המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

הטוב בזמנים, הרע בזמנים

ההיסטוריון אריק הובסבאום נזכר בימי נעוריו בברלין, ומסביר כיצד רפובליקת ויימאר היתה כר פורה לחדשנות תרבותית ולקטסטרופה

ביליתי את השנים המעצבות של חיי, 1931-1933, כגימנזיסט וקומוניסט מיליטנטי לעתיד ברפובליקת ויימאר הגוססת. לא מזמן התבקשתי לספר על אותה תקופה בראיון שנערך בגרמנית תחת הכותרת "אני מדריך טיולים להיסטוריה". לאחר מכן, בארוחה השנתית של בוגרי בית הספר סנט מרילבון, שבו למדתי כשהגעתי לאנגליה, ניסיתי להסביר את התגובה של נער בן 15 שהועבר בפתאומיות לארץ זו ב-1933.

"תארו לעצמכם", אמרתי לעמיתי, בוגרי בית הספר, "כתב בעיתון שעובד במנהטן ועליו לעבור לאומהה, נברסקה, לבקשתו של העורך. כך הרגשתי כשהגעתי לאנגליה לאחר שנתיים בברלין המלהיבה, המתוחכמת והרוגשת מבחינה אינטלקטואלית ופוליטית, כפי שהיתה בזמן רפובליקת ויימאר. אנגליה היתה אכזבה נוראית".

כריכת ספרו המצוין של אריק וייץ, "גרמניה הוויימארית: הבטחה וטרגדיה" (הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2007), מעלה בי זיכרונות. על הכריכה נראית פוטסדאמר-פלאץ (כיכר פוטסדאם) בברלין הרבה לפני שנהפכה לעיי חורבות בידיו של היטלר והרבה לפני שנעטפה באדריכלות דיסנילנדית בגרמניה לאחר איחודה מחדש. אין פירוש הדבר כי בתי הקפה בכיכר, שבהם ישבו גברים חובשי מגבעות טריבלי, כמו הדוד שלי, היו הסביבה הטבעית של הנוער הברלינאי. אנחנו אהבנו יותר לחשוב על סירות על אגם הוואנזה, מקום שבזמנו טרם נקשר לרצח עם מתוכנן.

מקס בקמן, "תמונה משפחתית", 1920
מקס בקמן, "תמונה משפחתית", 1920.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב הכתבות של מוסף ספרים ישירות אליכם

קשה לזכור שהרפובליקה שרדה רק 14 שנים, אף על פי שהיטלר הפך עובדה זו למרכיב המרכזי ברטוריקה שלו במערכות הבחירות הרבות באופן אירוני שהתקיימו בשנת קיומה האחרונה. מתוך 14 השנים האלה, רק בשש שנים, שהיו כרוכות בין חבלי לידה עקובים מדם ובין הקטסטרופה של השפל הגדול, היתה מראית עין של נורמליות.

העניין הבינלאומי הרב ברפובליקה קשור בעיקר למותה, שנקבע לאחר מפלתה להיטלר. זה היה הדבר העיקרי שהעלה את השאלות בנוגע לעלייתו של היטלר לשלטון ואם היה אפשר למנוע אותה, שאלות שהיסטוריונים דנים בהן גם היום. וייץ טוען, כמו רבים אחרים, כי "לא היה דבר בלתי נמנע בהתפתחות זו. הרייך השלישי לא היה חייב להיווצר". אבל הטיעון שלו עצמו מרוקן את רוב המשמעות מהנחה זו.

בכל מקרה, לאלה מאתנו שחיו שם ב-1932, היה ברור שרפובליקת ויימאר היתה על ערש דווי. המפלגה היחידה שהיתה נאמנה באופן ספציפי לרפובליקה קיבלה רק 1.2% מקולות הבוחרים, ובעיתונים שקראנו בבית דנו בשאלה אם יש מקום לתומכי הרפובליקה במערכת הפוליטית.

היטלר היה גם זה שיצר גם את קהילת הפליטים ששיחקו תפקיד מרכזי, ללא כל פרופורציה, במדינות שקלטו אותם ובמידה רבה, זכרה של ויימאר נשמר בזכותם. אין ספק כי היה להם תפקיד משמעותי בהרבה מזה של ההגירה הרוסית הגדולה יותר שהתרחשה לאחר 1917 (להוציא את תחום הבלט). השפעתם על מקצועות סגורים כמו רפואה ומשפט היתה אולי שולית, אך ההשפעה שלהם על תחומים פתוחים יותר, וכתוצאה מכך על המדע ועל החיים הציבוריים, היתה ראויה לציון. מהגרים אלה שינו את ההיסטוריה של האמנות ושל התרבות הוויזואלית בבריטניה, וכך גם את התקשורת, באמצעות ההמצאות והחידושים של מו"לים, עיתונאים, צלמים ומעצבים מהיבשת.

ההישגים הבסיסיים של רפובליקת ויימאר והגורמים לכך שלא-גרמנים מתעניינים בה אינם פוליטיים, אלא אינטלקטואליים ותרבותיים. כיום, מדברים בקשר לרפובליקה על הבאוהאוס, ג'ורג' גרוס, מקס בקמן, ולטר בנימין, הצלם הדגול אוגוסט סנדר וכמה סרטי קולנוע ראויים לציון. וייץ מציין שישה שמות: תומאס מאן, ברטולט ברכט, קורט וייל, מרטין היידגר והתיאורטיקאי הפחות מוכר זיגפריד קרקאואר, והאמנית האנה הך. לרשימה זו אפשר להוסיף בקלות גם את קרל שמיט מהימין האינטלקטואלי (הנדיר), ארנסט בלוך מהשמאל הרדיקלי ומקס ובר הדגול באמצע.

ב-1933 רק תומאס מאן וכמה סרטים זכו להדים מעבר לקהל הנישה הצר שמחוץ למרכז אירופה, ועניין אחר התעורר אולי גם בתת-תרבות ההומוסקסואלית, שגילתה את גורמי המשיכה של ברלין בשנותיה האחרונות של רפובליקת ויימאר. מאן היה, כמובן, רב-אמן מבוסס אפילו לפני 1914. הוא זכה בפרס נובל לספרות ב-1929, פחות בזכות יצירת המופת שלו מתקופת ויימאר, "הר הקסמים", ויותר בזכות יצירתו המוקדמת יותר, "בית בודנברוק". אבל מי באנגליה שמע אז על האמן פרנץ מארק מקבוצת "הפרש הכחול", שסוסיו הכחולים קישטו את מסדרון הגימנסיה שלי עד שהמשטר החדש הסיר אותם, ביחד עם המנהל הרפובליקני שלנו?

באותה עת, פאריס היתה הבירה הבלתי מעורערת של האמנות החזותית, ווינה עדיין היתה ערש המוסיקה הכבדה והקלה. השפה הגרמנית לא היתה נפוצה במערב, למעט בקרב הפזורה הגרמנית ובקרב מלומדים קלאסיים. אפילו כיום, רק דוברי גרמנית רואים בברכט לא רק מחזאי, אלא גם אחד המשוררים הגדולים ביותר במאה ה-20. הענף היחידי בספרות הוויימארית שפרץ מחוץ למרכז אירופה היה הסיפורת האנטי-מלחמתית משלהי שנות ה-20, ובראשה "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק. באופן טבעי, הספר הוסרט על ידי "אוניברסל", האולפן היחידי בהוליווד שבראשו עמד יליד גרמניה.

ימין שמרני, שמאל בדלני

במבט לאחור, מה היה ייחודי כל כך בתרבותה של הרפובליקה הגרמנית קצרת הימים, זו שאף אחד לא רצה בה באמת ורוב הגרמנים קיבלו אותה כברירת מחדל במקרה הטוב? כל גרמני עבר שלושה אירועים טראומטיים: מלחמת העולם הראשונה; המהפכה הגרמנית, שאף כי לא השיגה את כל מטרותיה, שמה קץ לשלטונו של הקייזר; והאינפלציה הגדולה של 1923, קטסטרופה קצרה מעשה ידי אדם שלפתע הפכה את הכסף לחסר ערך.

הימין הפוליטי, השמרני, האנטישמי והסמכותני, שהיה מבוצר היטב במוסדות שנותרו מהרייך של הקייזר (אני עדיין זוכר את כותרת ספרו של תיאודור פליבייר מ-1932, "הקייזר הלך, הגנרלים נשארו"), שלל את הרפובליקה מכל וכל. הוא התייחס לוויימאר כבלתי לגיטימית, להסכמי ורסאי - כאל חרפה לאומית בלתי ראויה, ובכוונתו היה להיפטר מהשניים במהירות האפשרית.

אבל למעשה, כמעט כל הגרמנים, כולל הקומוניסטים, התנגדו נחרצות להסכמי ורסאי ולמעורבות הזרה בגרמניה. אני עדיין זוכר את עצמי כילד מביט מהרכבת ורואה את דגל צרפת מתנוסס על מבצרים בחבל הריין, בתחושה שאיכשהו זה לא טבעי.

מכיוון שהייתי גם אנגלי וגם יהודי (בבית הספר כינו אותי "Der Englaender", האנגלי), לא נשאבתי ללאומנות הגרמנית, לא כל שכן לנאציזם, כמו שקרה לידידי לספסל הלימודים, אבל יכולתי להבין את כוח המשיכה שלהם על נערים גרמנים. כפי שווייץ מראה, הימין הסמכותני תמיד היה הסיכון העיקרי הן מבחינה פוליטית והן מבחינה תרבותית, באמצעות העוינות העיקשת והפופולרית שהפגין כלפי ה"קולטור-בולשוויזם".

בית הכלבו קה-דה-וה בברלין, 1928. התקופה הוויימארית היתה הפעם האחרונה שבה גרמניה היתה מרכז המודרניות
בית הכלבו קה-דה-וה בברלין, 1928. התקופה הוויימארית היתה הפעם האחרונה שבה גרמניה היתה מרכז המודרניות.

ההוגים הגדולים מהמרכז הפוליטי - מאן, ובר, ולטר רתנאו - לא היו דמוקרטים באופן אינסטינקטיבי, אלא מתוך הפחד מהימין השש אלי קרב; ובכל זאת, הם הצליחו להצדיק רפובליקה דמוקרטית כיורשת ההכרחית של רייך שאין להשיבו. כך, כמובן, עשו גם המפלגות המרכזיות במערכת: הסוציאל-דמוקרטים, שהיו רוב ולא רצו בהתפטרותו של הקייזר, והמרכז הקתולי, שנהפך בעקבות המהפכה מקבוצת לחץ דתית למפלגה בממשלה.

מעבר לכך, השמאל הפוליטי - שעוצב במידה רבה על ידי הסלידה ממלחמת העולם הראשונה, ההלם מכישלון המהפכה של 1918 והשנאה כלפי המעמד השליט הישן שהצליח לשרוד אותה היטב - הביע לא פחות התנגדות לרפובליקה מאשר הימין. המפלגה הקומוניסטית, ביחד עם מחצית מאלה שפרשו מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית בשל התנגדות למלחמה, השיגה בסיס נרחב של אופוזיציה בלתי מתפשרת בקרב מעמד הפועלים. השמאל הזה, שהיה חזק מספיק כדי לחסום את התפתחותו של משטר ויימארי לא-ימני בר קיימא, לא אבה לתרום למגרש הפוליטי דבר לבד משאט נפש.

מסיבות מובנות, אמנים יצירתיים, שנעשו רדיקליים יותר בגלל זוועות המלחמה ובשל התקווה והזעם שנותרו אחרי המהפכה האבודה, נמשכו לוויימאר; ואכן, ישנם אמנים שפעלו בוויימאר והישגיהם המתמשכים נשענים בעיקר על הכוח של סלידתם מהרפובליקה. אפילו כישרונות אמיתיים כמו ג'ורג' גרוס וקורט וייל הפסיקו להיות מאוד מעניינים כשהגיעו לארצות הברית אחרי 1933 וחשו הקלה. זה נכון אפילו יותר בנוגע לכישרונות פחות גדולים בקרב סופרים ואמנים אקספרסיוניסטיים, שכאב ועלבון הניעו אותם למצוא דרכים שלזמן מה היו בלתי נשכחות, כדי להביע רגש חסר הומור במלוא קולם.

כנגד זה, בין היתר, מצאה רפובליקת ויימאר את הדבר הקרוב ביותר לקולה שלה לאחר האינפלציה הגדולה בתפישת "האובייקטיביות החדשה" המעשית, הלא-סנטימנטלית, המשולהבת אך מאופקת בעת ובעונה אחת. בעיני, גם היום, כמו ב-1932, ויימאר מדברת בקול של "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" ו"אופרה בגרוש", של "ברלין, אלכסנדרפלאץ" מאת אלפרד דבלין, של אריך קסטנר (שאינו מוערך דיו), או בקולם של השאנסונים הפוליטיים המתוחכמים של אריך ויינרט.

חלון למערב

אבל ויימאר היתה יותר מאשר תופעה גרמנית. לווייץ, שספרו הוא מבוא נהדר לעולמה של רפובליקת ויימאר, כנראה הטוב ביותר שבנמצא, יש כל כך הרבה תובנות נכונות בנוגע אליה. למשל, הדגשתו את מקומה של ברלין כמוקד של תרבות ויימאר, המובחנת מאוד מזו של גרמניה שלפני 1914, שבה פרחו מרכזים אמנותיים במינכן ובלייפציג.

עם זאת, וייץ ממעיט בערכה של ברלין ככור ההיתוך של מה שלאחר 1917 היה המחולל העיקרי של חדשנות אינטלקטואלית ואמנותית: מרכז אירופה הפוסט-מהפכנית. היוקרה של פאריס, "הבירה של המאה ה-19", טישטשה את העובדה שלא היו לה כל חידושים להציע בין שתי מלחמות העולם, להוציא את הסוריאליזם (ואף זרם זה נבע ברובו מתנועת הדאדא הרב-לאומית, שנוסדה בציריך על ידי פליטים ממרכז אירופה).

גרמניה, על 7,000 ויותר הירחונים שלה, 38 אלף הספרים (שפורסמו ב-1927) ותעשיית הסרטים המרשימה ביותר מחוץ להוליווד, היתה שוק נרחב. עם נפילת האימפריה ההבסבורגית היא סיפחה אליה באופן טבעי את הכישרון העודף מהשרידים של אוסטריה. איפה היו הסרטים של ויימאר בלי רוברט וינה, בלי פריץ לאנג, ג'ורג' וילהם פאבסט, בילי ויילדר, אוטו פרמינגר או, לצורך העניין, פיטר לורה?

הכוכבים הבולטים של ויימאר - כמו קונרד ויידט, אמיל ג'נינגס, מרלן דיטריך ואליזבת ברגנר - הוכשרו ברוחו של מקס ריינהרדט הווינאי, שהיה בעל השפעה אדירה על עסקי התיאטרון בשפה הגרמנית. בברלין, בני משפחתי, שבעצמם היו מהגרים מווינה, המשיכו בחיים חברתיים שכללו בעיקר קרובים וחברים שכמוהם גלו מאוסטריה.

בגלל סיבות אחרות, גרמניה היתה החלון העיקרי של רוסיה אל המערב. ברלין היתה גם מרכזה של ההגירה האנטי-סובייטית וגם התחנה הראשונה במסעותיהם אל המערב של האינטלקטואלים הסובייטים החדשים ושל אמנים מהפכנים. אלה מהאחרונים פירסמו שם כתב עת רב-לשוני.

באופן בלתי נמנע, תערובת תרבותית זו הפרתה את רפובליקת ויימאר ובסופו של דבר את התרבות המערבית בכלל. תנועת הבאוהאוס, למשל, היתה קולקטיב של גרמנים, אוסטרו-הונגרים, רוסים, שווייצים והולנדים. זו היתה התרבות שמהגרים גרמנים ייבאו למדינות המקלט שלהם.

קל לבחון את ההשפעה שהיתה לרפובליקת ויימאר על המדע במאה ה-20. אלברט איינשטיין ומקס פלנק הביאו תהילה לברלין, בשעה שהעיר גטינגן תחת מקס בורן, ביחד עם קיימברידג', היו הזרז למהפכת תיאוריית הקוונטים. גם השפה המשותפת שלהם, כמו השפה של הקומוניזם הבינלאומי, היתה גרמנית. הייזנברג, פאולי, פרמי, אופנהיימר, טלר - כולם עבדו או למדו שם. העדות הדרמטית ביותר למרכזיותה של גרמניה הוויימארית היא 15 פרסי נובל למדע שבהם זכו גרמנים במשך 14 שנותיה של הרפובליקה, מספר שגרמניה שלאחר ויימאר הצליחה להשיג רק לאורך 50 שנה.

הר געש רדום

התקופה הוויימארית היתה הפעם האחרונה שבה גרמניה היתה מרכז המודרניות והמחשבה המערבית. ייתכן שהיתה ממשיכה לשמש מרכז אילו השרידים של רפובליקת ויימאר לא היו עוברים לידי הכוח ההרסני של היטלר ואנשיו, אלא לידיה של ממשלה יותר ריאקציונרית-מסורתית. אך במבט לאחור, האפשרות הזאת היתה לא-מציאותית ממש כמו הסיכוי לעצור את עלייתו של היטלר על ידי איחוד אנטי-פאשיסטי כולל.

העובדה היא ששום פלג - לא הימין, לא השמאל ולא המרכז - לא קלט את הממדים האמיתיים של הנציונל-סוציאליזם של היטלר, תנועה שכמוה לא נראתה קודם לכן ומטרותיה לא נתפשו מבחינה רציונלית. אפילו קורבנותיה המיועדים לא הפנימו לגמרי את הסכנה. אחרי הבחירות בפרוסיה באפריל 1932, שבסופן הגבירו הנאצים את כוחם, העורך היהודי של ה"טאגבוך", שבועון שמאלי-ליברלי שעליו היינו מנויים, פירסם מאמר שכותרתו הפתיעה אותי ונראתה לי אפילו אז התאבדותית. אני עדיין רואה את הכותרת הזאת לנגד עיני: "!Lasst ihn heran" (למה לא להכניס אותו!). כמה חודשים לאחר מכן, עם כוונות אחרות לגמרי, הריאקציונרים שסבבו את הנשיא המזדקן הינדנבורג תימרנו את היטלר לתפקיד הקאנצלר במחשבה שיהיה אפשר לשלוט בו.

כל הניסיונות לגרום לרפובליקת ויימאר להיראות יותר יציבה ובעלת יסוד איתן, אפילו לפני שהתהפוכות בכלכלת העולם שברו אותה, הם מאמצי סרק היסטוריים. הרפובליקה נעה דרך הריסותיו של עבר, שמת אך טרם נקבר, אל כיוון קץ פתאומי אך צפוי ועתיד לא ידוע. להורינו היא הבטיחה רק עבר שאי אפשר להשיבו, בזמן שאנחנו חלמנו על מחר גדול יותר; חברי ה"ארים" לספסל הלימודים חלמו על לידתה מחדש של לאומיות, ואילו קומוניסטים כמוני חלמו על מהפכה כלל-עולמית, שתמשיך את זו שהחלה באוקטובר 1917.

אפילו השנים ה"נורמליות" של הרפובליקה נשענו על הר געש רדום, שהיה עשוי להתפרץ בכל רגע. ריינהרדט, איש התיאטרון הדגול, ידע זאת. "מה שאני אוהב", הוא אמר, "זה את טעמה של ארעיות על הלשון - כל שנה עשויה להיות האחרונה". זה העניק לתרבות ויימאר טעם ייחודי וחידד יצירתיות מרירה, זלזול בהווה ואינטליגנטיות שאינה מוגבלת על ידי המוסכמות - וזאת עד מותה הפתאומי והסופי בהחלט של הרפובליקה.

נדירים הם הרגעים שבהם אתה יודע שההיסטוריה השתנתה, אבל זה היה אחד מהם. לכן, אני עדיין יכול לראות את עצמי חוזר הביתה מבית הספר עם אחותי באחר הצהריים הקר של 30 בינואר 1933, מהרהר במשמעותן של החדשות האחרונות על מינויו של היטלר לקאנצלר. כמה ימים לאחר מכן מישהו הביא את מכונת השכפול של אס-אס-בה, הארגון הקומוניסטי של בתי הספר שאליו השתייכתי, כדי שאאחסן אותה מתחת למיטתי. חברי חשבו שהיא תהיה בטוחה יותר בדירתו של תושב זר. אבל מעתה ואילך, שום מקום לא היה בטוח.

ועדיין, זו היתה תקופה מוזרה ונפלאה לגלות את עצמך ואת העולם בברלין, עיר שנראתה אז כבירתה הפוטנציאלית של המאה ה-20, עד שהברברים השתלטו עליה. כשאני מבקר בה היום אני עדיין מרגיש כי היא מעולם לא חזרה לעצמה מאז 1933.

רגע לפני הסערה

אלפרד דבלין

אלפרד דבלין
אלפרד דבלין.

באלכסנדרפלאץ פתחו את הכביש כדי לבנות רכבת תחתית. הולכים על קרשים. החשמליות עוברות את הכיכר לכיוון אלכסנדרשטראסה, ודרך מינצשטראסה לרוזנטאלר-טור. מימין ומשמאל יש רחובות. ברחובות בתים, בית ליד בית. הבתים מלאים אדם מהמרתף ועד לעליית-הגג. למטה יש חנויות.

מזקקות שיכר, מסעדות, ירקנים, מעדניה, הובלות, תכנון פנים, קמח ומוצריו, אופנת נשים, מוסך, חברה לכיבוי-אש: יתרונו של מכשיר הכיבוי הממונע הקטן הוא בפשטות מבנהו, קלות תיפעולו, משקלו המינימאלי, ממדיו הקטנים. - אזרחי גרמניה, מעולם לא כיזבו לעם באורח מחפיר יותר, מעולם לא רומה עם באורח מחפיר יותר, נבזי יותר, מן העם הגרמני. אינכם זוכרים איך הבטיח לנו שיידמאן, ב-9 בנובמבר 1918, מחלון הרייכסטאג, שלום, חירות ולחם? ואיך קיימו את ההבטחה! - מוצרי תיעול, חברה לניקוי חלונות, השינה היא תרופה, מיטת-עדן אצל שטיינר. - חנות ספרים, ספריית האדם המודרני, מהדורות כל כתבי הסופרים והוגי-הדיעות המובילים שהופיעו בהוצאתנו מהוות ביחד ספריית חובה לאדם המודרני. גדולי הנציגים של חיי הרוח באירופה. - חוק הגנת הדייר אינו אלא פיסת נייר. דמי השכירות עולים בהתמדה. המעמד הבינוני של בעלי-המלאכה נזרק לרחוב וכך חונקים אותו, ההוצאה-לפועל קוצרת יבולים נאים. אנו תובעים אשראי ציבורי עד 15,000 מארק לתעשייה זעירה, איסור מיידי על עיקול הרכוש אצל בעלי-מלאכה קטנים. - לעמוד מוכנה ומזומנה בפני כל שעה קשה - זאת משאלתה וחובתה של כל אשה. כל מחשבותיה ורגשותיה של אם-לעתיד סובבות סביב העתיד להיוולד. על כן יש חשיבות עליונה לבחירת המשקה המתאים לאם-לעתיד. בירה מאלט קאראמל אמיתית של אנגלהרט מכילה, יותר מכל משקה אחר, צירוף נדיר של טעם משובח, יסודות מזינים, נוחים לעיכול, השפעה מרעננת. - דאג לילדך ולמשפחתך על-ידי ביטוח חיים בחברת ביטוח שווייצרית, ‘רנטן-אנשטאלט ציריך'. - לבך צוהל! לבך צוהל משמחה, אם ביתך מצוייד ברהיטי הופנר המהוללים. כל חלומותיך על נוחות-דיור לא יגיעו אף לקרסולי המציאות המפתיעה. וגם בחלוף השנים, ינעם מראה רהיטינו לעין, ועמידותם ושימושיותם תמיד ישובבו את נפשך עוד ועוד.

(מתוך: אלפרד דבלין, "ברלין, אלכסנדרפלאץ", תירגמה מגרמנית: ניצה בן-ארי, הוצאת הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1987)

רוזה לוקסמבורג
רוזה לוקסמבורג.

רוזה לוקסמבורג

ברסלאו, 18 באוקטובר 1918. סוניצ'קה יקירתי, כתבתי לך שלשום. עד היום לא קיבלתי כל תשובה על הטלגרמה ששלחתי לרייכסקאנצלר, ייתכן שהעניין ימשך עוד כמה ימים. דבר אחד ברור, על כל פנים: הלך נפשי עתה הגיע כבר לידי כך, שביקור ידידי לעין מפקחים הוא עכשיו בשבילי דבר הנמנע בהחלט. סבלתי ונשאתי את הכל באורך רוח במשך כל השנים הללו, ובתנאים אחרים נכונה הייתי להמשיך באורך רוח זה עצמו. אך לאחר שחל מפנה כללי במצב, נסדק ונשבר משהו גם בפסיכולוגיה שלי. השיחה במעמד מפקח, חוסר כל אפשרות לדבר על הדברים המעניינים אותי באמת, היו עלי למעמסה, עד כי נכונה אני לוותר על כל ביקור עד לימים שנתראה כבני חורין.

לא ייתכן, שהדבר יימשך עת רבה. אם (המנהיגים הסוציאליסטים) וילהם דיטמאן וקורט אייזנר כבר יצאו לחופשי, הרי אין הם יכולים עוד לעוצרני זמן רב בבית הכלא, וגם קרל (ליבקנכט) יהיה חופשי במהרה. מוטב, אפוא, שנמתין עד שנתראה בברלין.

ועד היום ההוא, אלף ברכות.

תמיד שלך

רוזה

(מתוך: רוזה לוקסמבורג, "מכתבים מבית הסוהר", תירגמה מגרמנית: לאה גולדברג, הוצאת ספרית פועלים, 1942)

עוד כתבות בפרויקט: על "ספר ברכט" של מטעם | "קברט" הוא תמרור אזהרה לכולנו | הדרך לצמרת של ולטר רתנאו | התיאולוגיה היהודית בוויימאר | למה "איש קטן, לאן?" לא הצליח בישראל | לכתוב מותחן עם סוף ידוע מראש | על תערוכת אקספרסיוניזם גרמני במוזיאון ת"א




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 אפשרות אחרת יהודי
  • 15:21
  • 28.12.11

לחילופין הרבנים של זמננו שמכירים את היהדות את התלמוד וספרות חזל בסדרי גודל רבים יותר מבובר רוזנצויג מיצגים את היהדות האמיתית שהיא -
מה לעשות - מכוערת

ואילו המלומדים היהודים בוימר המציאו יהדות משלהם כדי למצוא חן בעיני הגרמנים המשכילים ואין פלא שכאשר תם הדור הזה "היהדות" שלהם תמה יחד אתם

  •   לא לגמרי נכון, רבים מביניהם היגרו לארצות הברית וחלקם אף יעקב
    • 14:13
    • 02.10.12

    היו מעורבים בעיצוב דמותה של היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית. הפריחה התרבותית של היהדות בארה"ב נשענה במידה רבה על יהודים "חדשים" אלה. השפעתם בארץ הייתה מוגבלת, הן משום התנגדות של חלק מהם לציונות והן משום שהיהדות האורתודוקסית חנקה (בשיתוף המדינה) כל ביטוי יהודי שלא התיישב עם הגרסה הרשמית.

02 מרתק מאוד! תודה על המאמר עוד
  • 15:01
  • 24.02.12

אגב עליית האקדמיות - האמריקאיות הרוויחו לא פחות מה בריטיות מהיהודים שנסו מגרמניה. תור הזהב של האקדמיה שם היו שנות החמישים.

אין עוד דוגמא לגניוס היהודי כמו וייאמר של שנות העשרים.

03 להיות ברפובליקת ויימאר סיגל חדאד
  • 16:08
  • 28.02.12

בהקשר זה ראה אור הספר להיות ברפובליקת ויימאר
מאת: בעז נוימן בהוצאת עם עןבד, לכל מי שרוצה להעמיק קריאה... מומלץ בחום!

04 ואיפה היהודים? נער הייתי וגם זקנתי
  • 21:24
  • 01.10.12

בטח מעל חמישים אחוז מהשמות שהוא מזכיר כמיצאי גדולתה של ויימר היו יהודים. אין לכך כל איזכור בראיון, ולא בכדי. ההכחשה של "הבעיה היהודית" היא חלק מהזהות של קומוניסט מוצהר, ואם הוא יהודי, פי שבעים ושבע.

05 איך האשכנזים הקלאסים הגלותיים שחיים בארץ ישראל בטעות טוחנים את המוח על ברלין העיר שמשם יצאה הפקודה להשמיד אותם .איזה עם מוזר זה העם האשכנזי ,אני אישית מבין אותם הם מרגישים זרים בארץ ישראל ובצדק.  (לת) סאלח שבתי
  • 22:27
  • 01.10.12

06 ממליץ על ספר מעולה בנושא של סבסטיאן הפנר " יומנו של גרמני"  (לת) ספר מטלטל
  • 00:02
  • 02.10.12

07 ל- 5- הבית נחרב בגלל שכמותך ועכשיו יש לך שנה שלמה עד צום יומה"כ הבא... לך תתנצל בפני אמהות שכולות "אשכנזיות", בפני מדענים צעירים "אשכנזים", בפני רופאים....  (לת) הלב דואב
  • 08:57
  • 02.10.12

פרוייקטים מיוחדים