דמוקרטיה במצב חירום

האם החלטת ממשלת צרפת להכריז על מצב חירום כדי להתמודד עם המהומות בפרוורים היא יוצאת דופן? שבועות אחדים לפניה ראה אור ספרו של הפילוסוף האיטלקי החשוב ג'ורג'ו אגמבן, שטוען כי "מצב החירום" הפך לנוהל עבודה קבוע המאפשר לחברות דמוקרטיות להפעיל אלימות מחוץ לגבולות הליברליים של "שלטון החוק" - וצופה כי סופו להפוך את החברות האלה לדיקטטורות

State of Exception
Giorgio Agamben.Chicago University Press, 95pp No price stated
את ספרו של ג'ורגו' אגמבן, "מצב החירום", רכשתי בעת שהותי בכינוס באנגליה ב-7 ביולי האחרון; לגמרי במקרה היה זה היום שבו חוותה לונדון ארבעה פיצוצי טרור. כשהגעתי ללונדון לאחר יומיים, מצאתי כי אזור בית המלון שבו עמדתי להתגורר (ליד הכניסה לרכבת התחתית בראסל סקוור) הוכרז "שטח סטרילי". כל כניסה ויציאה משטח המלון הצריכה בדיקה במחסום ארעי שהקימה המשטרה, כמו גם ליווי צמוד של שוטר מן המלון ואליו. ההמשך ידוע: התמודדות עם "מצב החירום" תוך טיפול מפלה במוסלמים, מעצרים מנהליים של חשודים והקמת בתי דין מיוחדים לענייני טרור.

לא חלפו אלא ארבעה חודשים ודמוקרטיה מערבית אחרת, צרפת, הכריזה על מצב חירום, כדי להיטיב לדכא את המהומות של המהגרים מצפון אפריקה ואפריקה השחורה (המכונים בלשון הגזענות החדשה באירופה "יוצאי הגירה"), שאיתגרו את מודל האינטגרציה של רפובליקת השוויון, האחווה והחירות.

בספרו החדש של הפילוסוף האיטלקי, מנתח אגמבן כיצד מה שנתפס כחריג, אותו "מצב חירום" הפך לשיטת עבודה של ממשלים מערביים מאז ההכרזה על "הצו הפטריוטי" של הממשל בארה"ב לאחר 11 בספטמבר. בחסות "מצב החירום", חיסלה ארה"ב, מחוץ לגבולותיה, "טרוריסטים" ללא הליך משפטי, ומאז 2001 היא מחזיקה במחנה במפרץ גוואנטנמו מאות עצירים מינהליים, חלקם נעצרו בארה"ב וחלקם במקומות אחרים (כמו אפגניסטן). באחרונה אף פירסם "ואשינגטון פוסט" כי ארה"ב מחזיקה עצירים מנהליים בבתי כלא סודיים במזרח אירופה, המכונים "חורים שחורים".

"מצב החירום" מאפשר להפוך את חייהם של העצירים המנהליים ל"חיים חשופים", בלשונו של אגמבן. בהיותם חסרי זכויות אזרח, גם זכויות של אסירי מלחמה, הם חשופים לשרירות לבו של השלטון. הם מעולם לא עמדו למשפט, ניהול חייהם מופרט לקבלני משנה וחברות כוח אדם, וגופם מותר לעינויים. הממשל האמריקאי טוען כי החוקה האמריקאית אינה חלה על "המחנה", אף שביהמ"ש העליון בארה"ב פסק אחרת ב-2004.

האם "המחנה" הוא טריטוריה שמתקיימת מחוץ לטריטוריה של "שלטון החוק"? האם "מצב החירום" נמצא בתוך החוק או מחוצה לו? אלה מקצת השאלות שעליהן מבקש להשיב אגמבן.

בישראל שורר מצב חירום מתמיד. המדינה ירשה את תקנות שעת החירום של המנדט הבריטי ובחסותם המשיכה את המצב האנומלי של "השעיית שלטון החוק במסגרת החוק". תקנות שעת החירום איפשרו את הממשל הצבאי על הפלסטינים אזרחי ישראל, ומאפשרים את השליטה הביטחונית עליהם כיום. מתוקף תקנות שעת החירום נחקקו חוקים כמו "חוק סמכויות חירום", "חוק סמכויות חיפוש בשעת חירום", "חוק הסדר תפיסת מקרקעין", "פקודת מניעת טרור", או "החוק למניעת הסתננות"; חלקם חוקים עצמאיים, חלקם מופעלים רק מתוקף מצב החירום.

תקנות שעת החירום גם מאפשרות למדינת ישראל מרחב תמרון גדול בניהול הכיבוש. החישופים, כך בז'רגון הצבאי שאומץ על ידי עדת אומרי האמן בכלי התקשורת, אינם רק גילוחים של מטעים ובתים של פלסטינים חפים מפשע. הם גם ביטוי להפיכת חייהם של נתינים חסרי זכויות להפקר: לשרירות לבו של הריבון ושל מיליציות מתנחלים הקובעים כללי משחק משלהם. צריך לזכור מה השיטה הזאת מאפשרת: דין אחד (חיים) עבור רוב אזרחי המדינה ודין אחר (מוות, איום במוות, איום בגירוש) לנתיניה שחייהם הפכו ל"חשופים". עד היום לא התקיים בישראל דיון מוסרי בשיטות החיסולים הממוקדים שנעשו בחסות מצב החירום. רוב האינטלקטואלים בישראל גינו את אלימות-הנגד הפלסטינית אבל קיבלו את אלימות המדינה כ"רע הכרחי".

ספרו של אגמבן מאפשר לנו התחלה של דיון מוסרי באלימות של המדינה ובאלימות הנגד בתנאים של מצב החירום. הוא מתכתב בעיקר עם עבודותיהם של קרל שמידט, ולטר בנימין, מישל פוקו וחנה ארנדט. במקום לסקור את ספרו של אגמבן כפי שנהוג לעשות בדרך כלל במוסף "הארץ, ספרים", אני מבקש לשרטט תוואי של דיון אינטלקטואלי בסוגיית הריבונות, האלימות ו"מצב החירום". לשם כך אני מבקש להתחיל במקום קצת מפתיע: בפרנץ פאנון, הפסיכיאטר השחור יליד מרטיניק.

*

"עור שחור, מסיכות לבנות" של פאנון (ראה אור בעברית בהוצאת "מעריב") הוא ספר שאוהבים לאהוב. ספר ביכורים של אינטלקטואל ואקטיביסט מיוסר, חוצה גבולות כרוני, אשף של פיצולים. פאנון עזב את מרטיניק, למעשה ברח מן הקולוניה שבאיי הודו המערבית לבלי שוב אליה עוד. בפאריס גילה כי אין הוא יכול להימלט מזהותו השחורה וברח דרומה לעיר ליון. אחר כך הצטרף לכוחות הכיבוש הצרפתי, התפטר וערק למחתרת האלג'יראית, ולבסוף נאלץ לעזוב לתוניס. פאנון הוא שחור שרצה להיות לבן; שחור שרצה להיות לבן ואינו יכול להיות עוד שחור; שחור שאינו רוצה כבר להיות לבן אבל אינו יכול עוד להיות לא שחור ולא לבן. הוא משוטט בתוך הנוירוזה הזאת ומונע על ידה.

אולם כמו הרבה הוגים מורכבים לפניו, פאנון הוא מחבר של שני ספרים גדולים, לא אחד. בערוב ימיו, ב-1961, עת גסס מלוקמיה (והוא בן 36 בלבד), הכין לדפוס ספר נוסף בשם "המקוללים עלי אדמות" (כך ייקרא הספר בעברית כשייצא השנה לאור בהוצאת בבל). אותו פחות אוהבים לאהוב בישראל. ב"עור שחור, מסיכות לבנות" מתמודד פאנון עם כישלון כור ההיתוך הצרפתי, עדיין מתוך שאיפה להיטמע בו. "המקוללים עלי אדמות", לעומת זאת, הוא ספר שנולד מתוך לב המאפליה של אלג'יר - ובו מסביר פאנון מדוע האלימות היא שלב הכרחי בתהליך הדה-קולוניזציה.

פאנון היה עד לכוחות צרפתיים הנכנסים לבית חולים ומוציאים ממנו פצועים אלג'יראים מבלי שקיבלו טיפול הולם. הוא חזה במו עיניו ברופאים שסירבו לטפל בלוחמים אלג'יראים פצועים ואף היו שותפים לעינויים של מורדים. הוא היה עד למדיניות ברוטלית של חיסולים ללא משפט. ב"מקוללים עלי אדמות" אנו שומעים את קולו של אדם שחצה את הקווים וממליץ לקוראיו להשתמש בכלים של האדון עצמו.

לא רק האקזיסטנציאליזם של ז'אן פול סארטר (שכתב הקדמה לספר, בתיווכו של קלוד לנצמן, וכינה אותו "המניפסט של העולם השלישי"), לא רק מרסל דושאן והסוריאליזם של אנדרה ברטון; תרבות המערב מכילה לא רק את אלה - אלא גם את האלימות. ב"המקוללים עלי אדמות" מציג פאנון את הכובש והנכבש משני צדי המתרס, ללא כל מרחב של דיפלומטיה ביניהם: "הקולוניאליזם אינו מנגנון חושב ולא גוף שניחן באמצעי חשיבה והיגיון. הוא אלים מעצם טבעו וייכנע רק בהתמודדות עם אלימות גדולה משלו". לאלימות יש תפקיד פוליטי של איחוד השורות וקידום השחרור מן הכיבוש, אבל יש לה גם תפקיד מטהר: "היא משחררת את היליד מתסביך הנחיתות שלו, מן הייאוש ומן האימפוטנטיות. היא הופכת אותו לחסר פחד ומחזירה לו את כבודו האבוד".

חנה ארנדט גינתה את הטקסט הזה של פאנון וטענה שהזין את האלימות השחורה בארה"ב בשנות ה-60, אבל "המקוללים עלי אדמות" תורגם ל-25 שפות ונמכר ביותר ממיליון עותקים באנגלית בלבד. בעוד שפאנון "התרבותי" (של "עור שחור, מסיכות לבנות") מככב בישראל, פאנון האנטי-קולוניאלי נעדר באופן חשוד מן הדיון. מרתקת היא העובדה שבמזרח- התיכון הערבי אנו מוצאים תמונת מראה הפוכה: "עור שחור, מסיכות לבנות" לא תורגם מעולם לערבית בעוד ש"המקוללים עלי אדמות" זכה למספר רב של מהדורות ואף נקרא בשקיקה בידי מייסדי תנועת הפתח.

ב"המקוללים עלי אדמות" מייצר פאנון את נקודת המבט של הנכבש. הריבון הקולוניאלי הכריז על "מצב חירום" והציב את עצמו מחוץ לשלטון החוק. האלימות האנטי-קולוניאלית היא תמונת המראה של פעולת הריבון: "האלימות של השלטון הקולוניאלי ואלימות הנגד של היליד מאזנות אחת את יריבתה תוך הדדיות מתמדת". אם הריבון ויתר על שלטון החוק והפך את "מצב החירום" לפרדיגמה קבועה, אין טעם לציית לשלטון החוק.

הדיון של פאנון באלימות, שנכתב לאור הכיבוש הצרפתי באלג'יר, מאפשר לנו לאתר חוליה חסרה בדיון האירופי העכשווי על "מצב החירום". אירונית היא העובדה שמצב החירום שהוכרז בימים אלה בצרפת, לנוכח ההתקוממות של דור הבנים מצפון אפריקה, נחקק במקור ב-1955 כדי להתמודד עם אלימות דור ההורים באלג'יר. עובדה זו משרטטת תוואי ברור הקושר בין שתי התופעות.

*

ב-1921 פירסם ולטר בנימין את "ביקורת האלימות", טקסט שבו הוא דן בדיאלקטיקה שבין האלימות שבבסיס החוק (אלימות מכוננת) והאלימות שבאמצעותה משמרת ומאשררת המדינה את שלטון החוק (אלימות מאשררת). מה שהחוק אינו יכול להכיל, מסביר בנימין, הוא קיומה של אלימות מחוצה לו. אלימות כזאת - שבנימין מכנה "אלימות טהורה" או "אלימות מהפכנית" - משבשת את האיזון בין שני סוגי האלימות המופעלים במסגרת שלטון החוק.

כשהתיאולוג קרל שמידט מפרסם את "תיאולוגיה פוליטית" ב-1922 (תורגם לעברית בהוצאת רסלינג) הוא התכתב עם בנימין, ולהיפך. "תיאולוגיה פוליטית" עוסק בשאלה קלאסית במחשבה המדינית: מהי ריבונות. שמידט, מבקר חריף (מימין) של הליברליזם הווימארי (שנתפס על ידו כיהודי), יהפוך לימים לאידיאולוג של הנאציזם. הוא מתח ביקורת על העובדה שהמחשבה הפוליטית הליברלית ייתרה את הריבון באמצעות שלטון החוק. שמידט הדגים את טענתו באמצעות הפילוסופיה הדאיסטית, שבה החזיקו מדענים פרוטסטנטים בני המאה ה-17. אלה גרסו שחוקי הטבע מתקיימים מתוקף הבריאה האלוהית ואין הם זקוקים לקיומה של השגחה אלוהית ביומיום. אולם אלוהים לא נעלם: הוא נותר ברקע ויש בכוחו לבצע נס, דרך התערבות בחוקי הטבע, בכל רגע נתון. מין טריק לייתר את האלוהים מן המדע, ובו בזמן להשאיר אותו בתמונה. אלא שלא כמו במדע, בפוליטיקה הליברלית אין נקודת התערבות המקבילה לנס. הפוליטיקה זקוקה לנס הזה על מנת לאפשר לריבון להתערב בשלטון החוק הליברלי, שאינו מבחין בין "ידיד" ל"אויב".

בעוד שבנימין מגדיר אלימות "טהורה" כנמצאת מחוץ לשלטון החוק, שמידט מנכס גם את המצב הזה אל תוך שטח השיפוט הריבוני. דווקא המושג של "אלימות טהורה" - כלומר אלימות שהיא מחוץ לחוק - מנוכס לטובת הריבון על ידי הכרזה על "מצב החירום". הפרדוקס הזה אפשרי משום שלפי ההגדרה השמידטיאנית, הריבונות אינה שלטון החוק אלא היכולת להכריז על "מצב חירום".

ביום שאחרי שריפת הרייכסטאג הוציא היטלר צו "להגנה על העם והמדינה" (28 לפברואר 1933), ובכך השעה את החוקה הווימארית לזמן בלתי מוגבל, שבפועל נמשך 12 שנים. הריבון מממש את ריבונותו תוך שהוא נמצא בו בזמן בתוך ומחוץ לשלטון החוק. על כך היה אומר בנימין: אם הפוליטי עבור הריבון הוא "היכולת להכריז על מצב החירום הפוליטי עבור המדוכא הוא היכולת להפעיל 'אלימות טהורה'". בתיזה השמינית על מושג ההיסטוריה, שכתב כמה חודשים לפני התאבדותו, הדגיש בנימין: "מסורת הנדכאים מלמדת אותנו, ש'מצב החירום' שבו אנו חיים הוא הכלל. עלינו למצוא מושג תואם של ההיסטוריה. אז תעמוד לנגד איננו המשימה של יצירת מצב החירום האמיתי; וכך ישתפר מעמדנו במאבק נגד הפאשיזם".

הדיון של פאנון באלימות מקביל, במידה רבה, למה שבנימין כינה "אלימות טהורה". פאנון מזכיר לנו ש"מצב החירום" אינו רק תגובה אינסטינקטיבית לנפילת התאומים או לטרור מעזה. זהו מצב קבע של הכיבושים הקולוניאליים ויחסי ההיררכיה הבין-גזעית שייצרו.

*

ג'ורגו' אגמבן, אשר כמה מספריו (כמו Homo Sacer או Remnants

of Auschwitz) זוכים היום לתהודה עצומה באירופה ובצפון אמריקה, מתמקם במרחב התיאורטי שמשרטטים בנימין ושמידט. הוא מנסה להסביר באופן שיטתי כיצד ומתי יכולים חיים במדינת חוק להפוך ל"חיים חשופים".

"מצב החירום" הוא ספרון אניגמטי. רוב הטענות המוצגות בו מבוססות על עבודותיו הקודמות, במיוחד Homo Sacer (האדם הקדוש). בזה האחרון ניתח אגמבן מודל של אדם, מן הקודקס הרומי, שזכויותיו הפוליטיות הופקעו ממנו וחייו הפכו הפקר. אגמבן גם הסביר כיצד ב"מחנה" (יהא זה מחנה הריכוז או מחנה מעצר בגוואנטנמו) הופכים החיים ל"חשופים", כלומר דמם של הנתינים מותר. זהו מרחב שבתוכו מושעה שלטון החוק בחסות החוק.

"מצב החירום" אינו בהכרח דיקטטורה; אגמבן מציג גנאולוגיה חלקית של מצב החירום כפרדיגמה קבועה של ממשלים דמוקרטיים. הוא עוסק בחוק הרומי, בצרפת המהפכנית והמודרנית, ברפובליקה הווימרית ובנאציזם, בשווייץ, באיטליה, באנגליה ובארה"ב. מה שנעדר אצל אגמבן באופן בולט הוא מצב החירום בהיסטוריה הקולוניאלית של אירופה. אין זה עוד סוד שבקולוניות ביצעו מדינות אירופה את הניסויים הראשונים שלהן ב"מודרניות": ניסויים בפוליטיקה, ניסויים גזעיים, ניסויים משפטיים, ניסויים באדמיניסטרציה וניהול, ניסויים בכלי לחימה. ההתעלמות של שמידט מן הקולוניאליזם אולי מובנת, אבל היא פחות מובנת אצל אגמבן.

אגמבן חב חלק גדול מן הטיעונים שלו לחנה ארנדט, והוא אינו מסתיר זאת; אבל הוא מחמיץ את נקודת המבט הארנדטית על "מצב החירום" בקולוניות. חנה ארנדט מפנה בספרה "מקורות הטוטליטריות" את תשומת הלב לפער ההולך ונפער בין המרכז הפוליטי באירופה והיעדים האינסופיים של האימפריאליזם המונע על ידי הבורגנות. כאשר הניהול האימפריאלי משתחרר משלטון הממשלה המרכזית ומחוקיה, הוא מפר את עיקרון מדינת הלאום, ומחליף שלטון ייצוגי בשלטון כפוי על גזעים נתינים. זהו מודל חדש של ביורוקרטיה לא ייצוגית המפעילה שלטון דה-פקטו, בעל כללים ותקנות המשוחרר משלטון החוק המקובל במטרופולין. הפער בין מעמדם החוקי של האזרחים במדינת האם לבין "הגזעים הנתינים" בקולוניות, שלעולם אינם אזרחים מלאים, נמצא ברקע לעליית הטוטליטריזם. הביורוקרטים הקולוניאליים - לורד קרומר (הנציב העליון הבריטי במצרים), הלורד קרוזון (בהודו), הלורד סמית (בדרום אפריקה) ואחרים - מייצרים מודלים אנומליים של ממשל. הם משתמשים בצווי חירום, מנהיגים שלטון שרירותי, ויוזמים תקנות סודיות שבינן לבין שלטון החוק יש מרחק של מזרח ומערב, תרתי משמע. שם, במרחב הקולוניאלי, הופך "מצב החירום" לפרדיגמה קבועה של שלטון הכיבוש של הדמוקרטיה המערבית.

קריאה במסמכים של ממשלים אימפריאליים מלמדת כיצד הם משעים את מודל הביורוקרטיה הליברלי, שאותו הטביע בתודעתנו הסוציולוג הגרמני מקס ובר. ובר חשב על מבנה יציב ולא קפריזי, על ציות לסמכות, על מבנה שקוף המייצר נראות, והוא רציונלי בכך שהוא בר-ניבוי. לעומת זאת, המודל הביורוקרטי של המדינה האימפריאלית הוא מודל כמו תיאולוגי: הוא מעוגן במוסר הנוצרי ובהשגחה האלוהית, הוא מאפשר נקודות התערבות (נס) המייצרות אי-ודאות עבור נתיניו, הוא פועל מאחרי הקלעים מעבר לעינם הפקוחה של פרלמנט ועיתונות, והוא מבוסס על צווים זמניים המתפרסמים חדשות לבקרים בתוקף התקנות לשעת החירום. מצב החירום לא הומצא אמנם בקולוניות, אולם הוא עבר שם ניסוי כלים במשך עשרות בשנים והוכשר כשיטת עבודה אפשרית גם באירופה. ארנדט ניסתה לעצב סדר יום הקושר בין השיטות האימפריאליות וצמיחתה של הטוטליטריות באירופה. אגמבן אינו מרים את הכפפה הזאת.

*

בעקבות המאבק האנטי-קולוניאלי ותהליכי הדה-קולוניזציה שהחלו לאחר מלחמת העולם השנייה יש כיום מעט כיבושים קולוניאליים ישירים. הכיבוש האמריקאי בעיראק ובאפגניסטן או הכיבוש הישראלי בפלסטין הם בבחינת מקרים יוצאי דופן. בשאר חלקי העולם מתארגנים קווי המתאר האתניים של הקולוניאליזם הפוסטקולוניאלי - מה שניתן לכנות כניאו-קולוניאליזם - בזירות ובצורות אחרות: ניצול כלכלי, ניצול תרבותי, סחר באברים, סחר בנשים.

אלא שניאו-קולוניאליזם אינו מתבטא רק ביחסים בין מדינות "עולם ראשון" ומדינות "עולם שלישי". הוא בא לידי ביטוי גם בשליטה הבין-גזעית והבין-אתנית בתוך החברות שמכונות "דמוקרטיות מערביות". כיום, חברות אלה - במיוחד מדינות ששלטו באוכלוסיות נתינות כמו בריטניה, צרפת, ובאופן שונה ארה"ב - מאוימות מן "האחרים" (אפשר לקרוא: מוסלמים) המציפים את היבשת ומייבאים אליה את מה שאירופה תמיד סלדה ממנו. אם בעבר זוהה "האויב" מחוץ לגבולותיה של מדינת הלאום, עתה הוא מתרוצץ בתוכה, בין אם בדמותם של טרוריסטים סמויים או אוכלוסיות ממגוזעות אשר אינן מקבלות את כללי המשחק הלבנים.

"מצב החירום" שמופעל עתה בתוך הדמוקרטיות המערביות עצמן הפך לשיטת עבודה קבועה המבקשת להבחין בין "ידיד" לבין "אויב". השתלטותה של שיטה זו הוא מתכון להתמוטטות חברות אלה כמדינות דמוקרטיות, והמשך קריסת שלטון החוק אל חשכה מבהילה. מדינות אלה יהיו לחממות לטרור, וייהפכו בעצמן לטרוריסטיות. כדאי כאן לצטט מתוך דברים שכתב אגמבן לאחרונה באחד ממאמריו: "מדינה שעיקר עיסוקה בביטחון, ושביטחון הוא מקור הלגיטימציה שלה, היא אורגניזם שביר; מדינה כזו תמיד תהיה פגיעה לטרור וסופה שתהפוך לטרוריסטית". "מצב החירום" לא ייעצר באויב, אלא יגלוש אל כל רבדי החברה ומוסדותיה ויהפוך אותה ללא דמוקרטית. הניסיון הישראלי מלמד עד כמה קרובה הגדרה זו למציאות חיינו.

ג'ורג'ו אגמבן

הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'ו אגמבן (יליד 1942), מלמד באוניברסיטה של ורונה ובבית הספר הבינלאומי לפילוסופיה בפאריס. ספרו המשפיע ביותר עד כה, Homo Sacer ("האדם הקדוש") ראה אור ב-1998

ספרם של יהודה שנהב ויוסי יונה, "רב-תרבותיות מהי?", ראה אור בהוצאת בבל



תצלום: רויטרס


שוטרים צרפתים שומרים על העוצר בפרבר מדרום לפאריס

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ