מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

במקום הכי נמוך בברלין: על "הסהרורים" ו"שובל של עשן"

איך כותבים מותחן שמתרחש בשלהי ימי ויימאר, כשברור מיהו הרוצח שממתין בסוף? שני ספרים חדשים עושים זאת באמצעות הדגשת הצדדים האפלים של המיניות והנפש

שובל של עשן

רבקה קנטרל. תירגמה מאנגלית: מרב זקס-פורטל. הוצאת מטר, 309 עמ', 89 שקלים

הסהרורים

פול גרוסמן. תירגמה מאנגלית: דפנה לוי. הוצאת ספרית מעריב, 352 עמ', 92 שקלים

יש משהו מרתק ברפובליקת ויימאר ובדימוי שלה, בכוח המשיכה שלה שאינו דועך למרות השנים שעברו. השילוב המתעתע בין הערגה המתמשכת, הפאתטית במקצת, ל"תור הזהב" האבוד של התרבות הגרמנית המודרנית, ושל זו היהודית בתוכה, בצד השימוש התכוף ברפובליקה כשם קוד לשקיעה תרבותית, רגע לפני האפוקליפסה, מצביע על כך שבמקרה של ויימאר, הסיפור אינו יכול להיות מובן רק מתוך סך חלקיו ההיסטוריים.

ואכן, כפי שכתב ההיסטוריון בעז נוימן בספרו "להיות ברפובליקת ויימאר" (עם עובד, 2007), קשה להתבונן בוויימאר מבלי לחשוב על סוף הסיפור. ומן הסתם, לסוף, ולמה שאחריו, יש חלק נכבד בעניין שמעוררת הרפובליקה הגרמנית הסוערת: הוא זה המעורר את הרצון לקרוא עליה ולראות אותה, בדומה להתבוננות ברגעיה האחרונים של ספינה טובעת או בפרפוריה של חיה גוססת.

יחד עם זאת, יש לזכור כי הדימוי של ויימאר מוזן ומעוצב דרך קבע עם כל הצגה מחדש שלה בספרות, בתיאטרון ובקולנוע. שני ספרי מתח אמריקאיים, שתורגמו לעברית בעת האחרונה, מתרחשים בברלין של תחילת שנות ה-30 ומצטרפים למפעל זה.

רומנטיקה זולה

"שובל של עשן" מאת רבקה קנטרל, מגולל את עלילותיה של האנה פוגל, עיתונאית ב"ברלינר טאגבלט", ב-1931. האנה, כתבת פלילים קשוחה שאיבדה את בעלה במלחמת העולם הראשונה, נתקלת תוך כדי חיפוש אחר חומרים לכתבה חדשה בתמונת גופתו של אחיה ארנסט, שנהג לשיר לפרנסתו במועדון הלילה ההומוסקסואלי "אל-דוראדו" והסתבך עם שורה ארוכה של מאהבים מפוקפקים.

כשהאנה מנסה לגלות מי רצח את אחיה, העלילה הולכת ומסתבכת, וכוללת פיטורים, התאהבות, ילד עזוב, טבעת אגדית, מכתבי זימה שהם גם חומר נפץ פוליטי, מרדפים ובריחות, וכמובן - רחובות מלאים בנאצים.

על אף ההיצמדות המדוקדקת לזמן ולמקום ההיסטוריים, בפועל "שובל של עשן" הוא פשוט טלנובלה שמתרחשת בוויימאר. האנה אינה מפסיקה לשטוח לפני הקוראים את המתרחש בחדרי לבה, בפסקאות ארוכות שממש מושכות את העלילה קדימה באוזן, ולא באופן חינני במיוחד: "עיני היו מלאות בדמעות. דמעות על ארנסט. דמעות על אנטון. דמעות על עצמי. דמעות על זונה שאף פעם לא פגשתי... ידעתי שהנמל הבטוח היחיד עבור אנטון הוא אני, וגם אני הרגשתי שאני טובעת... כיחכחתי בגרוני ובלעתי. הזמן לדמעות עבר. הגיע הזמן לפעולה".

לחלופין, אפשר למצוא בספרה של קנטרל גם קטעים באווירת הרומנים של דניאל סטיל: "הייתי מודעת מאוד לחולצתו הפתוחה ולתלתלי השיער הכהה שעל חזהו. הבטתי בו בחטף ואז הפניתי בהחלטיות את תשומת לבי למים המופזים שמולנו... הסטתי את מבטי, בתקווה שבוריס לא יבחין בסומק שהתפשט על צווארי. מה נכנס בי?"

"הקבינט של ד"ר קליגרי", סרטו של רוברט וינה, 1920. סמכותיות, סהרוריות ורצח.

עם כל חיבתי לטראש ולרומנטיקה זולה, אני מודה שבאיזשהו שלב עיני כאבו מרוב שגילגלתי אותן למקרא קטעים מסוג זה, וכך גם לנוכח נטייתה של המחברת להכביר הקשרים תרבותיים בני-הזמן. ניכר שקנטרל עשתה עבודת תחקיר רצינית לצורך כתיבת הספר, אבל פעמים רבות עולה התחושה כי מטרת האזכורים הללו אינה יצירת אפקט של מציאות, אלא מעין סימון וי ברשימת מכולת גדושה לעייפה של חומרים ודימויים שחוקים זה מכבר. התוצאה היא הדגשה בוטה של הפרספקטיבה שדרכה אנחנו מסתכלים על התקופה, עד כדי שוויימאר נהפכת למעין קלישאה היסטורית, ואפילו לגרוטסקה.

ובכל זאת, אם הספר מצליח לפרוט על מיתר מעניין, הרי זוהי התסבוכת הוויימארית-נאצית סביב היחס למיניות. בעוד הדימוי של רפובליקת ויימאר הוא של חברה שהתאפיינה במתירנות מינית ובנזילות מגדרית, הרי יחסם של הנאצים למיניות היה מורכב יותר, סוגיה שעמדו עליה שורה של חוקרים ובראשם ההיסטוריון ג'ורג' מוסה. מצד אחד, בדומה לתנועות לאומיות אחרות, גם התנועה הנאצית הדגישה את המהוגנות ואת ערכי המשפחה. יתרה מכך, הנאצים הוקיעו את ההידרדרות המוסרית והמינית שאיפיינה לכאורה את תקופת ויימאר ומיד עם עלייתם לשלטון החלו לרדוף אחר גילויים של מה שהחשיבו כמיניות לא-נורמטיבית. מצד שני, הביטוי המיני היה יסוד חשוב מאוד בפוליטיקה הנאצית ושפת הדימויים הנאצית עשתה שימוש נרחב בארוטיזציה של הגוף הארי.

זאת ועוד: יחסם של הנאצים בראשית דרכם להומוסקסואליות היה אמביוולנטי. כידוע, ארנסט רהם, מנהיג האס-אה, איש סודו של היטלר ואחד האחראים הראשיים להצלחת פוליטיקת הרחוב של המפלגה הנאצית, היה הומוסקסואל מוצהר, והארגון שבראשו עמד התאפיין בממד הומו-ארוטי מובהק, דבר שאפשר גם לטעון בנוגע לתנועות הנוער ואחוות הגברים הלוחמים באופן כללי יותר.

ב"שובל של עשן", הזיקות הוויימאריות בין הומוסקסואליות לנאציזם ממלאות תפקיד מפתח בעלילה, בין היתר באמצעות הקשר בין רהם ובין ארנסט, אחיה של האנה, שיש לו השלכות דרמטיות על עתידו הפוליטי של הראשון.

בהקשר הזה, קשה לקרוא מותחן שעושה שימוש עלילתי בהיבטים המיניים בוויימאר ובנאציזם מבלי לחשוב על יצירות ספרות וקולנוע שעסקו בכך, כמו "פביאן" של אריך קסטנר (זמורה-ביתן, 1991) או "הארורים", סרטו של לוקינו ויסקונטי מ-1969. אבל ביצירות אלה המיניות היא סמל וכר פורה לסאטירה במקרה של הראשונה ואלגוריה במקרה של השנייה, ובשתיהן נעשה ניסיון להציג תמונה של ימיה האחרונים של הרפובליקה ולנתחה. לעומת זאת, שאיפותיו של "שובל של עשן" צנועות בהרבה: קנטרל פשוט מספרת סיפור מותח, שמשתמש בקסם המשיכה הוויימארי בשביל לחפות על חסרונותיו האחרים.

היפנוזה וזונות במגפיים

במרכז המותחן השני, "הסהרורים" של פול גרוסמן, עומדת דמותו של בלש יהודי ששמו וילי קראוס, גיבור מלחמה והשוטר המפורסם ביותר ברפובליקה. ואולם, כשגופות נשים מגולחות ראש שעברו ניסויים רפואיים מזוויעים מתגלות בנהר בברלין ב-1932, קראוס מוצא את עצמו מתמודד עם כוחות חזקים ממנו בפרשה שמערבת אאוגניקה, היפנוזה ומחנות ריכוז. פרשה זו תכריע - לא פחות - את עתידה של גרמניה ואף של העולם החופשי כולו.

כמו "שובל של עשן", גם "הסהרורים" מכיל קטעים רבים שמטרתם לקרוץ אל הקוראים באמצעות שימוש בדימויים ההיסטוריים המוכרים של ימיה האחרונים של ויימאר, ושל אלה שלאחריהם. בניגוד לספרה של קנטרל, גרוסמן בפירוש עסוק בכמיהה להרואיות יהודית אל מול הנאצים ולקתרזיס שמספקת הנקמה. זה מתחיל בגיבור הבלש היהודי שלו, ונגמר במשפטים שלא ייאמנו כמו "הפעם הזאת היתה שונה. הפעם מדובר בצדק. הנאצי היה חייב למות". יש להניח שקטעים כאלה יתקבלו באהדה על ידי חובבי הסרט "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו.

גם ספרו של גרוסמן עמוס בשמות והפניות בנות התקופה, משובץ בסצינות שמקומן בספרות סטאלגים ומתאר גיבור שנדמה לעתים כמעין פורסט גאמפ שמעורב בדרך זו או אחרת בכל התרחשות היסטורית, אך למרות כל את, הוא הספר המוצלח מבין השניים. השימוש של גרוסמן בדימויים ההיסטוריים מוצדק יותר מבחינת העלילה, והתוצאה היא ספר מותח יותר ובעיקר אפל יותר.

הדבר קשור בראש וראשונה לרעיונות העקרוניים והמבעיתים שעומדים במרכזו: שימוש בבני אדם כבשפני ניסוי והאופן שבו אפשר לנצל לרעה כוחות שכנוע על הלא-מודע. גם במקרה הזה, הספר נשען במפורש על מה שכבר אפשר לכנותו מסורת ארוכה של עיסוק בסהרוריות ובנאציזם.

התיאורטיקאי היהודי-גרמני זיגפריד קרקאואר, פליט ויימאר בעצמו, הציע בספרו "מקליגארי להיטלר" (1947) ניתוח פסיכולוגי של סרטים גרמניים שקדמו לעליית הנאציזם. בהתייחסו לסרט האקספרסיוניסטי "הקבינט של ד"ר קליגרי" (1920) בבימויו של רוברט וינה, המגולל סיפור הקושר סמכותיות, סהרוריות ורצח, קרקאואר טען כי אפשר למצוא בסרט זה עדויות ללא-מודע קולקטיבי גרמני, הכמה לדמות אב אוטוריטרית, שהתגלמה בסופו של דבר בהיטלר. ההשפעה של הסרט והפרשנות על "הסהרורים", מלבד שמו, היא מובהקת: גרוסמן עושה שימוש נרחב ברעיון האומה-תחת-השפעה, לעתים ממש מטיח אותו בקוראים, ואף משווה חדר מסוים למראה הקבינט של ד"ר קליגרי, בקטע שמבליט את הטשטוש בין ייצוגים תרבותיים לדימויים היסטוריים. עטיפת המהדורה העברית אף עוטרה באחת מכרזות הסרט.

רמיזה לעולם הקולנוע משתקפת בספר גם בדמות המהפנט גוסטב הגדול, המבוססת על דמותו ההיסטורית של המהפנט האוסטרי-יהודי אריק יאן הנוסן שפעל בקרב הנאצים ונעלם בנסיבות מסתוריות. דמותו הופיעה בין היתר בסרטים "הנוסן" של אישטוואן סאבו (1988) ו"בלתי מנוצח" של ורנר הרצוג (2001). ספרו של גרוסמן בוודאי אינו משתווה למורכבות הטיפול בחומרים הללו בשני הסרטים, ונוצרת תחושה שהוא פשוט רוכב על גבן של יצירות קודמות ומפשט אותן, לעתים עד בנאליזציה. אבל בניגוד ל"שובל של עשן", במקרה של "הסהרורים" הבנאליות של הרוע אפקטיבית יותר.

בצד הקרבה הכרונולוגית בין "שובל של עשן" ובין "הסהרורים", ובצד התיאור הדומה מאוד של אותו עולם של מועדוני זימה, אוטוסטרדות, פרסומות מודרניות ובתי כלבו ענקיים, יש כמה קווים מקבילים נוספים בין שני הספרים: בשניהם יש שילוב בין דמויות בדיוניות ובין דמויות היסטוריות מימי ויימאר; בשניהם זונות המסווגות על פי צבע שרוכי מגפיהן וגופות בנהר משחקות תפקיד בעלילה, ושניהם מצטטים באופן מפורש מהסרט "ברלין - סימפוניה של עיר גדולה" של ולטר רוטמן מ-1927 (קנטרל לפחות מציינת בהערה בסוף הספר כי הסתמכה על הסרט).

יתרה מכך, כמו לא מעט סרטים וספרים שנעשו בשנים האחרונות, גם שני מותחנים אלה מנסים להציג את העובדה שגם בברלין של תחילת שנות ה-30, שרחובותיה נשטפים באלימות ובגזענות, ואפילו בגרמניה הנאצית, היו כמה גרמנים טובים: "האמנתי שבסופו של דבר יכיר העם הגרמני ברוע שבאנטישמיות של הנאצים ויצביע נגדם בבחירות", אומרת האנה לעצמה ולקוראים ב"שובל של עשן"; "כל הגרמנים הטובים מגנים את רדיפת היהודים הזאת", טוענת אשתו של רופא אס-אס באוזני וילי ב"הסהרורים".

הנקודה הזאת לא מפסיקה, כנראה, להיות פרובוקטיבית ולספק חומרים ליצירות ספרות וקולנוע, שלא לדבר על מחלוקות בין היסטוריונים. קרוב לוודאי שהמותחנים של קנטרל ושל גרוסמן לא ייזכרו כתרומה יוצאת דופן להבנת הסוגיה הזאת, אבל הנאה מסוימת, שאין מנוס מלהודות כי יש בה משהו פתולוגי, הם בהחלט מספקים.

A Trace of Smoke \ Rebecca Cantrell

The Sleepwalkers \ Paul Grossman

רגע לפני הסערה

לאה גולדברג

קרון התבונן בתזמורת. לכנר היו פני נערה. הוא אפילו מרחוק הבחין ששפתיו מצובעות וגבות עיניו מאורכות בעיפרון. הכנר לא התאים למראה הבורגני הזעיר של בית הקפה, על כורסאותיו הרכות והאריג הכבד הסולידי על הווילאות.

הכנר תפס את מבטו של קרון והתחיל מחייך אליו חיוך גנדרני-מבטיח. קרון הסב את ראשו מתוך גועל פנימי שלא יכול להתגבר עליו.

אלבינה חייכה:

"זוהי אופנה. האדם המודרני צריך להתייחס לפרברסיה בסבלנות או בהערצה, הכל לפי נטיותיו".

"אינני יודע", השיב קרון. "הממרה היא: ‘להבין פירושו לסלוח'. מעולם לא חשבתי את עצמי לרשאי לסלוח משהו לבני אדם. אינני שופט. אבל כאן, בעניינים אלה, חסרה לי כל הבנה".

אלבינה הצטחקה:

"אינני יודעת: הספרות המודרנית, ז'יד... אבל נדמה לי, כי עומדים להרים זאת על נס בגרמניה, למרות חילוקי הדעות הפוליטיים. אצל החומים, שמעתי, יש פירוש כזה של הגרמאניות העתיקה ושל היווניות".

(מתוך: לאה גולדברג, "אבידות", הוצאת ספרית פועלים, 2010)

עוד כתבות בפרויקט: הדרך לצמרת של ולטר רתנאו | זכרונות התבגרות מוויימאר הגוססת | על "ספר ברכט" של מטעם | "קברט" הוא תמרור אזהרה לכולנו | התיאולוגיה היהודית בוויימאר | למה "איש קטן, לאן?" לא הצליח בישראל | על תערוכת אקספרסיוניזם גרמני במוזיאון ת"א




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 הסהרוריים - חצי פלגיאט מאפיהו
  • 11:19
  • 17.02.12

מדהים בעיני שמחבר הביקורת לא ציין ש"הסהרוריים" של גרוסמן הוא חצי-פלגיאט (ואני מנסה להיות עדין ומתון מאוד מאוד בהגדרה הזאת) של הטרילוגיה "ברלין-נואר" מאת פיליפ קר, ששניים מספריה כבר תורגמו. ומובן שגרוסמן אינו מגיע לקרסוליו של קר, ומספק לקורא טראש עלוב ומייגע. וברור ששם ספרו הוא פלגיאט שלם משם ספרו של הרמן ברוך, שאמנם נכתב בגרמנית, אך "הולכים בשנתם" - סהרוררים בעברית - בגרמנית או באנגלית - היינו הך.

פרוייקטים מיוחדים