המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

"ראיתי ברור מאי פעם את השפעותיה המבהמות של העבדות"

מעט ספרים משנים את מהלך ההיסטוריה או משפיעים עליה; "עבד אמריקאי" כנראה עשה זאת. מחברו, פרדריק דאגלס, עבד שחור שלימד את עצמו קרוא וכתוב והשתחרר מבעליו בכוחות עצמו, כתב ב-1845, בגיל 27, את סיפור חייו, עם שמות האדונים ושמות האחוזות ושמות העבדים ושמות הנרצחים. עכשיו מתורגם הסיפור הזה לראשונה לעברית. סמי שלום שטרית על ספר שהוא אבן יסוד בהתפתחות האדם

  • , סמי
  • פורסם לראשונה: 23.01.2006
  • 23:00
  • עודכן ב: 24.01.2006
  • 23:00

פרדריק דאגלס, עבד אמריקאי: סיפור חייו פרדריק דאגלס. תירגמה מאנגלית: מיכל אילן.
הוצאת נהר, 164 עמ', 69 שקלים

צריך להקדים ולברך על היוזמה החשובה של הוצאת נהר, להוציא לאור בעברית את ספרו של פרדריק דאגלס, שהוא אבן יסוד בהבנת התפתחותה של הדמוקרטיה האמריקאית אחרי מלחמת האזרחים בכלל, ומאבק השחורים בארה"ב בפרט.

הכל מסכימים היום שלא היתה דמוקרטיה הלכה למעשה בארה"ב לפני ביטול כל חוקי הגזע והאפליה נגד השחורים, בדיוק כפי שדרא"פ לא היתה דמוקרטיה עד לביטול משטר האפרטהייד. התהליך בארה"ב נמשך יותר ממאה שנה, מיום חתימתו של הנשיא לינקולן על הצו לשחרור העבדים ב-1863 (שבגינו נרצח), אשר אחר-כך הפך לתיקון ה-13 בחוקה האמריקאית שהוציא את העבדות אל מחוץ לחוק, ב-1865, ועד למאבק למען זכויות האזרח שפרץ באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 ונמשך עד ראשית שנות ה-70 שלה, עם חיסול תנועת הפנתרים השחורים.

הופעת ספרו של דאגלס, ב-1845, היתה ללא ספק אחד הצעדים המשמעותיים במאבק לביטול העבדות במסגרות אבוליציוניסטיות ובציבוריות האמריקאית בכלל. ייחודו של הספר בראשוניותו: לראשונה בארה"ב מספר עבד שחור בעצמו את סיפור חייו, ומוציאו לאור בספר שהופץ לכלל הציבור האמריקאי והפך מיד לרב-מכר. סיפורי עבדים נמלטים סופרו והודפסו עוד לפני דאגלס, בעיתוני האבוליציוניסטים (כמו "The Liberator", שדאגלס היה מנוי עליו ועל-פי עדותו שאב ממנו השראה רבה: "העיתון היה לי מזון ומשקה, אש הוצתה בנשמתי", עמ' 147). הספר השפיע על דור שלם של אמריקאים, בעיקר לבנים שפתחו את במותיהם לפני דאגלס וחבריו במאבקם. 20 שנה לאחר פרסום הספר בוטלה העבדות בארה"ב.

מעבר לחשיבותו הפוליטית זהו ספר עלילתי עצוב ושובה-לב, חכם, כתוב בשנינות ובהומור ובאנגלית מפתיעה. האנגלית מפתיעה לא רק משום שדאגלס רכש אותה רק שנים אחדות קודם לכן, בלימוד עצמי במחתרת, אלא בעיקר משום שהיא אינה האנגלית האמריקאית השחורה שהתפתחה בקרב העבדים ואחר-כך בגטאות השחורים, כפי שאנו מכירים אותה עד היום. דאגלס כתב באנגלית התקנית של הלבנים שאותה למד מעיתוניהם ומספרי הלימוד של ילדיהם. הוא מצטט את שייקספיר ומשוררים אחרים לא משום שרצה להרשים את הלבנים, אלא משום שרצה להפנות אליהם את סיפורו הקשה והבין שעליו לדבר אליהם בשפתם, במובן האורייני הרחב של הלשון.

רק בשנות ה-70 של המאה ה-20, כשמוקד המאבק עבר פנימה לשאלות הזהות והתרבות, אנו רואים חזרה לשפה השחורה, לאפריקה - בספרות, בשירה, במוסיקה ואחר-כך גם בקולנוע. מבחינה זו תרגומה של מיכל אילן מצוין ושוטף בדיוק כמו האנגלית. ובכל זאת הערה: אני הייתי מתרגם את המלה "colored" ל"שחור" ולא ל"צבעוני", כי באנגלית המלה מסמנת אדם שחור ואין לה שום קשר לצבעוניות. פעם זו היתה מלה מרככת, שהיתה מועדפת גם על השחורים עצמם, עד שנולדה הסיסמה "שחור הוא יפה".

הספר הוא גם מסמך אנליטי מבריק שהקדים את זמנו. דאגלס רואה בגיל כה צעיר (27) את התמונה הגדולה כמו גם את פרטיה; הוא מבין את מורכבות יחסי הדיכוי, ויודע לומר מאה שנה לפני פאנון שהמדכא והמדוכא כלואים שניהם יחד ביחסי הדיכוי; הוא מדבר על התבהמותם של בעלי העבדים, המבהמים את עבדיהם: "ראיתי בבירור יותר מאי-פעם את השפעותיה המבהמות של העבדות על העבד ועל בעל העבדים כאחד" (עמ' 80).

דאגלס מסרב להתבהם, ועושה שני מעשים המרמזים על עתידו המיליטנטי: יום אחד הוא מחליט לא לסבול יותר את התעמרויות המשגיח ומחזיר לו באגרופיו, ויום אחר הוא מחליט ללמוד קרוא וכתוב. שתי ההחלטות מובילות אותו במהרה למסקנה הבלתי נמנעת: עליו לשחרר את עצמו במו-ידיו. הוא פוקח את עיניו כדי לראות ולהבין את כל הקורה סביבו. הוא מבין מוקדם מאוד שנדיבותם של בעלי העבדים, שבימי החגים מחלקים לעבדיהם משקאות חריפים, אינה יותר מאשר שליטה בזמנם הפנוי, כדי שלא יופנה ללימוד, לשיחות, ומשם אולי למחשבה ולתודעה.

היום יודע כל ילד שהכלי המרכזי של ההגמוניה הלבנה לדיכוי השחורים הוא הסמים והאלכוהול, המוזרמים באין מפריע לגטאות ולשכונות העוני. הפחד, לדברי דאגלס, הוא שמניע את האדון הלבן בפשעיו האכזריים, הפחד מפני אובדן שליטה ויותר מכך, הפחד להסתכל לאמת בעיניים, ואולי משום כך נאסר על העבד להתבונן בעיני אדונו. זוהי אחת האבחנות המבריקות בספר.

יותר מכל חובה לציין את הדבר הפשוט כל-כך ולכן נשכח כמובן-מאליו: שהסיפור מסופר בזמן אמת - עם שמות האדונים ונשותיהם, שמות האחוזות, התאריכים, שמות העבדים, שמות הנרצחים, תיאור מפורט וציורי של החיים עצמם, כמו למשל התיאור המזעזע של אופן האכלת הילדים-העבדים באבוס, על הארץ, בדיוק כמו החזירים. או הסיפור על ספירת המלאי באחוזה, כדי להעריך את שוויה לפני מכירתה, כשלצד החזירים והפרות והסוסים מעמידים גם את העבדים, כדי שהשמאים יעריכו את מחירם. את זה סיפרו העבדים עוד קודם, אך רק בינם לבין עצמם, בעל-פה מן הסתם, מדור לדור, כדי לזכור. אבל גדולתו של דאגלס שהוא יוצא החוצה ומספר את סיפורו המטונימי הזה בגוף ראשון ובשפתו של האדון, 150 שנה לפני האינטרנט. זה לא דבר מובן מאליו.

תארו לכם, למשל, מה היה קורה לו אצלנו היה קם אחד התימנים של ראשית המאה העשרים, ומפרסם בזמן אמת את סיפור שיעבודם של התימנים בידי בעלי האחוזות האשכנזים, ומפיץ אותו בכל העולם. לצערנו אין לנו אלא שברי סיפורים שסופרים אשכנזים סיפרו פה ושם בעיתוניהם, כמו בדבריו הכנים האלה של ברל כצנלסון: "יש בינינו שלא די להם בניצול החומרי הנורא שהם מנצלים את התימנים, והרי נעשים ניסיונות שונים לשעבד את גופם למכים, נפשם למעליבים, להתעמר בנשיהם ובנותיהם, והרע הולך ומתגבר. נשים מחסום בפני האינסטינקטים הפראיים והחטאיים (!) של כובלי עבדים שבתוך ציבורנו".

דאגלס הבין מיד לאחר ביטול העבדות שביטולה לבדו לא יבטיח לשחורים בארה"ב קיום בשוויון אזרחי ובכבוד כלכלי, ולכן לא הפסיק לרגע לכתוב עוד ועוד מאמרים וספרים ולפעול למען אינטגרציה מלאה של השחורים בארה"ב, תוך דגש על זכויותיהן של הנשים.

פעילותו בתנועות למען זכויות הנשים היא נקודה מרתקת אצל האיש המדהים הזה, שסבלן של הנשים נצרב עמוק בזיכרונו, כפי שעולה מכל עמודי הספר. הסיפור הנשי המכונן בזיכרון הזה הוא סיפורה של אמו, שהופרדה ממנו ונשלחה לחווה רחוקה לפני שמלאה לו שנה, כפי שמפרידים עגל מאמו, וזאת כדי שלא תספיק חלילה לפתח קשר רגשי לבנה כי הדבר עלול לשבש את כוחה היצרני. אבל אמו של פרדריק העולל לא ויתרה, וביקרה אותו לפחות חמש פעמים בחשאי בלילות, לאחר צעידות ארוכות ברגליים יחפות. היא מתה שנים ספורות לאחר מכן.

אביו של פרדריק דאגלס היה האדון הלבן של אמו, ואדונו-שלו לאחר שנולד. מוזר שדאגלס לא מגלה את תחושותיו לגבי העובדה הקשה שהוא נולד למעשה מתוך אונס של אמו השחורה בידי האדון הלבן.

יותר ממאה שנה לאחר מכן מספר המנהיג המוסלמי השחור מלקולם X על סבתו, שנולדה שפחה ונאנסה גם היא בידי לבנים. מלקולם מתאר שוב ושוב את התחושה הנוראה שתוקפת אותו בכל פעם שהוא מתבונן במראה, ורואה בהשתקפותו את פניו של האנס הלבן, וחש את דמו זורם בעורקיו.

כאן מתחיל ומסתיים הדמיון בין פרדריק דאגלס למלקולם X. גישתו של דאגלס הובילה לתפיסת "החלום האמריקאי" של ד"ר מרטין לותר קינג, יריבו המושבע של מלקולם שדיבר על חיי השחורים כ"סיוט אמריקאי". דאגלס האמין באמת ובתמים שאפשר להביך את אמריקה הלבנה הגזענית על-ידי דיבורים ביקורתיים על בגידתה בברית החדשה ובחוקה האמריקאית. הוא האמין שכאשר תגבר מבוכתה בעיני העולם ועצמה, היא תתקן את דרכיה.

במידה מסוימת הוא צדק, אך באותם ימים לא היה יכול לחזות את המנגנונים הלבנים המשוכללים שהחליפו את יחסי השיעבוד ביחסי דיכוי כלכלי מתוחכמים, המאפשרים דיון פוסטמודרני ורב-תרבותי מתקדם כחלק ממערך השליטה הקפיטליסטי הלבן. היום ארה"ב השחורה שולפת אל קדמת הזיכרון את מלקולם X, והטקסטים שלו נשמעים בפי הראפרים והאינטלקטואלים השחורים כאחד. דאגלס הפך ל"קלאסי" והוכנס לספרי הלימוד.

בטיעוניו האמיצים לשעתו הוא נאחז, כחבריו האינטגרטיביסטים, בשני מסמכי יסוד בכינון ארה"ב: הברית החדשה והחוקה, בסדר הזה. בספר זה הוא מדבר רק על הברית החדשה כפוטנציאל לבסיס של שוויון. האמונה הנוצרית, ובמרכזה הברית החדשה, שימשה באופן פרדוקסלי את המשעבדים ואת העבדים כאחד. אלה מצאו בה אחיזה למסחרם בבני-אדם, ואלה מצאו בה נחמה. לראשונים הדת היתה כסות של צדקנות והתחסדות, ולאחרונים היא שימשה מפלט מזוועת העבדות היומיומית, קצה חוט של תקווה לגאולה.

דאגלס מותח ביקורת קשה על דתם של הלבנים בארה"ב בכלל ושל בעלי העבדים בדרום בפרט, ומכנה אותם "משרתי השטן המתעטפים בגלימה הגנובה של בית דין של מעלה". חשוב לקרוא את הספר, המלא בתיאורי האדונים הלבנים כדמונים, כשדים וכבני שטן, כדי להבין למה דימוי האדם הלבן כשטן מושרש כה עמוק בתרבות השחורה, בהיסטוריה שבעל-פה ובספרות.

המוסלמים השחורים מפתחים תיאולוגיה שלמה סביב המסורת הזאת ששורשיה, צריך לומר, נעוצים בהופעתו, השטנית באמת, של האדם הלבן על חופי אפריקה. הלבנים בעיני דאגלס הם צבועים שאינם ראויים להיקרא נוצרים כפי שהוא מבין את הנצרות: "אני אוהב את הנצרות הטהורה, רודפת השלום וחסרת הפניות של ישוע, ולכן אני שונא את הנצרות המושחתת, המשעבדת, המצליפה בנשים, הבוזזת עריסות, המשוחדת והצבועה של ארץ זו" (עמ' 149) הדת, האמונה הנוצרית, היא למעשה המוטיב הדומיננטי בסיפורו של דאגלס, ואפשר לראות זאת לא רק בשפע הציטוטים מהברית החדשה ומהתנ"ך, אלא בעיקר מהעובדה שלאחר שסיים את הספר וחזר וקרא בו, הוא החליט להוסיף נספח קצר ובו הבהרות לביקורתו על הנצרות.

הוא מסביר שם שהוא אינו מבקר את הנצרות עצמה אלא את מחלליה הלבנים. הוא נקרע בין אמונתו במושיע לאכזבתו היומיומית, אם כי אינו מביע אותה בגלוי. הוא חוזר שוב ושוב לישוע ושליחיו כדי להציג את צביעותם של אדוניו הלבנים ולחשפם כחסרי אמונה. כלומר, הוא לא מטיל ספק בנצרות עצמה, אלא בנוצרים המסוימים שנטלו את חירותו ואת כבודו. בנקודה זו נעצר דאגלס כמו לפני תהום, כפי שעשו בזמנו ואחריו כל המנהיגים האינטגרטיביסטיים שהיו רובם מטיפים נוצרים, עד ד"ר מרטין לותר קינג המפורסם מכולם.

מולם עמדו אלה שעשו צעד אחד נוסף עם הביקורת על הנצרות, השליכו את דתם של משעבדיהם הלבנים אל אותה תהום ופנו משם אל האיסלאם. הנצרות, טוענים המוסלמים השחורים, היא האידיאולוגיה של כוחות השחור, הרשעים והחוטאים. מנהיגם הבולט ביותר, אלייז'ה מוחמד, שאל את השאלה המתבקשת שדאגלס לא העז לשאול: איך מסוגלים השחורים לעבוד את אלוהי משעבדיהם ומשפיליהם הלבנים? כלומר להשתעבד פעמיים, פעם בשלשלאות ברזל של האדם הלבן, ופעם בשלשלאות הנפש של אלוהיו. על טענה זו השיבו הנוצרים באופטימיות נוצרית בלתי-נלאית, כמו תגובתו של המטיף הידוע אדם פאוול הבן: "איש אינו יכול לומר שהנצרות נכשלה, היא מעולם לא נוסתה".

מאוחר יותר תולה דאגלס תקוות גדולות בחוקה האמריקאית, שלטענתו הצודקת לא נכתבה עבור הלבנים בלבד, שכן במלות הפתיחה המפורסמות - We the People - היא דוברת בשם העם כולו ולא העם הלבן בלבד. הוא גרס שיש להציג לציבור האמריקאי את הפערים והסתירות בין החוקה הטובה למציאות המעוותת, ובאופן זה לפתח אצלם הבנה ואמונה בצורך בשינוי.

אני מקווה שהספר הזה מבשר את תרגומם של ספרים קלאסיים נוספים שהעברית סגרה שעריה בפניהם, כמו למשל ספרו האוטוביוגרפי של מלקולם X.

ספרו של ד"ר סמי שלום שטרית, "המאבק המזרחי בישראל 1948-2003", ראה אור בהוצאת עם עובד/אופקים






הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת