טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה שעצוב כל כך בסיפור הזה, הוא מה שלא קרה בו

שיטפון

תגובות

יגאל סרנה. הספריה החדשה
הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 200 עמ', 78 שקלים

שיטפון הוא רומן עצוב כל כך שצוחקים בו הרבה. צחוק מר ורחום, צחוק של השלמה ושל קבלת דין ששותפים לו סופר, גיבור וקוראים; כולם מוגבלים, שבורי לב וקצוצי כנפיים: עולמם אולי עקר-משהו, מרוט וחסר תוחלת, אבל גם גדוש ערגות, חלומות וסודות שהופכים כל ליצן שביניהם למין מלך, אחד, יחיד ומיוחד. ברומן, השני שפירסם עד כה, מספר סרנה בגוף שלישי, באינטימיות מאופקת אבל באהבה גדולה, על לאון פוגלמן, צלם חדשות סוער-מבפנים ועייף-מבחוץ, תל אביבי בכתובתו ובנשמתו, נשוי להדס ואב לבן מתבגר, שבגיל 47 נכנסת לחייו ליזה חדד, ונשארת בהם למשך שנתיים של רומן ממושמע שמתנהל בשלווה לצד חיי הנישואין, "כבגד שפושטים בערב ותולים על הכיסא בשביל מחר" (115).

ליזה, הבנקאית של לאון, מזרחית ו"רחמית" כמצע חול מדברי, חוללה בחייו מהפכה שקטה, שהפכה את עולמו על פיו אבל הותירה אותו, למעשה, בדיוק כפי שהיה. כי זהו בדיוק הדבר שבו עוסק לדעתי הרומן הרהוט והנוגע ללב הזה: הפער האדיר שבין החיים שבפנים לחיים שבחוץ והעובדה העצובה כל כך, שכולנו חיים את חיינו כמידת האפשר ותו לא. שבמובן העמוק של המלה חיים - זה הנוגע בחירות ובתשוקה, במימוש ובאותנטיות - אנו חיים אך ורק במידה שאנו יכולים לשאת, לסבול. לא יותר ולא פחות. במינון מדוד שאיננו מאיים על הנפש שלנו, אותו מערך מופלא של איזונים ואיזוני-איזונים בין קונפליקטים ופתרונות, כמיהות ואיסורים, חרדות והגנות. ולאון? הוא "חיבב את ההגנות שלו כחיות-מחמד" (עמ' 19). לכן נהפך עליו עולמו הפנימי, אבל עולמו החיצוני - קשר הנישואין שלו ושגרת חייו - נותר כשהיה; בלתי נגיע, יציב באומללותו ובחלקיותו כסלע איתן. כי מה שעצוב בסיפור הזה, כפי שקראתי אותו אני, הוא מה שלא קרה בו, לא יכול היה לקרות, ומי יודע אם יקרה אי-פעם.

"השיטפון" - אותו שבר נפשי משסע ומפרק שפקד את הצלם ושעליו שם הרומן - התחולל בלאון רק "בשעת דמדומים חמימה שבה שמע לאון מליזה כי הכל נגמר" (עמ' 11). כלומר, רק משנגמר - התחיל. רק כשהסירה ממנו ליזה את האיום הנורא מכל - איום המימוש של האהבה - יכול היה לאון להשתחרר מכבליו ולהיסחף באהבתו, להינתן לכוח המשיכה של ההעדר, לנחשול האדיר ששטף אותו באחת ואיים לכלות את כולו. אבל המים נקוו, הסערה שככה ולאון לא מת. הוא לא מת כי מבחינה נפשית כבר נחשב למת זה שנים רבות, מאז נהרג מירי מבטה הדכאוני של אמו ניצולת השואה, מחוורון אביו הדהוי, החלש. לאון לא מת, כי אם להיפך: במידה רבה, השיטפון עורר אותו לחיים. "כל החיים צילמת, עכשיו אתה חי", אומר לו חברו מריו (עמ' 159). רוב חייו היה כמו מת-חי, "כמו הלסת לפני שעוקרים שן" (עמ' 141). עתה, משנעזב, היה לאון שוקק חיים כמו תינוק רעב; פרוץ ופגיע, תלוי לחיים ולמוות באם מזינה.

לא בכדי נאחז גיבור הרומן באשתו הזחוחה ובמשפחתה התזזיתית. זו אחיזה נואשת בכמוסה של חיים, "חיי איקאה", בריכוז קטלני: קולות, ריחות, טעמים (...) מפגן חיים רועש ונואש (הזוכה ברומן לתיאור יפהפה) שלאון מתעב ועורג אליו בו-בזמן; מראית-עין קולנית של "חיים", שרק בתוכה ניתן לו להתכרבל ולהירדם בשלווה, ממש כמו בנו טרוד-ההורמונים בחשכת חדרו האלקטרוני, הרוגש בצלילי טלפונים ניידים ותוכנות מחשב, המזמרות לו "שיר ערש דיגיטלי" (עמ' 35). בתוך הרעש הנורא אולי יצליח סוף סוף לנוח. אולי תמוסך דממת הדיכאון ושינה ערבה תיפול עליו.

לאון, הדס והילד צוף מקיימים יחד תא משפחתי חורק ומלא שיבושים: משיקים זה לזה, מתקרבים ומתרחקים, נוגעים-לא-נוגעים. כשהגוף נוגע הנפש נרתעת. המגע המיני, סוער וחשוף, אפשרי רק במנותק מן הרגשות המאיימים - האהבה, התלות והקרבה. סצינות המין אמנם רוויות תשוקה, אבל התמונה שהן מציירות איננה כוללת זוג, קשר. מה שניבט ממנה הוא גבר בודד בתשוקתו, מגשש את דרכו אל מערה רטובה וחמה: רחם, חיק. לא אל אדם-אשה, ובוודאי שלא אל אחת מסוימת, זו השותפה למעשה המיני.

החיבור בין קרבת הגוף (תשוקה) לקרבת הנפש (אהבה) לקרבת היום-יום (אינטימיות) - כאשר כל אלה מכוונים כלפי אובייקט אחד (תהיה זו האשה או המאהבת) - הוא מעבר למה שקראתי קודם לכן "מידת האפשר". וכך האשה, הדס, "נשואה" למשפחת המוצא שלה ולאון "נשוי" לחבריו הטובים, לסודותיו, לחלומותיו.

העלילה הפסיכולוגית, שבקצתה נגעתי כאן, ממוקמת בתוך תמונת נוף ישראלי ותל אביבי, המצוירת בידי סרנה בחדות ובדייקנות קולנועית (שמעלה בזיכרון את יצירתו של יעקב שבתאי). הגיבורים מוקפים מכל עבר בפרטי ישראליות עכשווית, כמו דוגמיות שנרקחו לכמוסת-זמן לטובת הדורות הבאים. פיסות אקטואליה, תמונות אינתיפאדה, רחובות תל אביב, בתי הקפה שלה, חדרי הטיפול של הפסיכולוגים וקולה הרדיופוני של "הפסיכולוגית ורדה"; כל אלה מחוזות ילדות וזיכרון של פוגלמן, אשר מתחברים ליצירת עמוד שדרה של זהות המקשרת עבר להווה ולעתיד, ומבטיחה התקיימות מינימליסטית, בטוחה, בחיים אצורי רגש - סוערים אך אטומים ומעוכבים בו-בזמן.

במחוזות אלה משוטטים לצד לאון במעגלים חבריו הטובים, מריו ורכלין. שניהם, ספק הפסידו ספק לא השתתפו מעולם במשחק החיים, מזמנים לו מפלט-מעט של ביטחון משאון העולם. משוטטים לצדו, לא עמו, שכן יחסיו של לאון עם החברים אף הם מוגבלים.

קלות העט של סרנה וניסיונו העצום בז'אנר העיתונאי מתרגמים את השיטוט לחווית קריאה לופתת ושואבת, אם כי בלתי רומנטית בעליל. הרומן עצור ומסוגף כמו גיבורו: טרוד וטורד כמותו, שרוי בטלטלה אין-סופית - רדוף ורודף במעגלים אחר הזנב של עצמו. לא ברור אם ומתי יגיע "הביתה". בית שאיננו מקום, אלא רגע חולף בזמן, חלקיק של זיכרון ילדות, חוויה גופנית צורבת של אם המורחת את פניו של בנה בקרם שיזוף, מגינה עליו שלא יישרף.

יגאל סרנה

בין ספריו הקודמים של הסופר והעיתונאי ("ידיעות אחרונות") יגאל סרנה (נולד בתל אביב ב-1952): "יונה וולך: ביוגרפיה" (1993, כתר) ו"צייד הזיכרון" (1997, עם עובד)

סיגל השילוני-אריאלי היא פסיכולוגית-קלינית



יגאל סרנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות