טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בנבכי האקרופוליס הישראלי

תגובות

"הערה עשר" - ארבע שנים ל"הערת שולים", קבוצת סל-מנקה, מוזיאון המדע, גבעת רם, ירושלים

"בחודש דצמבר 1949 החליטה ממשלת ישראל, בראשות דוד בן גוריון, להעביר את מוסדות השלטון לירושלים (...) למיקום של מכלול מוסדות השלטון נבחרה גבעה במערב העיר, שנודעה בכינויה גבעת רם. על חלק של גבעה זו שכן עד ערב מלחמת העצמאות הכפר שנכבש על ידי הגדנ"ע (...) ששימש את הגדנ"עים כמקום ריכוז למפקדיהם, ומן הצירוף "ריכוז מפקדים" נולד השם גבעת ר"מ, שהתגלגל לגבעת רם. הבחירה בגבעת רם הונחתה על ידי שיקולים שונים: הגבעה מורכבת משלושה רכסים (...) חלוקה זו תאמה את השאיפה להבחין בין שלושת המכלולים שירכיבו את הקריה: מכלול השלטון ורשויותיו השונות; המכלול החינוכי, ובמרכזו האוניברסיטה העברית; והמכלול התרבותי, ובמרכזו מוזיאון ישראל" (מתוך אתר האינטרנט של עיריית ירושלים, המצוטט בטקסט שליווה את "הערה עשר"). כך נברא האקרופוליס הישראלי המודרני.

לתוך שפת המוזיאון, שפת מוזיאון המדע, הוחדרו ההערות של "הערה 10" - חלקן בדו-שיח עם המיקום הטעון של המוזיאון בגבעת רם, בבחינת עיצוב הלאום מתוך זיכרון או שיכחה, חלקן בשיח ישיר עם מוצגי המוזיאון עצמו, וחלקן בניסיון להקיש מניתוקו המדעי-האובייקטיווי לכאורה של המוזיאון על המציאות הסובייקטיווית הנגועה מסביבו - ואלו היו ההערות המוצלחות מהשלוש. מרתק היה לראות את חילול החלל הזה, המדמה עצמו מחוץ לזמן ולמקום, בהשוואה למקומות ההיסטוריים או האורבניים שבהם התרחשה ה"הערה" בעבר.

רפרם חדד הציג את "חורבת צעדים": מתוך המוזיאון הוקרן מלבן אור על החול בחצר המוזיאון החשוכה, על שרידי חורבה מעגלית, על דליי פח מלאים בחול. אחר כך חלפו צעדי רפאים באור, בחול, מלווים בקולות פסיעה, הצלפות שוט, אנקות וקול ירי עמום - כזיכרונות מחוקים של מקום ואנשים בני העם האחר, הבונה את זהותו באותו חול. בחדר אליפטי חשוך, המואר רק באור אולטרה-סגול ומציג בדרך כלל את המשקל וחוסר המשקל בכוכבים שונים, נערם מגדל קופסאות גליליות של "רם ספציאל". על הרצפה פוזר החומר הסידני, ובו שחתה ילדה קטנה, כבת החלל הקטנה. זה הניקיון הסופי, הטוטאלי, של היטהרות או שיכחה של שרי ארנון. בחדר המיוחד לחיים שמחוץ לכדור הארץ, תצוגה משעשעת של חיזרים, נתלו צילומי המאחזים הבלתי חוקיים של אופיר עומר; עוטים דוק רומנטי לא צפוי, באורות דלוקים של פחד, ובבידודם על רקע יפי הגבעות הם נדמים למושבות בחלל החיצון, מנותקות ממציאות ממשית. כך, בחיבור עם מוזיאון המדע, נברא משל על המתנחלים כחיזרים.

בחדר הבקרה של חללית אטומה התממשו דמויות האנימציה של מאיר טאטי, רועי מרדכי ושחר מרקוס. "יאלו-מאן" ו"פומפה-מאן" היו למחבלים מתאבדים בעידן עתידי-אינפנטילי. בעמדות המחשב של המוזיאון הוחלפו הדימויים המדעיים בדימויים של ראובן זהבי, אריאן ליטמן-כהן, קיקי קרן-הוס: חורבות טריות של בתים, המתרוממות מתוך ההרס ומרחפות בחלל כנטולות משקל, הולכות ומתכסות ברצף טקסטואלי התואם לזווית הנפילה של כל גוש, כמין אנדרטה המחברת וירטואלי ומציאותי. על המשטח החיישני שלפני מסך האור הידסו ארנבות הצעצוע של תמר שחורי ורונן ליברמן, שעיניהן האדומות זרו אימה והיו כצעצועי שטן; ראשה המגולח של אחת מהן היה מכוסה באלקטרודות, שחוברו לכבל מהתקרה, וכך חרג המדע האדיש אל עינויו של חסר הישע.

בחדר צדדי חוללו שלוש נשים חושניות ולוחמניות כמו בפולחן מעגלי של זיכרון ומחיקה: אלה היו חנאן אבו חוסיין, מיה יוגל ואריאן ליטמן-כהן. המפה הטופוגרפית של גבעת רם הוקרנה על רצפת החדר, שכוסתה בקמח לבן, ולקול מוסיקה רכה הן התפלשו בקמח כמו היה מדבר צחיח, מנסות להחיות את העולם שהיה מתוך מאבק אלים, עד שענני אובך לבן כיסו את החיזיון הזה, שהיה או לא היה. בתוך דוכן עץ מוטלא, באולם תולדות החשמל, שקע פועל תאילנדי בבחישת עיסה ורודה ויציקתה לתבניות, ובתוך כך שלף מהן חוליות של חומת ההפרדה, והציען כמזכרות לתיירים. זה חיבור של שתי רעות חולות, ניצול הפועל הזר לבניית חומת ההפרדה - מיצג נשכני של טל מור ושלומי אזולי. בחיק התצוגה ההיפרטכנית לתורת היחסות של איינשטיין מוטלת אבן נפילית, גולמית, כמטאור שנפל מהשמים והיה לטוטם - משחק מלים פיסולי של דניאלה יניב רכטר על פירוש שמו של איינשטיין, אבן אחת.

ממעמקי מרתף המוזיאון, בין צינורות הכיבוי האדומים, ברזי הדחיסה, הדוודים ולוחות הבקרה, נשמעו קולות רחוקים, חלולים: הקלטות ממערכת החינוך, התרבות והשלטון הישראלי, שנמזגו באקוסטיקת המים - מיצב הסאונד על גבול האין של ערן זקס וינון נגב. בשירותי הנשים ברא ניצן המרמן מציאות חלופית: ג'יפ מגיח מתחתית טרסה לבנה אל שביל חצץ בשולי דשא מוריק, ועל הטרסה חבורת גברים רוקדים מסביב לבריכה, שהיא... אגן האסלה. זו פנטסיה אירונית על רומנטיקה צרכנית-כוחנית.

כמו תמיד, ה"הערות" נבדלו ברמתן, לעתים בהבדלים חדים מדי, אך כמכלול היתה "הערה 10" אפקטיווית ובעלת משקל, מחברת בין בועת המוזיאון לעיר הטעונה. זו חגיגה לאחד מגופי התרבות העצמאיים והייחודיים של התרבות הישראלית, כנגד התקרנפות של הממסד האמנותי והתרבותי.

אורית חופשי - "Kairos", גלריה ByArtProjects, תל-אביב

בחלונות הראווה של גלריה ByArtProjects הפונים אל הרחוב שעונים לוחות עץ גדולים, ששימשו את אורית חופשי בהדפסים. פניהם מגולפים בזרימה משתנה ואת הכל מכסה צבע שחור כזפת המבליע את חומריות החיתוך. חופשי ממשיכה ומפתחת את שחשפה בקיר העץ המונומנטלי במוזיאון הרצליה. מצע הגלופה, הכלי, הופך ליצירה עצמה, באקספרסיוויות פלסטית הנובעת מיכולת טכנית מרשימה. יש בחופשי קירבת-מה לרישום המונפש של ויליאם קנטרידג', אך הפיסיות של פעולת הגילוף בעץ מחלישה את המנייריזם הנלווה לסוג זה של רישום.

בתוך הגלריה תלוי חיתוך עץ של יער עירום, שענפיו משתרגים מעלה כנגטיווים. בקרקעית אשה ונערה, רחוקות זו מזו; צלה של האשה המרוחקת מוטל כמחוג על הקרובה יותר, ושתיהן מביטות בנו כמו חוו התגלות. על הקיר ממול שלושה מצבורים של קורות עץ, כמעין טריפטיך. במצבור העליון הטיחה חופשי מריחות סעורות של שחור, ואחר הצליפה בהן בשריטות המפסלת, ובדיפטיך שמתחת רשמה בדיו שחור יער, ויצרה דיאלוג בין השניים, בין הרישום לחיתוך. מימין מוטחות משיכות חופשיות של שחור, ומשמאל, במכווה האור שנותר, נמצא ילד בתנוחת התגוננות, או התגלות הרוע (תחושת ההתגלות עוברת כחוט השני בתערוכה). בין ההדפסים לעץ המעובד תלויים שלושה דיוקנים היפר-ריאליסטיים בפסטל, שאף שהם יוקדים בחיות, הם כנטע זר בעולם ההרמטי של חופשי, ונדמה שנתלו כדי להוכיח שהאמנית מסוגלת ליצור גם ציור כזה.

בהדפס מופלא נערמים שברי סלעים כשברי קרח על אגם קפוא בתחילת האביב, בין המים האפלים (חופשי מעבירה את "עיני" העץ הגולמי אל הדף כאשליית מים שאבן הושלכה בהם) לשמים הנאפלים. טקסטורת החריטה נארגת בטקסטורת העץ נטולת גבולות, כמין מופשט דקורטיווי השואב מהדפסי המזרח הרחוק. חופשי השחירה ושרטה, על שמונה קורות עץ אופקיות, יער שעלוותו מאוושת. באופל העשבים שבשוליים נראות פניהן רבי ההבעה של שתי נשים עירוניות, דומות זו לזו, בשיער פזור, ופני גבר נדחקו אל הפינה. מי הם הגיבורים האלמונים הללו? מה מעשיהם ביער? מה הקשר ביניהם? האניגמטיות מתקיימת בכל סיפורי הסדרה; בני אנוש המופקרים לאלמנטים של הטבע, מוצבים בדרמטיות - העמדה, תפאורה ותאורה מוקצנות, שהאקספרסיוויות של העשייה מחברת אותן לגוף אחד.



"מיצג ניצול" של טל מור ושלומי אזולי מתוך "הערה 10"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות