"אם הקיצור הוא אחיו של הכישרון, הרי שהמזעור הוא הכישרון עצמו"

לכחול אין דרום

אלכס אפשטיין. ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 215 עמ', 74 שקלים

כל מי שחשש עד עכשיו שלכחול יש דרום, יכול להירגע: מסתבר שאין. את התגלית המקורית הזאת מעמיד לרשותנו אלכס אפשטיין, סופר מקורי ומוכשר במיוחד, יליד 1971, המוכר לקוראי הספרות המקורית, הייחודית והמשובחת מספריו הקודמים ("ספרייה דמיונית" ואחרים), ובשנה האחרונה בזכות ה"זעירים", סיפורים קצרצרים שראו אור מדי יום ו' במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ".

והנה רגע הגילוי המסעיר את התודעה: "לילה אחד, עתיר בנדודי שינה, דילג המשורר לפתע אל חלום, שבו ניצב מול קיר של בית מט לנפול. בידיו היה מכחול שנטף ממנו צבע כחול. קול נחוש הורה לו לצייר על הקיר את הצבע השחור. האם זה אפשרי בכלל, חשב המשורר, לצייר שחור בכחול? ומיד התעורר. בספר עתיק לפתרון חלומות מצא שהבית שחלם עליו הוא בית של שיר. המשורר הביט בפתרון בתמיהה, שגברה והלכה. הוא תהה אם לא הגיע הרגע לעבור לכתוב פרוזה" (עמ' 203). אז אלכס אפשטיין באמת כותב פרוזה, ואפילו מצליח "לצייר שחור בכחול", כפי שעוד יתחוור בהמשך.

אבל תחילה ראוי למקם את אפשטיין המקורי ורב הקסם ב"מרחב הספרותי" הנאות. "הקיצור הוא אחיו של הכשרון", קבע ענק הסיפור הקצר צ'כוב ב-1889. אבל מהו סיפור קצר? אשר א' ריבלין, מחבר ה"מונחון לספרות" (ספריית פועלים, 1985), כותב: "והסיפור הקצר הוא חסכוני ומוגבל בכל ההיבטים. קיצור היריעה מחייב ריכוז, מיצוי, מיקוד ומתח" ואילו באחרית הדבר לאנתולוגיה "50 ישראלים קצרצרים" (הקיבוץ המאוחד, 1999) קובעים העורכים חנן חבר ומשה רון בתמציתיות חדה ובהירה: "והסיפור הקצרצר נמדד במידה רבה על פי יכולתו ליצור פערים מעניינים באמצעות כמות קטנה של פרטים ולדלג סביבם בווירטואוזיות". דומה שאלכס אפשטיין מצליח לדלג, ובהצלחה, סביב שתי הקביעות המלומדות האלה. בספר הזה הוא מגדיל לעשות - כלומר לקצר ולמזער - באופן שמגרה אותי לעשות וריאציה על דבריו של צ'כוב ולומר "אם הקיצור הוא אחיו של הכשרון, הרי שהמזעור הוא הכישרון עצמו".

אבל לא סתם מזעור לשמו, אלא צמצום יוצר, אקטיבי, שמפעיל עולם תרבותי ואמנותי מלא דווקא בזכות ה"פרגמנטים" המרכיבים אותו, ויוצר פערים מאתגרי מוח ולב ושומר בהחלט על ריכוז, מיצוי, מיקוד ומתח: "החללית נסחפה אל החלל הרחוק לפני שנים רבות. השדרים ממנה הולכים ומתמעטים. הקוסמונאוט דורש בשלום אשתו, ומדווח שגם בתנאים של חוסר כבידה, בחלומותיו הוא תמיד מתעורר לצדה בתנוחה אחרת מזו שנרדם בה" (עמ' 32 .(135 מלים. זמן אינסופי אחד. אדם בודד בקוסמוס (יפה שאפשטיין כותב קוסמונאוט, כמאמר הרוסים והצרפתים, ולא אסטרונאוט, כמנהג האנגלו-סקסים שליטי העולם). יש בחלל החיצון האפשטייני קירבה ואינטימיות שאין חמות, חזקות ומרגשות מהן, גם אם לפעמים, וממבט ראשון, הדברים נראים פשוטים עד בנאליים. וגם פחות מלים יספיקו, לפעמים, כדי להעביר את תחושת הרוך והחמלה, שהיא התשובה האנושית לניכור הקוסמי הגדול: "במאי מלאו לה שמונים ושבע. נכדה הבכור עזר לה לגזוז את ציפורניה. בלילה, בפעם הראשונה זה שנים רבות, חלמה ביידיש" (עמ' 95).

זה המקום לומר שמאז שהמחשב כפה עלינו את הקלות הבלתי נסבלת של הכתיבה, יותר ויותר אנשים כותבים דברים שנראים כסיפור קצרצר, מה שיורם ברונובסקי (החסר יותר ויותר בנוף המתוולגר והולך הסוגר עלינו) הגדיר כ"סיפורון, או כבר-כמעט סיפור" - אבל מעטים מאוד מצליחים ליצור טקסט ספרותי-אמנותי של ממש ולחמוק ממלכודת הבנאליות, ההברקה הזולה, הגימיק השחוק או הקופירייטינג הגורף רייטינג. אלכס אפשטיין לא רק שהצליח בכך, אלא אף פיתח את הז'אנר והרחיב את גבולותיו התודעתיים והתרבותיים. למזעור המילולי של אפשטיין אפקט ערכי: פחות מלים = יותר עומק; ושפה ייחודית, שהלוגיקה שלה מוסרת את התמונות לקורא ומאפשרת לו "לצייר שחור בכחול" - בתנאי שהבית שעליו הוא חולם הוא בית של שיר.

ואכן, זו היתה תחושתי בעת שקראתי את הספר הזה, שבזכותו אפשטיין ממקם את עצמו לצדם של קלייסט, בודלר, רמבו, קפקא, בורחס, אנרי מישו, ז'אן פולאן, פרנסיס פונז', ז'אן-ברטראן פונטאליס, קאלווינו, אאוגוסטו מונטרוסו, ריצ'רד בראוטיגן ואחרים ששכחתי או שאינני מכיר עדיין, והענק העברי הנשכח, שסיפוריו הקצרצרים המופתיים בני עשרות השנים טעונים בעוצמה רגשית גדולה שמעבר לכל הזמנים - ג' שופמן. וגם אחרים, לא רבים במיוחד, שמזה כעשור מנסים לפלס את דרכם בסבך הסיפור הקצרצר, כמו למשל דרור בורשטיין ("ערים תאומות", הוצאת בבל, 2004), יואל הופמן ("מה שלומך, דולורס?", כתר, צד-התפר, 1995), וגם אני עצמי ("זיכרונות מעונה מתה", פרוזה-ידיעות אחרונות, 1996). זוהי "הרפובליקה הספרותית" - הבינלאומית והמקומית - שבה אלכס אפשטיין הוא אזרח כבוד מן המעלה הראשונה.

העולם שממנו הוא יונק את השראתו הספרותית מעוגן בקלאסיקה הרוסית, המרכז-אירופית גרמנית, הצרפתית, האיטלקית והלטינו-אמריקאית. למרות שהטקסטים שלו נקראים לעתים כתמצית של רעיונות פילוסופיים שהולבשה עליהם סיטואציה, הרי שבהיות הגוף והנפש שלמות אחת, הרגש תמיד נמצא שם, והדמיון הפעיל, אותו "כוח מדמה" כפי שהגדירו שפינוזה, נולד דווקא מתוך המזעור ויוצר תחושת ריחוף במרחב תודעתי אינסופי - תרופה נפלאה למועקה הקלאוסטרופובית שמקרין לעתים הקיום האנושי.

מול העונג הצרוף והמזוקק הזה עולה השאלה הבלתי נמנעת בראייה ביקורתית: האם הספר היפהפה והמיוחד הזה הוא פרוזה או הגות? סיפורת או פילוסופיה? ואולי מדובר בכלל בשירה מזוקקת שכתובה בשפה לא מוכרת, כזאת שרק הלוגיקה האישית והייחודית למי שמשתמש בה מאפשרת לקבוע שלכחול באמת אין דרום? כך או אחרת, אין ספק שמדובר במעשה ספרותי רב-קסם, באסתטיקה אינטלקטואלית-משהו אך עם זאת רחוקה מלהיות קרה וצחיחה. ההיפך הוא הנכון, יש בה חום מבוקר ולחלוחית מאופקת - ולעתים קורצת ומחויכת בהומור המאזן את קול תקתוקם המאיים של גלגלי האינטלקט בפעולה. דומה איפוא שאלכס אפשטיין, ביד אמן, הצליח למזער את הסיפור הקצרצר עד לקצה גבול היכולת. ואולי לא? אולי אפשר להצטמצם עוד יותר, גם אם במחיר של התאיינות מוחלטת. "אילו יכולתי לומר ללא מלים את כל מה שאני רוצה להביע", אמר לא פעם סופר ישראלי נידח ששמו שמור במערכת ובזיכרוני, "הייתי כותב רק דפים ריקים". או במלים של אלכס אפשטיין: "הסיפור הקצרצר הזה נכתב לפי הכלל שלהלן: אם בשורה אחת יש די השראה לסיפור אמיתי, השורה הבאה מיותרת" (עמ' 202). אם תקבלו את המלצתי ותקראו את הספר היפה, המיוחד והשונה הזה, את השורה הבאה תכתבו במו-דמיונכם.

ראובן מירן הוא סופר, תסריטאי ומו"ל

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ