שתי פרדות: דוד בן-גוריון ושלמה צמח

פרשת היחסים בין שתי הפרדות, רזלה ועטרה, בסיפורו של שלמה צמח מקבילה לפרשת היחסים התחרותיים בין הסופר והמבקר העברי צמח למנהיג בן-גוריון, בני אותו גיל ואותה עיר

יחסי חברות ויריבות שררו בין שלמה צמח לדוד בן-גוריון מאז ילדותם המשותפת בפלונסק ולאורך כל ימי חייהם. לעתים גברה הידידות ולעתים גברה היריבות, אבל לעתים קרובות שלטו יחד והתערבבו ביניהם עד לבלי הפרד. כל ימי חייהם התחרו זה בזה.

שניהם כתבו ביומניהם זה על זה ושניהם הזכירו בראיונות עמהם זה את זה. פרשת יחסיהם המרתקת, שידעה עליות ומורדות, נזכרה בשתי הביוגרפיות שנכתבו על דוד בן-גוריון, ובחומר האוטוביוגרפי שפירסם שלמה צמח בחייו ושנתפרסם לאחר מותו.

פחות ידועה היא העובדה, ששלמה צמח הנציח את פרשת יחסיו עם בן גוריון בסיפורו "רזלה ועטרה", שפורסם לראשונה ב"מאזנים" בכ"א באדר תר"ץ-1930. סיפור זה, שחתם את "שבעה עשר סיפורים" מן הבחינה הכרונולוגית, סודר בתוך קבוצת הסיפורים הראשונים של העלייה השנייה, על רקע חוות סג'רה שבגליל התחתון. האם סדר זה מטרתו היתה לטשטש את "מאוחרותו" של הסיפור? להעלים את האופי האלגורי שלו? לשוות לו אופי של סיפור הווי ארץ-ישראלי תמים? ואולי נכתב כבר באותן שנים ורק פרסומו נדחה?

סיפור חייהם המשותפים והנפרדים של צמח ובן-גוריון הוא סיפור מרתק של שני ילדים "מאותו הכפר", שנולדו באותה שנה, לשתי משפחות שונות מאוד זו מזו; זו האצילה והמיוחסת, משפחתו של שלמה צמח, וזו "הפשוטה" של בן-גוריון. כל אחד מהם אהב את חברו ובה בשעה קינא בו. כל אחד מהם הכיר ביתרונותיו של חברו, וקינא בו בגללם. שניהם היו שותפים לרעיון הציוני, ופעלו יחד בהקמת אגודת "עזרא" בעיירתם, שתפקידה להקנות את הדיבור העברי לילדי העיר. השלישי שבחבורה, שמואל פוקס, היגר לארצות הברית, ובכך פינה את הזירה, והשאיר את שניהם להמשיך להתחרות ביניהם.

שלמה צמח נולד בפלונסק בכ"ח באייר תרמ"ו (2.6.1886); עלה בסוף 1904 ומת בירושלים בכ"א בחשוון תשל"ה (6.11.1974), כבן 88. בן-גוריון נולד בפלונסק בי"ז בתשרי תרמ"ז (16.10.1886); עלה בסוף אוגוסט 1906 ומת בשדה בוקר בו' בכסלו תשל"ד (1.12.1973), כבן 87.

"רזלה ועטרה" הוא סיפור-מפתח, שבמרכזו זוג פרדות, שהן בנות-דמותם של שני החברים היריבים: רזלה המיוחסת והיפה - "בת-דמותו" של שלמה צמח; ואילו עטרה המכוערת, "בת בלי שם" - "בת-דמותו" של דוד בן-גוריון. פרשת היחסים בין שתי הפרדות מקבילה לפרשת היחסים בין שלמה צמח לדוד בן-גוריון, מנקודת מבטו של המחבר, כפי שחווה אותה באותן שנים.

זה סיפור הממחיש את הפסוק: "עזה כשאול קנאה"; סיפור של "חיסול חשבונות", נקמת החלש הגאה, הבטוח בצדקתו, ביריבו החזק, המניפולטור והדורסני. הסיפור האלגורי מתאר על דרך ההסוואה העקיפה, הידועה ומובנת למעטים בלבד, אבל הקיימת לדורות, את המציאות הריאלית שמאחוריו. הסיפור האליגורי הוא נקמת החלש.

בסיפור מיוחסים לעטרה עורמה, לעג, בגידה, תרמית, מזימות, קנאה, רצון להשתלט על רזלה, בכל דרך אפשרית, העמדת פנים של אוהבת, כשמעשיה הם מעשי אויב. זה סיפור רווי עוינות, אם לא לומר שנאה, "סגירת חשבונות" על עלבונות העבר וההווה; כעס על השוני במעמדם בהווה: על קשיי החיים של שלמה צמח, לעומת פרסומו והצלחתו של ב"ג. הסיפור מאשים את בן-דמותה של עטרה בתככנות, בהשתלטות בדרכי עורמה, בדרכי חלקות, בהעמדת פנים של אוהב, ולמעשה בחתירה נגד אויבו עד לאובדנו. דרכו היא דרך החלקלקות, והצחוק הערמומי והמבט בזולתו מתוך עצימת עין אחת מאפיינים אותו. היחסים בין שתי הפרדות רזלה ועטרה, שיש בהם תחילה מעלות ולאחר מכן מעלות ומורדות, מסתיימים בקטסטרופה.

עטרה, שהביאה למותה של רזלה, מגלה שנשארה "יחידה, עזובה, גלמודה, עם רגש יתמות צורב בלב", אבל החרטה שלה מאוחרת מדי. בתמונת הסיום המקאברית של הסיפור, הפואנטה היא שעטרה סוחבת, מבלי דעת, את "נבלת רזלה רעותה" שאליה היא קשורה, "ואותה היא מוליכה אל השדה, הרחק מן הבתים ויושביהם. טרם לתנים ומאכל לעוף השמים". סיום זה, המעיד על נקמת החלש, יש בו מידה לא מבוטלת של ילדותיות, כילד הכועס על הוריו ומתכנן את מותו כדי לדמיין כיצד הכל יבכו עליו, יחושו בחסרונו, ישבחו אותו ובעיקר יתחרטו על התנהגותם כלפיו.

קשה לדעת בדיוק מה הביא את שלמה צמח לסיפור התחשבנות מר זה. מכיוון שאיני יודעת את תאריך כתיבתו, אלא את תאריך פרסומו בלבד, קשה לדעת בבירור אם היה מאורע מסוים ששימש לו עילה, או היתה זו הצטברות של מקרים.

בין סיפור למציאות

הסיפור מתאר בארבעה פרקים את מעגל החיים השלם של זוג הפרדות. הראשון, "תחת שמי סוריה", מוקדש לנעוריהן המשותפים שבהם גברה החברות על התחרות; בשני, "בדרך רחוקה", הן נודדות עם עלי בעליהן לשוק של צידון ומוצאות למכירה, תוך כדי ניסיונות בריחה ומרד. המתח ביניהן מחריף, אך הידידות עדיין נשמרת. השלישי מתרחש "בכפר העברי", ב"חווה אילנית" שליד הכנרת, כשהן ברשות בעליהן החדש "מגבעת הקש". המאבק ביניהן מתחלף במלחמתן המשותפת במעבידן. באחרון "אחרית הימים", לא יכלה עטרה להתגבר על קנאתה בחברתה, וגרמה למותה.

מדוע נבחרו דווקא פרדות? - כידוע, הפרדה היא בת-כלאיים של חמור וסוסה או של סוס ואתון, שאינה מסוגלת להתרבות. היא בהמת משא ועבודה מעולה, ומסוגלת לעבודה קשה. השימוש בפרדות לחרישה ולעבודות השדה היה שכיח מאוד במושבות ובקיבוצים, מאז ראשית ההתיישבות בארץ-ישראל. בסג'רה עבד שלמה צמח עם זוג פרדות ("פנקסי רשימות", עמ' 272) והכיר היטב את טיבן ואת העבודה עמן. במיוחד מזוהה בעל חיים זה עם תכונת העקשנות וההתעקשות: "עקשן כפרד". בה בשעה יש במלה גם מן המשמעות של נפרד, מחולק, מתבדל, פרידה. בהיסטוריה הקרובה של ארץ-ישראל נודע לשבח "גדוד נהגי הפרדות" של המתנדבים העברים במלחמת העולם הראשונה, שבא לסייע לצבא הבריטי בגליפולי.

הסיפור מבוסס על המסלולים המקבילים והמצטלבים של חייהם: הצטלבות דרכיהם ביפו, בפתח תקוה, ביקב ברחובות, וכלה במאורע המכונן של חייהם, כשהגיעו יחד לסג'רה, ועבדו בה (1907-1909). במציאות חזרו דרכיהם והצטלבו שוב באירופה בשנות מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן בארץ. כפי שכתב שבתי טבת, כל אחד מהם תיאר את הפרטים בצורה שונה, במטרה להראות ידו של מי היתה על העליונה. לפי דברי צמח, בסג'רה, "דוד בא להתארח אצלי". "מכל מקום, צמח והוא התגוררו יחד ב'חאן' הערבי המקומר והישן, שהותקן כמבנה מרכזי בחווה ומחשש הגשמים הקרבים עבדו כתף אל כתף, יומן ולילה, בהובלת היבולים מהגורן ובאיסומם. צמח כבר היה רגיל בפרדות ואף לימד ידו להשמיע קול-נפץ בשוטו. יש לשער אפוא שהוא נהג בקרון ואילו דוד היה עוזרו". "נעימים היו הימים הראשונים. צמח התענג על 'מתק הבדידות' והשלווה ודוד מצא את הארץ שחלם עליה והיתה לו סוף-סוף חברת ידיד מבין. אולם הימים הנעימים לא נתארכו" (טבת (7), 136-137).

השמות רזלה ועטרה הם בלי ספק שמות מצויים לבהמות, שאינם מעוררים חשד, אבל יש לשער שהם גם שמות דוברים, שניהם חיוביים. רזלה, האיילה, סמל לקלילות, ליופי ולאהבה, ועטרה, הכתר המסמל את המלך, אולי רמז לדוד המלך. אולי זה ההבדל שבין דוד, המלך הלוחם, לבין שלמה המלך החכם מכל אדם, בונה המקדש(8).

שלושה הם מרכיבי המתח בילדותם של צמח וב"ג: המשפחות - בן המשפחה המיוחסת מזה ובן המשפחה של המעמד הבינוני מזה; המראה החיצוני - היפה והלא-יפה; הכשרונות - העילוי ובעל הכשרון הספרותי מצד אחד, וזה שלא ניחן "בכוחות מחשבה", ונכשל ב"לימודי התלמוד" (שלמה צמח "פנקסי רשימות", עמ' 226) ולא בכישרון ספרותי מן הצד השני.

כאמור, מכיוון שאינני יודעת מתי נכתב הסיפור על רזלה ועטרה. אחת ההשערות היא שהוא נכתב בהשראתה של "פרשת סמילנסקי" (1925) שתיאר שבתי טבת בכרך השני של "קנאת דוד" (עמ' 421-434), אשר אליה שורבב גם שלמה צמח. צמח מצא את עצמו בין הפטיש לסדן. מצד אחד היה בן משפחתו של משה סמילנסקי ומן הצד האחר רעו מנוער של ב"ג, איש תנועת הפועלים ואדם הגון. בסופו של דבר חש על בשרו את החשדנות הטבועה באופיו של ב"ג ונכווה ממנה. ב"פרשת סמילנסקי", כשכתב משה סמילנסקי לשלמה צמח את גירסתו לפרשה, "התרעם דב"ג על ידידו מנוער צמח, ואף חשד בו שכתב לסמילנסקי לשאול על הפגישה בבית המושל כדי 'לשרת' את סמילנסקי ולהגן עליו. לשפרינצק אמר דב"ג, כי צמח כתב לסמילנסקי מכתב 'לא-יפה'. שפרינצק מסר את דבריו לצמח, והלה כתב לדב"ג להודיעו כי כתב לסמילנסקי לבקשת אהרנוביץ, 'למען ברר את מדת השתתתפותו (של סמילנסקי) בהגשת כתב-הדלטוריה של האכרי" (מכתב צמח לב"ג, 22.2.1926, עמ' 671, הערה 9).

ייתכן שהרקע למתח ביניהם קשור גם בתנועת "ברית שלום" (1925) ששלמה צמח היה בין חבריה, ודוד בן-גוריון ממתנגדיה החריפים. לאחר פרעות תרפ"ט, שזיעזעו את היישוב והחריפו את היחסים בין יהודים לערבים, גברו חילוקי הדעות של בן-גוריון עם אנשי "ברית שלום" שדגלו בפשרות מרחיקות לכת עם הערבים, ומהם שהשלימו עם הפסקת העלייה. עם זאת נראה שיש לחפש את העילה לסיפור התחשבנות ונקמה זה בהתרחשות יותר אישית וכואבת, עלבון צורב שלא הירפה וחיפש לו פורקן.

הרקע לאחד מסיפורי העלבון הוא מאוחר יותר, אבל אולי אפשר לשער שמעמד מסוג זה של מי שזקוק לעזרתו של חברו, בהתהפכות ההייררכיה שביניהם, כפי שראה אותה צמח, היתה מוכרת לו עוד קודם. פעמיים סיפר שלמה צמח כי בשעה שהיה נתון במצוקה כלכלית קשה, כתב לבן-גוריון וביקש את עזרתו. עצם הפנייה אל בן-גוריון היתה קשה לשלמה צמח הגאה: "באו עלי ועל משפחתי ימים קשים וכמעט שהגענו עד ככר לחם. מטבעי אינני יכול להשתדל לטובת עצמי. קשה היה לי מאוד ללכת למשרדי המנהלים ולבקש את עזרתם. אבל ההכרח עושה הכל, ואני הלכתי... אז עשיתי דבר שלא אשכחהו לעולם - הלכתי אל בן-גוריון. הוא עמד באותם הימים בראש הסוכנות, ובידו היה הכל. די היה לו להרים שפופרת ולומר לקפלן מלה אחת, והכל היה מסתדר. אבל כשבאתי אליו וסיפרתי לו ברוב טפשותי, כחבר הדובר אל חברו הותיק, שהגעתי עד ככר לחם, ראיתי בעיניו לא סימן של צער בצרת חברו, אלא ניצוץ של שמחה. נדמה לי, כאילו ביקש לומר: אתה בנו של אבא צמח, ראה היאך נתגלגלו הדברים, הנה אני כאן ואתה בא לבקש עזרתי. הדברים נראו לי כל כך גלויים בפניו, שהפסקתי את השיחה ויצאתי מן החדר" ("סיפור חיי", עמ' 171).

בנוסח השני התקצר הסיפור, ונשארה תמציתו בלבד: "כשסיפרתי לו שאם אין לי עבודה אין לי מאומה וכבר באתי עד כיכר לחם, ראיתי בפירוש מעין זיק של הנאה - 'הנה סוף סוף זכיתי שבנו של אבא צמח עומד לפני במצוקת עניו ומבקש ממני רחמי לו'. אני יצאתי ולא הוספתי לדון עמו בענייני" ("פנקסי רשימות", עמ' 289). על אף השערות אלה, עדיין אין לי תשובה מתועדת של ממש, לעילה שהביאה לסיפור חיסול-חשבונות זה.

יש לשער שגם סיפורי צמח האחרים הם סיפורי-מפתח, ומאחורי הדמויות הספרותיות האנושיות ומעולם החי מסתתרים אנשים ומאורעות שהיו, מחייו ומסביבתו הקרובה של שלמה צמח.



דוד בן גוריון ושלמה צמח, 1962. מימין ומשמאל השניים בצעירותם

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ