רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעשה שאירע בק"ק ווירמייש"א ברעש הגדול שנת שצ"ו

סיפור אהבה אשכנזי, גנוז לכאורה בספר שאלות ותשובות מן המאה ה-17, בין בת עשירים לשוליית קצבים

תגובות

לפרופסור שימן אברמסקי, החכם מלונדון, במלאות לו תשעים שנה, באהבה רבה. יאריך ימים על ימיו ושנים על שנותיו ויראה בטוב

זה סיפור על סיפור אהבה גדולה, שנכתב עברית בק"ק וורמייזא בשלהי המאה השבע-עשרה. זה סיפור כשר למהדרין. גם אם יש בו רמיזה קלה לתאוות בשרים או חלילה עולה ממנו ניחוח קל של נאפופים, הדבר כתוב ברזי לשון חכמים שרק הבקיא בה יבחין בהם. הסיפור כתוב בחינת "תפוחי זהב במשכיות כסף", אם נשתמש במשלו של שלמה המלך, כדרך שהשתמש בו המורה בהקדמת ספרו. כראוי לסיפור אהבה, יפה לו צנעה. הוא מסתתר תחת צעיפים רבים, ועד שלא יוסר האחרון שבהם, עד שלא יוסרו כל המחיצות, עד שלא ישברו כל המניעות, לא יתגלה הסיפור לדורשיו במלואו.

סימן ס' בשו"ת "חות יאיר" אינו יוצא דופן לכאורה משאר סימני הספר, ובעצם אינו שונה בהרבה מהמון התשובות שנכתבו באותה סביבה, בעמק הריין התיכון ובמקומות אחרים בגרמניה, בבוהמיה ובמוראוויה, ואפילו במקומות רחוקים כמו פולין וליטא, בשלהי המאה השבע-עשרה או בראשית המאה השמונה-עשרה, וכן בתקופות אחרות. לכאורה זו תשובה ככל התשובות: היקפה בינוני, אולי אף קצר מעט מן הממוצע, פותחת בשאלה, ממשיכה בשקלא וטריא וסופה הצפוי והבלתי נמנע הוא התשובה. דף משמים, מודפס באותיות רש"י קטנטנות כמו כל דפיו האחרים של הספר. רק עקשנות מסוימת, או אולי תחושת בטן שפשרה אינו ברור, יכולה לגלות משהו המסתתר בין או מאחורי השורות הארוכות ההן, הדומות אחת לרעותה, ולהפיג את שממת הקריאה המונוטונית המאיימת על ערותו של הקורא.

אפשר אמנם לסגת אל שער הספר, אל נווה המדבר, מקלטם האהוב של הביבליוגרפים וההיסטוריונים. שם אכן מתרחשים הדברים האמיתיים: שם מופיעות דמויות של ממש, לא כמו בשו"ת עצמו, לא "ראובן" ו"שמעון"; משהו על המחבר ותהילותיו, שמו הזר של המדפיס הנוצרי, מלך או נסיך, עיר גדולה רחוקה, וניחוח של ימים שאינם. הנה לדוגמה השער של "חות יאיר" עצמו. מסגרת השער עשויה חיתוך עץ ומעוטרת בעושר רב, אמנם גם בצפיפות יתירה. מלאכים מרחפים מעל, ראשו של מלאכון מציץ מתחת והטקסט, החרוז אמנם בצליעה, נדחק כמו איש שמן אל מכנסיים מן העונה שעברה, אל תוך מדליון אליפטי, מעוטר במקלעת עלים צפופים ופירות, הנראית כאילו עומדים להניחה על קברו הטרי של מאן דהוא:

חות יאיר

חלק ראשון

תשובות חשובות, כזויות מחטבות / מעשה מחשבות, מענף עץ אבות / ה"ה כמהר"ר יאיר חיים בן הגאון החסיד כמוהר"ר / משה שמשון זצ"ל אב"ד ור"מ דק"ק ווירמיישא אשר / איסף ביום הלחמו לחם אבירים בקרבות, עם גדולי / הדור דבריהם כגחלי אש ולהבות, כל הוגה בהם / יברך לשוכן בערבות, שחלק מחכמתו ליריאיו ביום / נדבות, וימצא בהם גם שאר חכמות, עיונים שינונים / כחרבות, המה עם דברים תורניים יחד משולבות / נחמדים מזהב ומפז אלפי רבבות, / בהם ישמחו הרעיונים ויגילו הלבבות / נדפס בורנקפורט דמיין המהוללה / בשנת בקום למשפט אלהים להושיע כל ענוי ארץ סלה: / בדפוס המשובח / של יהניס וואוסט

עוד לא הזכרנו את ההסכמות, את שמות המגיה, הפרעסען ציהרס והזעצערס ושאר פועלים, את מועד התחלת ההדפסה וכמובן את סיומה. אפילו מפתחות מדיפים לעתים ניחוחות וטעמים לאוהבי הספר. וההקדמות, כמובן, וב"חות יאיר" שלנו על אחת כמה וכמה. הקדמתו עשויה פלא על כל פלא. שפוך עליה אותו חן המיוחד השמור ללשד המן: היא מתהפכת לכמה מטעמים, וכל אחד טועם בה את מה שלבו חפץ. ר' חיים יאיר מקדיש את ספרו, בשורה אחת, בסופה של ההקדמה, לזכרה של אשה יקרה לו, האשה היחידה שזכתה לכך בספרות הרבנית בת אותן המאות, חוה, סבתו, נכדת המהר"ל מפראג שמתה בסופיה שבבולגריה, בדרכה לארץ ישראל. זה ה"חות יאיר", החוה של יאיר. חוה בת ר' יצחק הכהן, חתן המהר"ל מפראג. חותם של מקוריות חתום בכל מעשה ידיו של אילן היחס הזה, שקרוביו: חיים יאיר בכרך בן משה שמשון, נכדה של חוה, נין המהר"ל, אב"ד ור"מ דק"ק וורמייזא היא וורמס, מגדוליה ומגידוליה.

כמה יש לדפדף כדי למצוא את הסיפור הטוב בערימת הענק של התשובות חמורות הסבר העוסקות בעניינים העומדים ברומו של עולם באמת, והמעסיקות תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ממש, יום ולילה לא ישבותו. מתחת לים האותיות, המלים והמשפטים הללו, כך מסתבר, רוחשים חיים. סימן ס' בשו"ת שלנו הוא פנינה. לכאורה אין הוא אלא, כפי שכבר נאמר, תשובה שאין בה, על פניה, חידוש של ממש. היא אמנם נפתחת בפתיחה מבטיחה "מעשה שאירע בק"ק ווירמיישא ברעש הגדול שנת שצ"ו". ניחוח של הרפתקה: רעש, ועוד "רעש גדול", לאו מילתא זוטרתא היא. ראו מה עולל הרעש לבוקצ'ו, כל מאת הסיפורים שאסף אל תוך הדקמרון שלו, נולדו ברעש, במגיפה. לעומתו, הרעש ההוא, של שנת שצ"ו, 1636 למניינם, הניב לפחות סיפור אחד, את סיפורנו. אלא שלא כאותם סיפורים של בוקצ'ו, הוא עדיין נסתר.

הסיפור מופיע במחלצות של שאלה הלכתית: בתו של גביר חלתה במגיפה ולא נמצא מי שיטפל בה. לאחר זמן נמצא צעיר שהסכים לטפל בה חינם אין כסף, תמורת ידה, וההסכם בין האב, הבת והנער נגמר "בתקיעת כף בתורת שבועה". לאחר שהחלימה סירב האב לעמוד בהתחייבותו, בטענת "אנוס הייתי". והשאלה פשוטה: עם מי הדין, עם הצעיר החושק או עם האב המתכחש?

זרעי סיפור האהבה ניכרים אפילו בתמצית קצרה זו, אבל זרעים שכאלה, ואפילו זרעי אהבה, מצויים בספרות השו"ת לרוב, ולא נמצא מי שיקבצם כעמיר גורנה. אך בסימן ס' דנן שונים הדברים. השאלה, כלומר הסיפור, שונה כאן מכל המקובל בספרות השו"ת, ונראה כי היא בדויה. הסדקים שבהצגת השאלה נראים לעין כל, ונער יכירם. זו אינה שאלה טיפוסית ל"תשובה", לחלק הפותח של "תשובת שאלה". חלילה לי מלטפול על נינו של מהר"ל טענת שקר, אך מה אעשה והוא עצמו מפזר רמזים - דקים אמנם משערה - שהשאלה בדיה היא, או ליתר דיוק - בדיון. קריאת השאלה השישים בשאלות ה"חוה" תגלה עד מהרה שבעצם אין מי שמצפה לתשובה.

המעשה התרחש בשנת 1636, בזמן שאכן התרחשה בוורמס מגיפה ידועה ומתועדת. על שהתחולל באותה שנה לא יכול היה בכרך להעיד, שכן עוד לא נולד. הוא נולד רק בעבור שנתיים, בשנת שצ"ח, 1638. לעומת זאת הוא מספר כי שמע את הסיפור מ"איש ישר ונאמן שהי' בימים ההם" וממשיך: "ושאלני בעל השמועה הנ"ל מה שנ(ראה) ל(י), אם עמדו אבי הנערה והמשרת בדין האיך דנו דייני להאי דינא?" השאלה היא איפוא היפותטית. ומשיב המשיב: "ואמרתי לו, כי לפי סיפור דבריו לא הי' המשרת מזקק למיחש". זקן שחי בוורמס בזמן המגיפה הוא שסיפר את הסיפור לבכרך וגם שאל על התוצאות האפשריות אילו בעלי הדבר היו פונים לבית דין באותה עת. אבל הם לא פנו. אילו פנו, טוען בכרך, היה המשרת יוצא וידיו על העליונה, אך השאלה כלל לא נשאלה. זו איפוא שיחה בין בכרך הצעיר לזקן בקהילתו, ואין דבר בינה לבין שאלה הלכה למעשה.

לאור ההיפותטיות של השאלה אבקש להציע את ההצעה החצופה מעט, כי עיקרה של התשובה היא השאלה, והתשובה אינה אלא צעיף דק שבא לכסות על מערומי סיפור האהבה שבו אנו דנים. ייתכן כי המעשה כמות שנכתב לא היה ולא נברא, ואם היה ואם נברא, הוא שימש השראה לבכרך, שהפך אותו לסיפור אהבה הכתוב ברוח הנובלה האירופית בת הזמן. לצורך זה ויתר המחבר על הסגנון התמציתי האופייני ל"תשובת השאלה" המסורתית, ובחר במקומה בשפה עשירה, מצטעצעת, שאין כמותה בספרות התשובות וגם אין ראוי שתהא. ר' חיים יאיר בכרך התכוון מלכתחילה לכתוב סיפור אהבה, סיפור ככל הסיפורים. ייתכן שכל החומרים עמדו לפניו, אך עד שסיפר לו זאת הזקן היה הסיפור בגדר פרשה ותו לא, כמעט בגדר רכילות. בכרך הוא שנטל את חומרי הפרשה וטווה אותם לסיפור על פי כל קנה מידה, העשוי על פי מתכונת ידועה, וכולל את מרכיביו היסודיים של סיפור באשר הוא, של נובלה בת הזמן.

את זאת עשה בעל "חות יאיר", כצפוי, בגבולות השפה העברית הרבנית שעמדו לרשותו באותה עת ובאותו המקום. בניגוד למקובל בקרב דבריה של העברית החדשה, גבולות אלו לא היו צרים כלל, אך גם לא היו רחבים דיים לאפשר כתיבה בלטריסטית ראויה, שכן עד לאותה שעה לא התקיימה כל מסורת של כתיבה ספרותית שכזאת. הוא כתב אותו על פי מושגיו הספרותיים הדלים יחסית, שעיקרם שימוש בקונובנציות היסוד של סיפור האהבה הנפוץ, אך גם את זאת עשה בתחכום רב. לאחר שהשלים את מלאכתו, גנז את הסיפור בכרך בדרך שדומה שלא נשמעה כמוה בתולדות הספרות: הוא עטף את הסיפור בשאלה, צירף לה תשובה, יצק אותו בעופרת, טמן אותה בין דפי ספרו ולא נודע כי בא אל קרבו.

מדוע כתב בכרך את הסיפור, ואם כתב מדוע ראה להסתירו? קל לכאורה לענות על השאלה השנייה, מדוע הסתיר את סיפורו וטמנו במקום שטמן. ייתכן שכתיבת סיפור מעין זה, בלא מסך העשן, היתה קשה למחבר במעמדו החברתי כגדול בתורה, בן מעמד העילית של החברה האשכנזית בת הזמן, ובעיקר כטוען לכס רבנות ק"ק וורמייזא העתיקה והייחסנית, שרק בסוף ימיו זכה בה. אכן אפשר שכתיבת סיפורים היתה עיסוק בזוי-משהו לאדם שכמותו ומעמדו. אך איני בטוח בתשובה זו, שכן היא קרובה מדי לדרך שבה נוטים לילך חכמים אחדים, בהעבירם קו חד וברור בין צדו האפל של העולם לצדו הנאור. מחמת כבודם של רבותי אלך בדרכם אך אתקנה מעט.

כתיבת סיפורים נוסחאיים שכאלה כפשוטם לא כיבדה ולא מכבדת את כותביהם, לא בסביבה היהודית ולא בסביבתה. כדי שימצא את מקומו היה על הסיפור הנוסחאי, וסיפור אהבה בסיסי שכזה דומה שמתאים להגדרה זו, למצוא את מקומו בתוך מסגרת רשמית וקאנונית שהותאמה לו: היה עליו להיספג בדרשה, להופיע כמשל או כמשל לכאורה, ועוד כיוצא באלה. בכך שמצא מקום ראוי לסיפורו בתוך מסגרת קאנונית, דחף בכרך לכאורה את הסיפור מעט כלפי מעלה: כדין המשל בדרשה, כך דין הסיפור בשאלה. אמנם מכאן גם מתבקשת המסקנה האחרת: שהמחבר לא התכוון לפרסם את סיפורו כצורתו. ייתכן שראה במעשהו שעשוע, או תרגיל כתיבה נטול יומרה ספרותית, אך הפתרון מצוי בדמותו יוצאת הדופן של בכרך ומעמדו בקהילתו.

קשה יותר לענות על השאלה הראשונה, מדוע כתב בכרך את הסיפור, ומה היה הרקע ההיסטורי לכתיבתו. נראה כי כתב סיפור כי היה מודע לערכו, למקומו בתרבות הסובבת אותו, ואולי גם לתמורה המתחוללת לנגד עיניו ביחס לספרות ולסיפורת בתרבות המאה ה-17 וה-18. כתיבת הסיפור על ידי אדם בדרגתו ובמעמדו של בכרך מלמדת על חדירה או אולי על ספיגה אטית, ומן הסתם לא מודעת, של התרבות האירופית אל הסביבה היהודית העירונית החיה בתוכה. במקרים מסוימים, כמו במקרה דנן, מגיע הדבר אל ספה של העילית הרבנית, שבדרך כלל היתה מוגנת מפניה יותר מן השכבות האחרות בקהילה היהודית. מי שירצה יכול לראות בכך אחד מאלף-אלפי התחלות של "מודרנה". אך החשוב מכל הוא לתת את הדעת לכך שהתרחשו שלא מדעת, בלא הכרזות רדיקליות.

בספר השו"ת נדפס הסיפור כדרך שנדפס כל טקסט אחר הנמצא בו, ברציפות, בשטף, עם מעט מאוד סימני פיסוק ובלא חלוקה פנימית של הטקסט. בנוסח שלהלן מחולק הטקסט לקטעים, חלוקה האמורה להדגיש את היסודות הנראטיוויים שבו, את הדיאלוגים המתנהלים בתוכו ואת מרכיבי סיפור האהבה הפשוט, הקונוונציונלי, שממנו, כך אני מניח, קיבל בכרך את השראתו. נקטתי דרך זו רק כדי להדגיש את היסודות הספרותיים שאני מציע לזהותם בו, ולהקל על הצגתם לקוראים, ואין בה הצעת שחזור.

מעשה שאירע בק"ק (=בקהילת קודש) ווירמיישא ברעש הגדול שנת שצ"ו שסיפר לי איש ישר ונאמן שהי(ה) בימים ההם.

שחלתה בת יחידה של אחד מן הגדולים ועשירים אשר בק"ק במגפה ב"מ (=בר מינן, לא עלינו) ומפני רוב הניגפים רחמנא ליצלן לא הי' בנמצא משרתת או משרת שישמשנה בחוליה חוץ ממשרת של קצב אחד יפה תואר ובעל קומה שאמר לאבי הנערה: "נפשי חשקה בבתך ונכמרו רחמי עליה. אם תתן לי ת"כ בת"ש (=תקיעת כף בתורת שבועה) שאם תחיה תתן אותה לי לאשה אני אשרתנה ואשמשנה בכל כחי חנם אין כסף'. ונתרצה האב ונתן לו ת"כ. ובבואו אל הנערה גם היא נתנה לו ת"כ שתנשא לו. וכן עשה המשרת. ושרתה ושימש באמונה ובמעט זמן נתרפה ועמדה על בוריה וחלה המשרת גם הוא בחולי הרע ותשרתהו גם היא, כי נפשה קשורה בנפשו ותאהבהו מאד, ויחי גם הוא.

והאב העשיר חזר בו אחר כך, כי בוש שתנשא בתו למשרת באשר בתו יחידה לו ומשכלת ומופלגת בחכמה וביופי. ואמר שהת"כ בת"ש היה באונס ממנו ומבתו להצלת נפש בתו משחת. אבל הבת עמדה באמונתה נגד רצון אביה וגזמה שעכ"פ (=שעל כל פנים) תזדקק לו הן בהיתר הן באיסור. אמר האב "א"כ (=אם כן) לא אתן לך אפילו פרוטה נדן רק מלבושי(ם) כל שהן, סבלונות וט"ק (=וטבעת קידושין)", וכך עשה. ולקחה המשרת חנם.

ושאלני בעל שמועה הנ"ל מה שנ"ל (=שנראה לי) אם עמדו אבי הנערה והמשרת בדין, האיך דנו דייני להאי דינא. ואמרתי לו, כי לפי סיפור דבריו לא הי' המשרת נזדקק למיחש ("שו"ת חות יאיר", פרנקפורט ע"נ מיין תנ"ט, סימן ס', דף סב ע"ב).

סיפור האהבה מתרחש בין שני הקצוות המרוחקים ביותר של הקהילה: היא בתו של גביר, ממשלמי המס ובן היסוד המעמיד מתוכו את פרנסי הקהילה ומקבלי ההחלטות בה. והוא, בן הקצב, בן המעמד הנמוך, חסר ההשפעה, הכפוף לרבי המעמד שאליו משתייכת הבת. על מנת להעצים את הניגוד שעליו, בסופו של דבר, עתידה לכסות האהבה, מונמך הנער עוד, לדרגה הנמוכה ביותר במעמדו הנמוך בלאו הכי: אין הוא קצב אלא שוליית קצבים. בימים כתיקונם אין לשניים דרך להיפגש במרחב הקהילתי, בשכונת היהודים, וודאי שלא להתראות וליצור קשר של קיימא. מוצאם ומעמדם החברתי אינם מזמנים להם מרחב משותף. זה איפוא סיפור של חציית גבולות.

אך ייחודם של השניים, כל אחד לעצמו, אינו מסתיים בהשתייכותם החברתית המקוטבת. בתוך הסיפור הקצר הזה מעניק המחבר לכל אחד מבני הזוג מעמד משלו, מוגבה מן המתבקש ממעמדו שנגזר עליו. בכך הופך המחבר את הסיפור לסיפור אהבה ייחודי, חד פעמי, בין אוהבים שאין עוד בדומה להם. היא אינה רק בת גביר, אלא גם בתו היחידה, מעין "ידא אריכתא" של אביה, יורשתו ואין בלתה. כאשר בהמשך הסיפור מפליג הכותב במעלותיה: "בתו יחידה ומשכלת ומופלגת בחכמה וביופי", הרי הוא "בא לקלל ונמצא מברך", שכן נמצא מפאר את שוליית הקצבים שזכה בה על מעלותיה. אכן בסופו של דבר מועצמת דמותה לא כבת אלא כאהובה, לא כגבירה אלא כאשה. כך עושה המחבר גם לנער האוהב. הוא לא מניח אותו בעלבונו כמשרת של קצב בלבד. הוא גם "יפה תואר ובעל קומה". אומץ לבו, אהבתו הגדולה ואבירותו בזמן המגיפה ואחריה, מקנים לו בסופו של דבר את בת הגביר, ואת מעמד האביר כביכול של הסיפור.

סיפור האהבה הבלתי אפשרית הזאת יכול היה להתקיים רק במרחב הזמן הייחודי שבו אכן התקיים: בזמן רעש, בעת מגיפה. זה זמן שהקלפים נטרפים, הגבולות נפרצים והבדלי המעמדות מיטשטשים: "קטן וגדול שם הוא ועבד חופשי מאדוניו". זה הזמן שבו ניתנת האפשרות לשוליית קצבים הנשכר על מנת לטפל בנערה, בבתו היחידה של הגביר, לתבוע בשכרו את ידה. את אופיה המניפולטיווי לכאורה של תביעת הנער המנצל את מצבה האומלל של הנערה להיטיב את מעמדו החברתי - וגם לאיים בכך על אופיו הז'אנרי של הסיפור כסיפור אהבה - מחזירה למקומו תמונת הראי, הכורתת ברית בין השניים עוד קודם שהתמונה התבררה.

ביסוד הדברים כל אחד מן השניים, ולא המשרת לבדו, מוכן להביא את עצמו עד מוות למען האהוב או האהובה; כל אחד מהם "מוסר את נפשו" למען השני. כשם שהמשרת יפה התואר הסכים לטפל בנערה החולה בזמן מחלתה, תוך סיכון עצמו עד מוות, כך היא עתה. עתה היא, החולה שהחלימה, מטפלת בסיכון עצמי במטפל שחלה, שאותו הדביקה, עד להחלמתו. "ותשרתהו גם היא, כי נפשה קשורה בנפשו ומאהבתו מאוד". כמים הפנים לפנים. החלפת העמדות יוצרת מחויבות הדדית המחייבת יותר מ"תקיעת הכף בתורת שבועה", ששלושת גיבורי הסיפור, האב, הבת והמשרת, היו שותפים לה, ואשר לא עמדה במבחן. את הברית הזאת, ברית האהבה שהאב שהתכחש תחילה לבתו החולה ולאחר מכן גם לשבועתו, אינו חלק ממנה, כבר אין דרך להפר. עתה שני הנאהבים שווים. כל אחד מהם נתן את נפשו למען השני, ולאב אין מקום ביניהם. זה המרחב האמיתי שבו מתחולל סיפור האהבה, שלא כמו זה הבדוי שהכחיש את שבועתו.

במהלך בוטה, חריף, ויחיד במינו בהקשר הספרותי הזה, מוותרת הבת על כל הכרוך במעמד שאליה השתייכה בעבר, ומפנה לו עורף. כשהאב, על פי מושגי סביבתו, מסרב לעמוד בהתחייבויותיו למשרת "כי בוש שתנשא בתו למשרת, כאשר בתו יחידה לו משכלת ומופלגת בחכמה ובעושר (...) עמדה הבת נגד רצון אביה, וגזמה שעל כל פנים תזדקק לו, הן בהיתר הן באיסור". היא "מגזמת" - מאיימת שאם לא תורשה להינשא לאהובה כדין, תיבעל לו באיסור. כלומר היא תממש את אהבתה, בדרך שהסביבה היהודית אינה יכולה לכאורה לקבל, אך דומה כי מחבר הסיפור דווקא מגלה כלפיה אהדה. בעיניו, מהלך זה הוא לא רק אחד מביטויה הלגיטימיים של האהבה, אלא מתבקש מן הערכים שעליהם ביסס את סיפורו, והסותרים בעליל את ערכי החברה שהוא מייצג.

לכאורה נוקטת בת הגביר מהלך דרמטי זה כדי להודיע לאב שהתנתקותה מן העבותות החברתיים שאליה קשר אותה היא סופית. היא תממש את אהבתה, וזו הכרזת אהבה. דבר לא יעצור אותה, גם הערך העליון לכאורה, המתגלה בעליבותו במהלך הסיפור, שמירת שמה הטוב של נערה, לא יעצור אותה. שבירת הגבולות של הבת נענית בדרך דומה, פחות דרמטית וגם פחות רומנטית לכאורה, על ידי המשרת ש"לקחה חינם". שני הנאהבים יוצאים נגד כל מושגי הזוגיות נטולת האהבה של החברה שבתוכה גדלו, ומאמצים באהבתם מערכת ערכים חילופית, שהאהבה, שהיא ערך שולי, אם בכלל, בהסדרי השידוכים שנהגו במפנה המאה הי"ז בקהילה היהודית, היא מכתיבה את ניסוחה.



בית הקברות היהודי בוורמס, שבו קבור בעל "חות יאיר"


סימן ס' בשו"ת "חות יאיר"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות