מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

בגין על הספה

"מנחם בגין: דיוקנו של מנהיג" אינו מציג מידע חדש על אחד המנהיגים האהובים והשנואים בהיסטוריה של מדינת ישראל, וחדשנותו היא בפרשנות פסיכולוגית הנותנת כביכול הסבר לחוסר תפקודו של בגין בעת מלחמת לבנון ומטילה את האחריות על אריאל שרון. לדעת אניטה שפירא, "הדיכאון של בגין" לא יכול להסביר הכל

  • אניטה שפירא
  • פורסם לראשונה: 05.06.2006
  • 00:00
  • עודכן ב: 07.06.2006
  • 00:00

מנחם בגין: דיוקנו של מנהיג - ביוגרפיה

עפר גרוזברד. הוצאת רסלינג, 374 עמ', 88 שקלים

מנחם בגין היה אחד המנהיגים הכי אהובים והכי שנואים בהיסטוריה של מדינת ישראל. חסידיו ראו בו מנהיג נשגב, אוהב אדם, איש בעל יושר מופלא, שחי בצניעות והקדיש את חייו למען עם ישראל ומדינת ישראל. אויביו ראו בו לאומן צר מבט, תככן וחתרן, הזומם לתפוס את השלטון בכוח הזרוע, דמגוג משתלח שעלול לסכן את קיומה של מדינת ישראל. סיפור חייו של בגין סיפק הוכחות נאמנות לשני הצדדים. רוב חייו הוא היה באופוזיציה, פטור מהאחריות לגורל היישוב והמדינה. כמנהיג בית"ר בפולין, או כמפקד אצ"ל בארץ, הוא קרא תיגר על הממסד של תנועתו ושל הנהגת היישוב. כמנהיג האופוזיציה בכנסת הוא שוב היה האיש המערער על השלטון הקיים. רק בערוב ימיו הוא נדהם למצוא עצמו בן-לילה בראש ממשלת ישראל. שש שנים הוא כיהן כראש ממשלה, אך רק במשך חמש מתוכן היה בפועל ראש הממשלה. בהיסטוריה הוא זכור לטובה כמי שחתם על הסכם השלום עם מצרים והורה על הפצצת הכור האטומי בעיראק. הוא גם זכור לרעה כמי שנתן את ידו למלחמה האומללה בלבנון.

ביוגרפיה נדרשת למצוא שיווי משקל בין אמפתיה לביקורת: בלי אמפתיה יש חשש לביוגרפיה מרושעת וצינית שעושה עוול למושא שלה. בלי ביקורת היא תגלוש להגיוגרפיה, שיר הלל בלתי אמין הגורם לניכורו של הקורא. בהקדמה לספרו מתאר עפר גרוזברד בחמימות ובאמפתיה את הקשרים החברתיים שהיו בין משפחתו למשפחת בגין, וזאת כהסבר לבחירתו במושא ספרו. ברור שמדובר בביוגרפיה ידידותית למושאה. אך האם זו גם ביוגרפיה ביקורתית?

חוט השני בספר - המקשר בין התקופות השונות בחייו של בגין, מאז ילדותו בבריסק דליטא (ברסט ליטובסק בלע"ז), דרך מאסרו בברית המועצות, עלייתו לארץ, מאבקיו הפוליטיים ועד ראשות הממשלה ועד בכלל - הוא הניתוח הפסיכולוגי: לפי גרוזברד, תהליך האינדיבידואציה של בגין לא הושלם. כל חייו הוא חשב במושגים של משפחה, שאותם השליך אחר כך לתנועת בית"ר, ל"משפחה הלוחמת", לעם ישראל ולמדינת ישראל. התייחסותו מקורה במניעים רגשיים, ששורשיהם נעוצים בניכורו מן האב אך גם ברגש חובה כלפיו והזדהות אידיאולוגית עמו, שאחר-כך תועבר לזאב ז'בוטינסקי כאב הרוחני; והזדהות רגשית עם האם החמה והמפנקת יותר, שהיא בבחינת האומה-המשפחה. התהליך האדיפלי שבו מורד הבן באביו, משתחרר ממרותו ומעצב את אישיותו העצמאית, לא הושלם אצל בגין. לפיכך הוא לא חשב במושגים של האני-הפרט, אלא במושגים של הקולקטיב היהודי, שאתו הזדהה.

חוט מקשר נוסף שעובר בספר הוא רגשי האשמה של בגין: הוא נטש את משפחתו הפרטית וגם את "משפחתו" המורחבת, תנועת בית"ר, כאשר ברח בראשית מלחמת העולם השנייה מפולין לווילנה החופשית. לכן, לדעת המחבר, בגין היה רדוף רגשי אשמה על נטישת "משפחתו" בשואה, וביקש את נפשו למות. בשל רגשי אשמה אלה, שגרמו לו דיכאון, הוא התייצב בווילנה לחקירה במשרדי הנקוו"ד הסובייטית, ולא נמלט על נפשו. כך גם נהג בתקופה שפיקד על אצ"ל בארץ ישראל, בעת פרשת אלטלנה, וכך גם לאורך הקריירה שלו. הוא סיכן את עצמו מתוך יצר מוות. בכל פעם שהרגיש דחוי - כמו לאחר הבחירות לכנסת השנייה, כשחירות, המפלגה שהקים, קיבלה רק שבעה מנדטים, כמו לאחר ששמואל תמיר קרא תיגר על מנהיגותו - הוא נכנס למחזור של דיכאון והתאוששות. התופעה של חליפות דיכאון והתרוממות-רוח בולטת גם בהתנהגותו כראש ממשלה. גרוזברד מסביר את כניעתו של בגין לתוכניות המופלגות של אריאל שרון במלחמת לבנון במצבו הגופני והנפשי. לא מספר חללי צה"ל ב"מלחמת הברירה" שחולל הוא שגרם לו לדיכאון, אלא הדיכאון הוא שגרם להסתבכות.

התמונה של בגין כמי שסובל מיצר הרס עצמי, יצר מוות ותוקפנות כלפי עצמו היא תמונה אפשרית, אך לא מספקת: האם היא מסבירה את כישלונותיו ואת הצלחותיו לאורך ציר חייו? האם היא מסבירה את הסתירות באישיותו? האם היא נותנת לנו מפתח להבנת שיקוליו? התנודות בין התעלות נפש לבין אובדן ביטחון עצמי, הרגשת כישלון וכיוצא באלה הן חלק בלתי נפרד מהמבנה הנפשי של מנהיגים. צ'רצ'יל התייחס במפורש לתקופות הדיכאון שלו. להרצל היו מעגלי עליות וירידות דומים. ומה עם ז'בוטינסקי? ואולי אפילו בן גוריון?

כאמור, המחבר שייך ל"משפחה הלוחמת". אך כדי לכתוב ביוגרפיה מקיפה של אישיות בסדר גודל לאומי יש להכיר גם את הצד שכנגד. אחת החולשות הבולטות בספר היא דלות ההתמצאות של המחבר במה שחורג מעבר למעגל הרביזיוניסטי-חרותניקי הצר. הוא קובע קביעות מרחיקות לכת ביחס לשמאל הציוני, שמבוססות על הדימויים שלו כפי שרווחו בחוגים הרביזיוניסטיים. כך למשל הוא מציג את השמאל כאינדיבידואליסטי-ליברלי (בנוסח השמאל האמריקאי היום) לעומת בגין הקולקטיביסט-הלאומי.

אם היה המחבר קורא ולו ספר אחד על תולדות היישוב, או על תולדות תנועת העבודה, היה לומד שתנועת העבודה, לטוב ולרע, הרימה על נס את מסירות הפרט לכלל, ותבעה מן היחיד להכפיף את עצמו לאינטרס הכללי. האינטרס הכללי שתנועה זו דגלה בו לא היה פחות לאומי מזה של בגין ותנועתו. היישום לימי עבר של מושגי שמאל וימין אמריקאי כיום, או אפילו שמאל וימין ישראלי כיום, הוא מוטעה ומטעה.

נושא נוסף שחוזר ומופיע בספר הוא יחסה של תנועת העבודה ליהדות. המחבר מציג את בגין כבעל זיקות לדת ולמסורת מנעוריו - לאומי-דתי, לדברי גרוזברד. עוד מעט קט והיה מתאר את בגין עם טלית קטנה ופאות. נראה לי שהוא הגזים בעניין הזה. שורשיו של בגין ביהדות היו שטחיים למדי, ולא היו שונים במהותם מאלה של אנשי השמאל הציוני בני דורו שגדלו בפולין. אכן, הוא הפגין את שורשיו היהודיים יותר מאנשי ריבו והפך אותם למטבע פוליטי שלו, וזאת בניגוד לתנועה הרביזיוניסטית, ובמיוחד בניגוד לז'בוטינסקי עצמו שהיה חילוני גמור. הזיקות של בגין ליהדות ההיסטורית התמקדו בסמלים לאומיים כמו גיבורי האומה, תשעה באב, התנ"ך, השפה העברית, כפי שהיה מקובל גם בתנועת העבודה. אותם ביטויים של אחריות לגבי הגורל היהודי, העם היהודי וכלל ישראל, שגרוזברד מייחס לבגין, היו שכיחים מאוד גם בצד השני של הקשת הפוליטית. קביעתו של גרוזברד כי "תנועת העבודה יכלה לנטוש (...) את יהודי אירופה שהושמדו, משום שהיא נטשה את זהותה היהודית" (עמ' 67) - לא זו בלבד שהיא חסרת יסוד, היא גם מקוממת ומרגיזה.

אחד המוטיבים החוזרים ונשנים בספר, שהמחבר מתייחס אליו ללא ביקורת כלשהי, הוא מנהגו של בגין לייחס לכל יריביו את הכינוי "נאצים" בקלות בלתי נסבלת: הבריטים הם נאצים, ארנסט בווין הוא נאצי, בן גוריון הוא נאצי וגם אומות העולם הן נאציות, כי הן מבקרות את ישראל, שלא לדבר על כך שערפאת הוא היטלר. בכל פעם שמדיניותו הותקפה שלף בגין את נשק יום הדין, השואה: אל תטיפו לנו, אנחנו הקורבנות, ואתם אשמים במעשה ההשמדה, או במחדל, שלא מנעתם אותו. הצדקנות של בגין בעניין זה מוצגת בספר כחלק מתפיסתו ה"משפחתית" את העם היהודי, לעומת כל מי שלא נכלל במשפחה. המחבר נוטה לקבל את דבריו של בגין כפשוטם; הוא אינו מייחס לו תכסיסנות פוליטית ולא העמדת פנים. אך הקורא נשאר תמה: האם היתה זו דמגוגיה מודעת או דמגוגיה בלתי מודעת?

גרוזברד ממעט לדבר על עולם הדימויים של בגין. הוא מתאר את הגעת נשיא מצרים סאדאת, ומסביר שלגבי בגין, ההכרה של סאדאת במדינת ישראל היתה אנטי תזה לשואה ולהשמדה. הוא מייחס לבגין חשיבה "במונחים הוליסטיים של כבוד וקיום, שעה שהשמאל (...) נטה לחשיבה לוגית", שלדעתו משמעה כנראה לוותר על הקיום והכבוד. הוא קובע שבגין, כמו הערבים, ייחס יתר חשיבות לצורת היחסים מאשר לתוכנם, ואומר זאת לשבח. כך הוא מסביר את התביעות של בגין מהערבים לנהל שיחות ישירות עם ישראל, בלי תנאים מוקדמים ובלי פתרון כפוי. לעומת זאת, הוא טוען, העבודה היתה מוכנה למשא ומתן תוך התעלמות מהכבוד והשוויון, עמדות שנובעות לדעתו מן האינדיבידואליזם של השמאל. ואולם, בהתחשב בכך שהתביעה לשיחות ישירות ללא תנאים מוקדמים היתה תביעה ישראלית מימי בן גוריון ואילך, קשה להבין כיצד היא נעשתה לסימן מזהה דווקא של בגין. מצד שני, התנועה הרביזיוניסטית בכלל ובגין בפרט ייחסו חשיבות ראשונה במעלה למלה, לג'סטה, לסמל, למדים, לכבוד. כל אלה השפיעו מן הסתם על התייחסותו של בגין לסאדאת ולמדיניות בכלל, אך היבט זה אינו מקבל ביטוי בביוגרפיה.

לאחר שבגין קיבל את פרס נובל לשלום, אמרה גולדה מאיר בלגלוג שהוא היה ראוי יותר לפרס האוסקר. היא התייחסה בכך לתיאטרליות בהופעותיו של בגין וליכולת הרטורית היחידה במינה שלו, שהתבטאה באסיפות המונים וגם בדיוני הכנסת. נטייתו של בגין לטון גבוה, לרטוריקה נישאה, עמדה בניגוד למסורת של תנועת העבודה להעדיף את הטון הנמוך ולהימנע מיומרות ומהגזמות. לכן בגין נראה בעיני חלק ניכר מהעם כארטיסט במקרה הטוב, ודמגוג במקרה הרע. בעיני חלק אחר הוא נראה כנביא הנושא את דברו אל העם, כמי שמבטא את רחשי הלב של המונים, מדבר מלב אל לב. בגין נעשה למנהיג קונצנזואלי רק לאחר מותו, לאחר שנשכחו הנאומים מסעירי הרוחות, האופנוענים שליוו את שיירתו באחד ממסעי הבחירות, ההסתה שלו שגרמה להסתערות ההמונים על הכנסת בעת הוויכוח על השילומים - רק אז הוא קיבל מעמד של מנהיג לאומי. גרוזברד אינו מתייחס למיתוס של בגין, שקרם עור וגידים לאחר מותו.

אחד ההיבטים המרתקים של בגין הוא פיצול האישיות שבין בגין הלגליסט לבין בגין כובש ההמונים. הוא הביא עמו מפולין את השכלתו המשפטית, את הקפדתו על הופעתו החיצונית, את נשיקת היד לגברות, את תפיסת הכבוד הלאומי ואת הבנת הדמוקרטיה כמערכת חוקים שיש לציית לה. השנים שבהן ישב באופוזיציה בכנסת חיזקו בו את תודעת חשיבותו של שלטון החוק, וכשהגיע לשלטון שמר על עיקרון זה.

בגין העלה על נס את מעמד בית המשפט העליון והקפיד לקיים את פסיקותיו, גם אם היו בניגוד לדעתו. הוא התנגד לשימוש בכוח בחקירות השב"כ ותבע להשתמש אך ורק בחוכמת החוקר. כאשר הביאו לידיעתו מעשה התעללות של חיילי צה"ל בפלסטינים, הוא תבע למצות את הדין עם המתעללים.

מצד שני, היה בו צורך עמוק להפיח התלהבות בהמונים. הוא היה משתכר מהמלים שלו-עצמו ומגיע להתעלות נפש מהמגע הבלתי אמצעי עם קהלו. ב"נאום הצ'חצ'חים" המפורסם, ששינה את תוצאות הבחירות ב-1981, הוא הוציא את "השד העדתי" מן הבקבוק, ויצר במודע אווירה של הסתה עדתית, שעמדה בסתירה ליומרתו להיות מנהיג לאומי אחראי שטובת העם כולו לנגד עיניו. גרוזברד מתייחס לתופעת מלהיב הכיכרות רק בהקשר של יכולתו היחידה במינה של בגין לעורר את אהבתם ואמונם של המזרחים כלפיו.

גרוזברד מיטיב לתאר את מרותו ללא עוררין של בגין - תחילה על אנשי מפלגתו ואחר כך על חברי הממשלה. הוא מסביר את ההתבטלות הגמורה של האנשים בפניו בתחושת ה"משפחתיות" שבגין העניק להם, וגורס שהוא לא נקט שום שיטת כפייה או איום. אכן, אין ספק שבגין כבש רבים בזכות הכריזמה שלו וההרגשה שנתן לאנשים שאכפת לו מהם. אך כשמדובר במנהיג פוליטי שנשאר בתפקידו במשך עשרות שנים, למרות שכשל שוב ושוב בקלפי, אין זה הסבר מספיק, ויש בו נאיביות.

הספר מושתת על ביבליוגרפיה עשירה בעברית ובאנגלית, אך רק מעט על מקורות ראשוניים. הוא מסכם את ממצאי הספרים שעסקו בבגין במישרין או בתקופת שלטונו, שהופיעו ברובם בשנות ה-80, עם כמה תוספות בשנות ה-90. בנוסף להם הוא השתמש בעדויות בעל-פה שנאספו בעיקר במרכז בגין, ופה ושם גם במעט חומר ארכיוני. בסך הכל, החדשנות של הספר אינה במידע החדש שהוא מציג אלא בפרשנות הפסיכולוגית, הנותנת כביכול הסבר לחוסר תפקודו של בגין בעת מלחמת לבנון ומטילה את האחריות לנעשה על שרון. אך אפילו לפי גרסה אוהדת זו מתברר שבגין הבין את המתרחש ונתן את ידו ל"תוכנית הגדולה" של שרון להקים סדר חדש במזה"ת, החל במאמרו "בזכות מלחמת ברירה" וכלה במפגש שלו בנהריה עם באשיר ג'ומייל. בסופו של דבר, ספק אם המצב הנפשי של בגין מספק הסבר או צידוק למה שהתחולל.

יש בספר גם טעויות ואי-דיוקים; אביא רק שתי דוגמאות שראוי לתקן: בעמ' 38 מוזכרת "תנועת העבודה של ד"ר חיים ויצמן" אף שלא היה מעולם יצור כזה; בעמ' 51 מפורטים סעיפי "הספר הלבן" מ-1939, ונאמר שהוא "דיבר על בית לאומי לעם היהודי בתוך עשר שנים" - לא היה ולא נברא.

הספר נקרא היטב, ויהיה מן הסתם מספק לקורא זר, ואולם לקורא הישראלי הוא לא מחדש הרבה. הביוגרפיה המקיפה על מנחם בגין עוד לא נכתבה.

ספרה של פרופ' אניטה שפירא, "התנ"ך והזהות הישראלית", ראה אור בהוצאת מאגנס



מנחם בגין בצאתו מישיבת ממשלה, 1983




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים