבפנים.
האדריכלים ד"ר ערן נוימן (40) וד"ר יאשה גרובמן (41) עובדים כעת בביתן על הקמת התערוכה. הם נודדים בין שלוש הקומות של חלל התערוכה, בוחנים בקפידה כרזות, בודקים בשבע עיניים את צגי הווידיאו הדקיקים ומוציאים ביראת כבוד מודלים תלת-ממדיים מתוך ארגזי עץ. עיניו של גרובמן, אב טרי, טרוטות ומותשות. זיפים של כמה בקרים אחרי לילות ללא שינה נצמדים בעקשנות ללחייו של נוימן. השבוע הגיעו השניים לקו הסיום של מירוץ שנמשך שנה וחצי, ושבמהלכו אצרו את אחת מתערוכות האדריכלות המרשימות ביותר שנראו בישראל.
"אנחנו עובדים על התערוכה הזאת 18 חודשים", אומר נוימן, בעלי משרד אדריכלות בינלאומי ומרצה בבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת תל אביב. "אבל האמת היא שאנחנו מתכוננים לקראתה עוד הרבה לפני זה. התאבדנו על התערוכה הזאת. אנחנו עובדים עליה כבר יותר משש שנים. לפני ארבע שנים הקמנו סטודיו דיגיטלי בטכניון, שעורר הרבה התנגדות. אנשים חשבו שזו לא אדריכלות 'אמיתית' ושאין טעם להשקיע בזה. עכשיו לדבר על אדריכלות דיגיטלית הפך למשהו סטנדרטי. המשרדים הגדולים עובדים ככה, ובתי הספר מלמדים אותה".
לפני מספר ימים, גילו השניים שאחד המודלים התלת-ממדיים, שהושאל לתערוכה ממשרד האדריכלות הנודע "קולטן-מקדונלד", נשבר בטיסה מארצות הברית לצרפת, תחנת הביניים בדרך לתל אביב. גרובמן וניומן העדיפו להפוך את המשברון הזה למקרה-מבחן של הרעיון המרכזי של התערוכה: כיצד משנה הטכנולוגיה הדיגיטלית את כללי המשחק בעולם התכנון והבנייה. "ביקשנו מהמשרד לשלוח לנו במחשב קובץ של המודל, שאותו הדפסנו במדפסת תלת-ממדית לפי טכנולוגיה שפותחה בישראל, ואת החשבון שלחנו לחברת הביטוח הצרפתית", מספר נוימן. עם זאת, סופו של הסיפור הזה מעיב מעט על מוסר ההשכל שלו. ביל מקדונלד, שעומד בראש המשרד, החליט שלא לאשר את הדפסת המודל בשלט רחוק. כנראה שעדיין קשה לעכל את הקונספט החדש והמהפכני הזה, גם כשמדובר באחד האדריכלים המובילים בתחום של האדריכלות הדיגיטלית.
"את המהפכה הזאת מניעים פיתוחים טכנולוגיים, בעיקר בכל מה שקשור לעיצוב ובנייה דיגיטליים", אומר גרובמן, גם הוא בעלי משרד אדריכלות בינלאומי ומרצה בבית הספר לאדריכלות של הטכניון. "אני משתמש במלה 'מהפכה' בזהירות, כי יש כאלה שקוראים לתהליך הזה 'אבולוציה מזורזת'. כך או כך, בעקבות כניסת המחשב, האדריכלים נהנים מהחופש לתכנן ולבנות כמעט כל צורה שהם רוצים. את כל מה שקודם לכן אי אפשר היה לבצע בזמן או בהוצאה כספית סבירים".
הדור המגמגם
המציאות האדריכלית החדשה הזאת קורמת עור וגידים של בטון, זכוכית, ברזל וחומרי בנייה מתקדמים ברחבי העולם. כך הפכה סין של ערב המשחקים האולימפיים למגרש משחקים עצום של אדריכלות דיגיטלית. שתי זירות ספורטיוויות שהוקמו לקראת בייג'ין 2008 בולטות מעל כולן: האיצטדיון
גרובמן ונוימן. בקרוב אצלנו
האולימפי של הרצוג ודה מרון, שזכה לשם "קן הציפור" - מלאכת מחשבת גיאומטרית של קורות פלדה באורך כולל של 36 קילומטר שמונחות זו על זו - ומתחם תחרויות השחייה, שזכה לשם "קוביית המים", קופסה מלבנית פשוטה שעטופה ב-ETFE, חומר ששימש גם לבניית איצטדיון הכדורגל "אליאנס ארנה" במינכן, שמנופח על ידי זרימת אוויר המעניקה תחושה מימית-נוזלית, כמעט לא-ארצית, לכל המבנה.
14 יוצרים מהמובילים באדריכלות הדיגיטלית בעולם משתתפים בתערוכה. בין השאר ניתן יהיה לראות שם את התהליך שהוביל לתכנון ובניית "הבועה", שנבנתה על ידי המשרד של ברנהרד פרנקן הגרמני עבור הביתן של חברת BMW בתערוכת המכוניות הבינלאומית בפרנקפורט ב-99'. הבניין היה מורכב משתי טיפות מים שהתמזגו זו בזו, אבל בניגוד לתהליכי עיצוב רבים, שמחקים צורות טבעיות, העיצוב היה תולדה של תהליכים פרמטריים: חיפוש ספציפי אחר אלגוריתם, שמדמה היווצרות טיפת מים על בסיס חוקים פיזיקליים. הצורה, במקרה הזה, לא היתה מנותקת מהצורך שעמד מאחורי המבנה, שכן הוא היה אמור להציג את הרעיון של תדלוק רכב בכוח השמש והמים ובאמצעות מימן. לשם הקמת הביתן, עוצבו 305 לוחות של זכוכית אקרילית באמצעות חום ועל גבי תבניות אינדיווידואליות מחומר מוקצף. המבנה התומך הורכב מ-3,500 יחידות מותאמות של יריעות אלומיניום.
בדובאי תיכנן משרד האדריכלים של ג'סי רייזר וננקה אוממוטו את בניין המשרדים או-14, שבנייתו תסתיים ב-2009. מדובר במגדל של 22 קומות, מצופה בטון בעובי 40 סנטימטר, שהמעטפת החיצונית שלו, מרוחקת במטר מגוף המגדל, כדי ליצור אפקט ארובה שמקטין את עומס החום ב-30%, מחוררת ב-1,300 פתחים מותאמים שיוצרים חזית שנראית כמו רקמת תחרה עם טוויסט מודרני מאוד. החזית משמשת כמגן שמש פתוח לאור, לאוויר ולנוף, ומעניקה לבניין מראה קליל ואוורירי.
"אני שייך לדור שמגמגם בין שני העולמות", אומר רייזר. "אנחנו לא משוכנעים לגמרי לגבי האתיקה הטהורה של השימוש במחשב, ומסתכלים על זה באופן מעשי. אנחנו משתמשים בכל הכלים האלה כדי לקדם את הפרויקט, אבל אם נדמה לנו שמיצינו את האפשרויות האלו, נניח אותו בצד ונעבור לשיטת פעולה אחרת".
גישה טוטלית יותר לתפקידו של המחשב בעבודת האדריכל מציגה האדריכלית ווינקה דובלדאם, שעומדת בראש משרד האדריכלות הניו-יורקי "ארכי-טקטוניקס". דובלדאם, שתתארח בתערוכה, הופכת את המחשב לשותף בתהליך העיצוב. "האלגוריתמים וקודי המחשב הם חלק בלתי נפרד מהעבודה שלנו, גם אם תוכנת מחשב לא יכולה לתכנן בניין בעצמה. הארכיטקט הוא זה שמזין את המידע, שולח את המחשב לעבודה, מחליט מתי העבודה שלו הסתיימה ואז מפרש את התוצאה. לפי הצרכים שלו, החזון שלו. התפקיד של הארכיטקט כיום הוא למעשה תפקיד של עורך. כשתיכננו את מלון סטאי בפילדלפיה, הזנו למחשב נתונים גיאומטריים שונים ונוסחאות מתמטיות שונות לתכנון החזית ונתנו לו לרוץ. אחרי כמה זמן קיבלנו את התוצאה, את ההצעה של המחשב. בשלב הזה, היתה לי אפשרות לקבל את ההצעה שלו כפי שהיא, או לגרום לו לשנות אותה. במקרה הזה, התוצאה היתה כל כך יפה, עד שהחלטנו לקבל את העיצוב של המחשב. זו היתה 'טעות' נהדרת, משהו לא-רגיל שהפך את העניין למעניין מאוד עבורנו: קו שנכרך סביב עצמו והקצה שלו אוחד למעגל סגור. במקרים אחרים, התוצאה שמתקבלת היא פשוט מגוחכת ואנחנו מחליטים ללכת בכיוון אחר. אז אנחנו משנים את החוקים ונותנים לו לרוץ שוב".
בפרויקט נוסף של דובלדאם, שמשרדה נוהג לשתף פעולה על בסיס קבוע עם פיזיקאים, מתמטיקאים, מתכנתים וביולוגים, נבנה ברובע סוהו בניו יורק בניין שמשתמש בקוד ממוחשב כמערכת היוצרת את עצמה. על החזית המסורתית של הבניין, שנבנה מלבנים, הוצבו משטחי זכוכית אלכסוניים שיוצרו בברצלונה במיוחד עבור הפרויקט ושתוכננו כך שיביאו לאופטימיזציה של הביצועים של החומר, לשליטה בבידוד ובשקיפות שלהם.
מהפכה מעבר לפינה
לגמישות התכנונית הזאת, שהחלה לטלטל את עולם האדריכלות לפני כ-15 שנים, קוראים גרובמן ונוימן "פרפורמליזם" - מונח הטומן בחובו את המלים הופעה, התנהגות או ביצוע, וצורה. "התערוכה מציגה שאלה אדריכלית קלאסית, שקשורה ליחס שבין צורה לפונקציה, כלומר לשימוש שנעשה בצורה", אומר נוימן. "השאלה הקלאסית הזאת חזרה למרכז הבמה בגלל ההתקדמות הטכנולוגית והירידה המשמעותית בעלויות של בנייה בחומרים מתקדמים. בתערוכה אנחנו סוקרים את ההתפתחות הטכנולוגית והרעיונית ומנסחים, בדיעבד, מניפסט משותף לכל מי שעושה שימוש בתפיסה החדשה הזאת, גם אם יש ביניהם הבדלים סגנוניים גדולים".
מה בעצם יש בתפיסה החדשה הזאת מלבד טכנולוגיה? מה בעצם השתנה בעבודה של האדריכל? הוא הרי עדיין יושב ליד שולחן ומתכנן בניינים בעזרת כלים כאלה או אחרים.
גרובמן: "ההבדל הוא שעכשיו הוא לא לבד ליד השולחן. המחשב נמצא שם איתו כדי לסייע לו ליצור צורות אדריכליות חדשות. הוא יכול, למשל, לכתוב קוד מחשב שנותן לו מספר עצום של אפשרויות עיצוביות שמהן האדריכל בוחר את זו שמתאימה לו, או לנסח אלגוריתמים קבועים מראש שלפיהם המחשב יעצב מבנה.
"מעבר לכך, במחשב נעשה שימוש לביצוע סימולציות מתקדמות שמעמידות את המודלים שתוכננו במבחנים לפי פרמטרים שונים, כמו רוח, אקוסטיקה, תנועה או תאורה. אלה דברים שעליהם היו אחראים עד לא מזמן אנשי מקצוע חיצוניים - מהנדסים וקבלנים, למשל. זו מהפכה שאפשר להשוות אותה להשפעה של המהפכה התעשייתית על עולם הבנייה.
"ברגע שחומרים מתקדמים נכנסו לעולם האדריכלות, הם גרמו לפיתוח מואץ של הבנייה. עכשיו אפשר לראות שימוש בננו-טכנולוגיה, בזכוכיות שמשנות את השקיפות שלהן לפי זווית ראייה או לפי מתח חשמלי שמועבר בהן, או במעטפות חכמות, שמשולבות, למשל במסכי תצוגה מתקדמים, שבאמצעותם ניתן להחליף את החזות של הבניין, לשדר עליו איזה דימוי שרוצים, להפוך אותו לבד שעליו מציירים ציורים משתנים. אפשר גם לעטוף את הבניין בממברנה מחומר פלסטי, 'חכם'. כלומר, חומר שיש לו יותר אינפורמציה שבאמצעותה אפשר לשלוט בצורה טובה הרבה יותר בביצועים של החומר: כמה אור יעבור דרכו, רמת הבידוד שלו - את כל זה אפשר למדוד במודלים ממחושבים. במובן הזה, זוהי טכנולוגיה מאוד ירוקה, כי היא יכולה להגיע לאופטימיזציה של כמות החומר ושל האופן שבו הוא מתנהג".
מה המהפכה הזאת, שבעיקרה היא טכנית, עושה לתדמית של האדריכל כאמן יוצר?
נוימן: "אין ספק שזה משנה קצת את ההגדרות של האדריכל, אבל זה לא לוקח ממנו את כל העבודה הבסיסית שלו - את עבודת העיצוב והמחשבה. זה נותן לו יותר שליטה על יותר תחומים במקצוע, ויותר מידע, שלא היה לו קודם. אנחנו חייבים לפתח גמישות במחשבה על ארכיטקטורה. להבין שהיא לא נצחית, בניגוד למה שלימדו אותנו לחשוב. אפשר לשנות אותה, לעדכן אותה, אפילו להרוס אותה כדי לבנות מחדש. האדריכלות היא מאוד חשובה, אבל אסור להתייחס אליה ברצינות רבה מדי. רוב האדריכלים רוצים לבנות מונומנטים שיעמדו כמו שהם במשך דורות, אבל לא בטוח שזה מה שהעולם באמת צריך".
גרובמן: "צריך לזכור שהיכולות החדשות גם הופכות את האדריכלות לנגישה יותר, למובנת יותר לקהל הרחב. לא הרבה אנשים יכולים לקרוא בקלות ובשטף תוכנית הנדסית דו-ממדית. אבל היום, יש מודלים שאתה פשוט יכול ללכת בתוכם בצורה וירטואלית. כל אחד יכול להבין איך הוא ייראה, איך הוא יעבוד".
"המעמד של האדריכל בתהליך התכנון והבנייה רק מתחזק", ממשיך גרובמן. "אם פעם רציתי, למשל, לייצר קורה מיוחדת בשביל בניין שאני מקים, ולא להשתמש בקורה 'סטנדרטית', הייתי צריך לשרטט חתך שלה, לשלוח למסגרייה, ושם הם היו צריכים לעשות שרטוטים משלהם, כדי שיידעו איך לייצר את זה. רק אז הקורה היתה מגיעה אלי. היום, אפשר לקחת את הקובץ שאני מתכנת במחשב, להעביר אותו למכונה, והיא תייצר את זה, בדיוק כמו שרציתי ותיכננתי את זה, בלי צורך במתווכים.
"עכשיו, תאר לעצמך שבמקום קורה, אני מתכנן בניין שלם, בדיוק לפי אותה שיטה. אני יכול לייצר לעצמי את הלבנים שמהן ייבנה הבניין, לתכנן מעטפת ייחודית. אין צורך בתבניות לייצור המוני, הכל יכול להיות מותאם במיוחד לפרויקט הזה. המודל התלת-ממדי נמצא אצל האדריכל, וכל בעלי המקצוע שעובדים על הקמת המבנה, עובדים על הקובץ הזה, המרכזי".
ומה זה עושה ליחסים בין האדריכל ללקוח, שעכשיו יכול לקבל איזה בית שהוא רוצה?
נוימן: "נדיר למצוא קליינטים שיבקשו שתעשה להם מהפכה בחיים. רוב הלקוחות רוצים ארכיטקט ביצועיסט, שיעשה להם בית כמו-של-כולם, פחות או יותר. הם לא יודעים מה מותר להם, מה הם באמת רוצים. התפקיד של האדריכל הוא להציע להם אופציות, להמחיש להם את החזון שלו, לפתוח אותם לעולם אחר. לעולם שבו באמצעות הצורה אתה יכול להגיע לחופש גדול, לחיות במקום שמתאים לך יותר. וכעת, בעזרת הטכנולוגיה הזאת, הרבה יותר קל לו לעשות את זה".
גרובמן: "אנחנו חיים היום בעולם של סטנדרט, אבל אנחנו מתקרבים למצב שבו נוכל לייצר מבנים גדולים שמותאמים לפי צרכים של קבוצת לקוחות, כמו במקרה של פרויקט בשם 'רזי/רייז' (resi/rise), שהוא בניין בעיצוב קולטן/מקדונלד, שמורכב מיחידות דיור שונות, שמעוצבות ונבנות בהתאם לצרכים ולרצונות של הדיירים, ששולטים על הגודל של יחידות הדיור, על החומר שממנו הן בנויות ועל מאפיינים נוספים שלהן".
האם האדריכלות המשוכללת הזאת היא לא יותר מאשר צעצוע חדש לאלפיונים העליונים?
גרובמן: "זה נכון שהעלות של הבנייה לפי עקרונות הפרפורמליזם עדיין גבוהה פי כמה מהבנייה הרגילה. לכן, היום הבניינים שאנחנו רואים הם בעיקר מבנים סימבוליים - מוזיאונים, ומבנים של חברות ענק. עדיין יקר מדי לייצר בתי מגורים. אבל הפתרון לכך, הוזלת העלויות המשמעותית, נמצא ממש מעבר לפינה".
נוימן: "ברגע שזה יקרה, ברגע שיהיה אפשר לקחת בחשבון את הרצון של לקוח אחד, אנחנו נראה התפתחות מהירה הרבה יותר של התופעה, של החופש הצורני, ואז נגיע לשלב הבא באבולוציה של הארכיטקטורה. כל אחד יוכל במחיר שווה לכל נפש לבנות מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. זה כנראה האלמנט הכי חשוב בתפיסה הזאת, שפתחה בפני האדריכלים עולם חדש של אפשרויות, אבל מה שחשוב לא פחות זה שהיא נתנה להם זמן. זמן להרהר, להתלבט, להמציא את עצמם מחדש".
ומה באמת הם המציאו?
נוימן: "בהתחלה הדגש היה על הצורה. הרבה אדריכלים, ביניהם גם פרנק גרי (שתיכנן בין השאר את מוזיאון גוגנהיים בבילבאו ו"הבית הרוקד" בפראג), התלהבו מהאפשרויות החדשות לפסל בחומר כמעט ללא מגבלות ותיכננו כל מיני פרחים ענקיים שנפתחים ונסגרים, צורות אמורפיות מופרכות שאין להן קשר לפונקציה של המבנה, ועסקו בכל מיני ניסויים מורפולוגיים קפריזיים. אבל עם הזמן, הגישה לטכנולוגיה החדשה השתנתה. התערוכה שלנו מפריכה באופן מוחלט את הטענה שהפרפורמליזם הוא רק ניסוי בצורות, במעטפת. בשנים האחרונות, אדריכלים החלו לשאול את עצמם שאלות חדשות, שלא קשורות רק למרכיבים הפיזיים של המבנה, אלא לאופן שבו אנשים תופסים את המבנים שלהם באופן קוגניטיווי. כלומר, אילו תחושות מתעוררות בהם למראה המבנים האלה. איך מרגיש מי שחי או עובד בהם".
אז איך מרגישים מי שחיים ועובדים בהם?
נוימן: "במוזיאון גוגנהיים בבילבאו, שאותו עיצב פרנק גרי ושנחשב לאחד הסמלים המוקדמים הבולטים של האדריכלות הדיגיטלית, נשמעה הרבה ביקורת על כך שהעיצוב של הבניין מתעלם מהפונקציה שלו כחלל תצוגה. הקירות המקופלים שמהם בנוי המוזיאון יוצרים תחושה קלאוסטרופובית, וקשה להרגיש בנוח שם. זה בוודאי משהו שמפריע לעבודת האוצרים ולחוויה של המבקרים במוזיאון. בעבודות מאוחרות יותר, של פרנק גרי ושל אדריכלים אחרים, היתה יותר חשיבה על איחוד הצורות הראוותניות עם הפונקציה, שזאת, בקצרה, המהות של הפרפורמליזם".
מכון עזריאלי להעצמה חינוכית, באר שבע, חיים דותן
צעצוע מסוכן
כדי לראות עבודת פרפורמנס אדריכלית לא צריך לנסוע לניו יורק, או לדובאי. מהחלון של אחד מחדרי הישיבות של מוזיאון תל אביב, שם נערכת הפגישה הראשונה עם נוימן וגרובמן, אפשר להבחין בעבודות על האגף החדש של המוזיאון, שהוא למעשה בניין חדש לחלוטין. האדריכל שאחראי לפרויקט, שעלותו מוערכת ב-45 מיליון שקל, הוא פרסטון סקוט כהן האמריקאי, שעבודותיו וקולו מופיעים בתערוכה "פרפורמליזם". כהן ייצר בתל אביב סינתזה מיוחדת של שני הפכים של ארכיטקטורת מוזיאונים עכשווית: קופסת המוזיאונים הלבנה וחלל דרמטי יותר, שמושך אליו תשומת לב ושנהפך בעצמו לאוצר מוזיאוני. המערכות המבניות במוזיאון מתיישרות לפי צירים גיאומטריים שונים, שמאוחדים פנימה על ידי "מפל אור", מכשיר גיאומטרי ספירלי שדומה לכיפה, ומשמש גם כגוף של תאורה טבעית.
פרויקט נוסף של אדריכלות דיגיטלית שנבנה בישראל הוא מכון עזריאלי להעצמה חינוכית בבאר שבע, שאותו תיכנן האדריכל הישראלי חיים דותן, שנחשב לאחד החלוצים הישראלים בתחום האדריכלות הדיגיטלית. "במקום לתכנן קופסת בטון סטנדרטית בעלות של 1,200 דולר למטר, רצינו ליצור עבור התלמידים שילמדו במוסד הזה, המיועד לילדים שנפלטו ממסגרות חינוכיות אחרות, סביבה רגועה יותר ומלטפת", מספר דותן. "תיכננו שתי גבעות אמורפיות עם חצר אובאלית ביניהן, וניסינו להימנע מזוויות ישרות ונוקשות. הרעיון היה ליצור סביבת חיים טבעית, משהו דומה לנווה מדבר, או לנוף של מצפה רמון".
"בגלל האילוצים של ענף הבנייה הישראלי, שפועל בשוק קטן ומצומצם יחסית, אנחנו צריכים לתכנן בהיי-טק ולבנות בלואו-טק", אומר דותן. "המכון להעצמה, לדוגמה, עלה 1,200 דולר למטר, כמו מבנה רגיל. השתמשנו בו בהתזת בטון, במקום בהתזת טיטניום שהיתה מייקרת את העלויות של הפרויקט באופן משמעותי, ושבה היינו עושים שימוש אם היינו בונים את הפרויקט ביפן או בדובאי, מדינות שבהן סוג האדריכלות הזה פורח. כאן, בישראל, אנחנו נמצאים בשלבים הראשוניים של המהפכה. כרגע האדריכלים הם כמו ילדים קטנים שקיבלו צעצוע חדש, ועדיין לא יודעים בדיוק מה לעשות בו. הבעיה היא שלנוכח הניסיון של מדינות אחרות, אנחנו יודעים שזה צעצוע מסוכן".
מה כל כך מסוכן בו?
דותן: "כשכל אדריכל יכול לעשות מה שהוא רוצה, עלולות להיווצר ערים שנראות כמו גן של פסלים ענקיים. זה רעש ויזואלי בלתי נסבל. זה נהפך להיות עולם שנראה כמו תחרות אגו בין אדריכלים שמשחקים בצורות, שאין בו מחשבה אורבנית רציפה. אדריכלים שבוחרים לעשות שימוש בכלים החדשים, חייבים לדעת לשלוט בהם. זה כמו שאבא שלך ייתן לך לנהוג במכונית פורשה חדשה, אם לא תדע לנהוג בה, אתה תתרסק. גם באדריכלות צריך לדעת לשלוט במהירות של הכלים ובצורה שלהם. האדריכלים צריכים לדעת לרסן את המחשב ולרסן את עצמם, אחרת התושבים שגרים בערים האלו לא ירוויחו כלום מהסיפור הזה".
גרובמן, לעומתו, סבור שהאדריכלים כבר עברו את השלב הילדותי הזה, ומצביע על מכשול אחר שניצב בפני האדריכלות הישראלית: "הממסד והתעשייה לא מוכנים לייצר את האדריכלות הזאת, כי הם נרתעים ממנה תקציבית ותדמיתית. יש כאן סתירה, משום שישראל מובילה בעולם בהיי-טק, אבל מפגרת מבחינת בנייה בטכנולוגיה מתקדמת".
נוימן: "מה שאנשי נדל"ן כבר מבינים בהרבה מקומות אחרים, זה שלאדריכלות טובה יש לא רק ערכים תרבותיים, אלא אפשר גם לעשות ממנה כסף טוב. כשאתה עושה אדריכלות טובה, אתה מקדם ומשדרג את העיר שבה אתה פועל ומעלה את הערך של הבניינים שאתה בונה. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לנצל את העניין הזה לטובת הכלל, לא רק לטובת יזמי בנייה".
גרובמן: "אדריכלות מהסוג הזה גם יכולה להקטין את הפגיעה הסביבתית של הבנייה, לא רק מבחינת חומרים, אלא גם משום שהיא נבנית במחשבה על פיתוח בר-קיימא. בנוסף, אפשר לתכנן את המבנים האלה מתוך ראייה חברתית. ניתן לתכנן מראש את כמות ואיכות המפגשים הבין-אישיים בין אנשים שגרים, עובדים, או עוברים בבניין. למפות את האופן שבו אנשים נעים בחלל ולשלוט בו. אלה לא רק עניינים טכניים, מדובר בסוגיות עקרוניות שיכולות לתרום לשיפור איכות החיים".
מתי נראה את השינוי הזה כאן בישראל?
"צריך להתאזר בקצת סבלנות", אומר נוימן. "זה לא יקרה בזמן הקרוב, אבל בעוד חמישים שנה אתה תראה עיר אחרת סביבך".
"זה יכול לקרות מוקדם יותר", טוען האדריכל הישראלי יוסי קורי. "עד שנראה בישראל פרויקט טוטלי מהסוג שבונים בסין או בדובאי - כמו האיים המלאכותיים בצורת ענפי דקל או מפת העולם - צריך לחכות שיגיע יזם עם הרבה מאוד כסף והרבה מאוד שאפתנות. אם יזם כזה יביא אדריכל-על, נוכל לקבל את כל החבילה: תכנון ברמה הכי גבוהה ובנייה בחומרים הכי מתקדמים. השאלה היא אם אנחנו בכלל רוצים או צריכים פרויקט כזה. לטעמי, אנחנו צריכים לאמץ את האפשרויות החדשות שעומדות בפנינו, ולתכנן ולבנות באמצעותן מבנים שבאמת מתאימים לנו". *
