המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

המלים האחרונות שכתב יוסי בנאי הן שיר אהבה

בחודשי חייו האחרונים כתב יוסי בנאי, הילד הירושלמי בן ה-74, את "ג'ונג'ון", ספר שאיננו רק שיר געגועים כואב להוריו ולילדותו, אלא גם רקוויאם לימים ההם, ימי הילדות של רבים מאיתנו, לחלומות ולחיים בשכונת מחנה יהודה, ובעצם ברובה של ארץ ישראל ההיא, שרבים נושאים היום את שמה לשווא. דן אלמגור קרא וגם נזכר בפזמון הראשון של בנאי

  • דן אלמגור
  • פורסם לראשונה: 25.09.2006
  • 00:00
  • עודכן ב: 27.09.2006
  • 00:00

ג'ונג'ון יוסי בנאי. כולל 12 תחריטים של אלי אברהמי ותקליטור שבו קורא
המחבר את ספרו. הוצאת עם עובד, עמ' לא ממוספרים, 98 שקלים

את הפזמון האחרון שהקליט יוסי בנאי בליווי נגנים, ימים מעטים לפני מותו, הקדיש לאביו. אולי בסמוך לאותו זמן, ואולי לפני כן, הקליט באולפן, הפעם ללא ליווי מוסיקלי, את שירו "ג'ונג'ון", שרואה בימים אלה אור כספר במהדורה אלבומית, בליווי תריסר תחריטי-אווירה צבעוניים שהכין אלי אברהמי, ותקליטור שבו קורא יוסי את שירו.

מבט חטוף בכריכת הספר עשוי להטעות ולעורר את הרושם שמדובר בספר לילדים על איזה כלבלב או ילד ג'ינג'י בעל כינוי חיבה כפול; אבל הירושלמים, וכל אלה הזוכרים את הפזמון "יוסי-ג'ון ורבקה-ג'ון", שאותו שר יוסי עם רבקה מיכאלי לפני שנים, יודעים ש"ג'ון" הוא כינוי חיבוב וליבוב הרווח בין יוצאי פרס (אצל שכניהם הבוכרים הוא נהגה לרוב בחולם מלא). אז אולי גיבור הספר הוא ילד מתוק ושובב ב"כובע של ברט", משכונתם של יוסי וסימון ומואיז הקטן?

אבל כבר בשורה הראשונה - "ביום שבו ג'ונג'ון מתה" - מסתבר לנו לפתע שלא מדובר בילד. אולי ילדה? שהרי שלוש שורות אחר כך אנו שבים אל עולם הילדות, החלומות והעפיפונים, המוכר לנו מן הפזמון ההוא של יוסי על ילדותו בשכונת מחנה-יהודה: "היינו ילדי חלומות עם/ כנפיים בראש/ בלי משאות על הלב/ קלים כעפיפונים ברוח". האם היתה ג'ונג'ון הילדה האהובה משכונת הילדות? העמוד הבא קצת מבלבל: "כשאני חושב על ג'ונג'ון / אני רואה נרות שבת דולקים בשתי עיניה/ להאיר זמנים שהפכו מצבות". מצבות? ילדה בשואה?! רק בעמוד השלישי מתבררת לנו זהותה הבלתי-צפויה-לחלוטין של אותה דמות בעלת כינוי-החיבה הכפול: "בסרט מזמר ומדבר פרסית/ בהצגה ראשונה/ ראיתי על המסך זקנה שדמתה/ בקמטיה ובגמידות קומתה/ לג'ונג'ון".

ובכן, זוהי ג'ונג'ון, אשר לה הקדיש יוסי את שירו וספרו: לא ילד, לא ילדה ולא נערה, אלא אשה פרסית זקנה, גמודת-קומה ובעלת קמטים, הצוחקת "בפה ריק משיניים", ומפליאה לספר סיפורים: "ילדים צמאים היינו הולכים אצלה/ לשתות ממעיין סיפוריה הקסומים", על "המוות שקבע פגישה עם המלך/ בשוק הפרחים של בגדד", על הילדה הקטנה שיראז, ועל "היונה עם העיניים המתות על עץ הדובדבנים".

ואת סיפוריה מספרת ג'ונג'ון לא רק "לציפור/ שבתוך כלוב ליבה" (זוכרים את "יש לי ציפור קטנה בלב"?), אלא גם ל"ילדים צמאים", המקשיבים לסיפוריה של הזקנה, המדמה את עצמה לפעמים ל"סיפור עתיק/ שמספר סבא רש לנכד רעב". אשה זקנה, "ילדים צמאים", "סבא רש", "נכד רעב". וימי מחסור, שבהם רק הירח המרוחק היה "כד חלב מלא/ על גדותיו", ו"המלה לחם/ היתה מלה קדושה".

בשיחות אישיות, בראיונות ובהופעותיו, אהב יוסי לספר על סבו הכריזמטי ועל אמו, שמהם ירש, לדבריו, הרבה מן ההומור, הפיקחות והקסם שאיפיינו אותו כל כך. בעיקר בלטו תמיד בדבריו החיבה וההערכה לאם האלמנה, שלא ידעה קרוא וכתוב, אך הפליאה להשמיע משלים ואמרות שופעי הומור וחוכמת חיים. וכך, ערב פרידה, הקדיש יוסי את פזמונו המוקלט האחרון לאביו, וקשה שלא לזהות בג'ונג'ון את דמותה או בת-דמותה של אמו.

אחד הקטעים המקסימים בספר עוסק בלשון שבה סיפרה ג'ונג'ון את סיפוריה: "והתורכי אז בארץ והעברית/ חצץ אבנים בפה/ אז מדברת פירורי שפות מזדמנות/ שמלקטת בתוך סמטאות אבן/ מעט ספניולית בטעם רומנסה/ חופן ערבית מקומית/ בריחות יחפים של שוק/ שאריות עברית שבורה ומרוסקת/ והרבה פרסית מתובלת/ בחוכמה עתיקה באגדות עם/ ובאנחות כאב".

הספר-השיר הלא ארוך הזה הוא ללא ספק שיר אהבה נוגע ללב של הבן הצמא, שלא סיים את לימודיו בבית הספר העממי, אך הפליא לשאוב ולספוג כל חייו דעת וידע. בין הפרופסורים שאימץ בשקיקה לתוכנית הלימודים באוניברסיטה הפרטית שלו היו סבו ואמו וסוראמלו ושייקה אופיר ודן בן-אמוץ ונעמי שמר, ובעיקר, כמובן, נסים אלוני; ועמם משוררים עבריים, שאת שורותיהם הפליא לקרוא בתוכניות הרדיו ובתקליטוריו: מבעל ספר התהילים ועד לאלתרמן, חלפי, לאה גולדברג, עמיחי, זך, אבידן ודליה רביקוביץ; וכן עמיתיהם הצרפתים: פרנסואה ויון, ז'אק פרבר, ברסאנס, אזנאבור וז'אק ברל. השראתם של רבים מאלה ניכרת בספר שלפנינו.

השפעת הפזמונאים הצרפתים, שאותם אהב כל כך יוסי לשיר, לתרגם ולחקות, מורגשת מדי פעם גם בשורות ובדימויים צפויים מעט, מתפייטים ברוח השנסון. אבל רגישות הלב, העין והאוזן של יוסי המשורר, נחלצת להפתיע כמעט בכל פעם כזאת באמירות ובדימויים מקוריים ונועזים, המעלים חיוך, כמו למשל: "מנערת שטיח עתיק וצבעוני/ שייצאו ממנו אבק העניות/ והעין הרע".

"כשאני חושב על ג'ונג'ון", כתב יוסי, "את לבי חוצה נהר מלא עד גדותיו/ געגועים". גם למושא הגעגועים שלו, ג'ונג'ון, היו הרבה חלומות וגעגועים משלה; אבל נדמה שבחודשי חייו האחרונים כתב הילד הירושלמי בן ה-74 שיר געגועים כואב לא רק להוריו ולילדותו, אלא גם רקוויאם ל"ימים ההם", ימי הילדות של רבים מאיתנו, לחלומות ולאורח-החיים לא רק בירושלים ובשכונת מחנה-יהודה, אלא גם ברובה של ארץ ישראל ההיא (שרבים נושאים היום את שמה לשווא), ואפילו בשנותיה הראשונות של המדינה. ספירת מלאי עצובה של מי שכתב שורה כמו "המלחמות היו אז לא אמיתיות" והופיע בהצגת יחיד של "ישראלי שפוי".

ובלי שום קשר לפוליטיקה, אי אפשר להישאר אדיש למקרא העמוד הפותח במלים "בימים ההם", או לשמע קולו של יוסי הקורא, מאופק - תוך הפיכת דפי הספר - את השורות הבאות: "בימים ההם של/ ג'ונג'ון האור היה אחר/ השמים היו קרובים יותר/ ואת המים שאבו מן הבאר/ בימים ההם לחם היתה מלה קדושה/ ואלוהים היה רחום וחנון/ (...) הענווה היתה/ מסורת/ הסבלנות אורח-חיים/ ואלוהים היה/ בן בית".

*

אני רוצה להוסיף גילוי אישי נאות, שאני מקווה שלא יחלל את המלים שזה עתה צוטטו על התקופה שבה "הענווה היתה מסורת".

במשך שנים גרנו אז במרחק כשלושים מטר זה מזה, בשני בתים נפרדים ברחוב תל אביבי קטן. בבקרים הייתי מסיע לבית הספר את בנותי, ואת יובל, בנם של יוסי ואילנה. מדי פעם כתבתי או תירגמתי לבקשתו שירים ומערכונים לתוכניות שביים או לתוכניות שבהן הופיע. היה תמיד כיף להיפגש איתו בבית, במכולת, ברחוב, ולשמוע אותו שר לראשונה תרגום שהכנתי עבורו משירי ברסנס, אזנאבור או ברל.

עד שיום אחד נזקק בדחיפות לפזמון חדש, ואני הייתי שקוע בחזרות בתיאטרון ונאלצתי לדחות אותו שוב ושוב, עד שאתפנה. "אבל אני צריך את הפזמון בדחיפות", אמר. "מה אעשה?"

"נסה לכתוב אותו בעצמך", יעצה לו אשתי, ולא לשם קנטור. לא פעם שוחחנו בינינו על כך שחבל שיוסי לא מעלה על הכתב דברים שסיפר לנו ולאחרים. "אבל בחיים לא כתבתי פזמונים", אמר לה יוסי.

"אז תנסה".

כך נאלץ יוסי לשבת ולכתוב בעצמו את הפזמון שחסר לו. הוא הראה אותו לנעמי שמר, בלי לספר לה מי המחבר - כדי לשמוע חוות דעת נטולת פניות וכדי שתלחינו. רק אחרי שנעמי הביעה את התפעלותה, התוודה לפניה. היא הלחינה, הוא שר - ולשמחת כולנו הסתבר שנולד פזמונאי מקצועי חדש, שנון ומקורי.

במשך שלושים השנים שחלפו מאז כתב יוסי עשרות פזמונים, מערכונים ואף ספרים משלו. רק לעתים רחוקות נאלץ להזמין שוב תרגום או פזמון מאחד מעמיתיו (אולי מפני שהפעם היה הוא זה שהיה עסוק מדי בחזרות). ובכל פעם שנהניתי מכתיבתו, חשתי מה שחשתי גם עכשיו, כשהגיע לידי ספרו האחרון: איזה מזל שהייתי עסוק אז, באותו שבוע רחוק, והוא נאלץ להעז ולנסות את ידו לראשונה בכתיבה.

יוסי בנאי

השחקן, הזמר, הפזמונאי והבמאי יוסי בנאי, שנפטר במאי 2006, חיבר גם ספרים אחדים, ש"ג'ונג'ון" הוא האחרון שבהם; בין הספרים: "מסיפורי אברהם סוראמלו" (זמורה ביתן, 1994), "כשאמא שלי היתה מלכה: סיפורים לא ארוכים בשורות קצרות" (זמורה ביתן, 1996), "מכתבים ברוח: מכתבים דמיוניים לאנשים שהשפיעו על חיי" (זמורה ביתן, 2001)

דן אלמגור הוא פזמונאי, מחזאי ומתרגם



יוסי בנאי


תחריט של אלי אברהמי, מתוך הספר




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים