רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגדלים פסיכולוגיסטיים

תגובות

אין פגם בהזדקקותו של אלחנן ריינר לתשובת ר' יאיר חיים בכרך שב"חות יאיר" סימן ס ("תרבות וספרות", 6.10) בניסיון להאיר את עינינו בתובנות היסטוריות חדשות המוצפנות בה. אבל חידושו של פרופ' ריינר, שהוא עצמו מכתירו כ"הצעה חצופה מעט", מגלה משהו מדאיג על גישתו המחקרית. כל עוד הוא מסתפק בחשיפת חידושים בשער הספר, ניחא. הוא פוקח עינינו ללמוד משהו על המדפיס הנוצרי, או להתבונן במסגרת השער המעוטרת מלאכים מרחפים, ומוסר פרטים ביבליוגרפיים על המחבר.

ואולם כשהוא אונס את תשובתו של בכרך כדי למצוא בה מהרהורי לבו, נסיונו לא רק חצוף אלא גם מגוחך. ריינר החליט, ללא ראיה או ביסוס, שר' יאיר בכרך התכוון לכתוב סיפור אהבה, ולשם כך הסתיר את כוונתו. 300 שנה סברו לומדי תורה בתמימותם שסימן ס ב"חות יאיר" הוא תשובה לשאלה הלכתית, כשאר התשובות שבספר, עד שבא ריינר וחשף את התרמית. השאלה שנמסרה מפי "זקן אחד" היא בעצם "סיפור במחלצות של שאלה הלכתית", שלעטיפתו הסיפורית "הכשרה למהדרין" ניתוספה "רמיזה קלה לתאוות בשרים (...) ניחוח קל של נאפופים. הדבר כתוב ברזי לשון חכמים שרק הבקי בה יבחין בהם".

ריינר נאחז לקידום תגליתו הספקולטיווית בבדיית מעשה שהוא מייחס לרב בכרך. ובהסתמך על תובנותיו הפסיכולוגיות הוא יודע גם לפרש מה הניע את הרב לכך: הואיל ובמפנה המאה הי"ז החברה היהודית אינה מוכנה לקבל נישואי אהבה רומנטיים - במיוחד בין בחור ממעמד נחות לבת גבירים - בדה ר' יאיר בכרך סיפור-שאלה שבאמצעותו הצליח לקדם שלושה "ערכי מודרנה": לפרסם סיפור אהבה "ברוח הנובלה האירופית בת הזמן", לגלות את אהדתו לנישואי אהבה רומנטיים ולמחות באופן סמוי על הקיטוב המעמדי שבחברה היהודית.

כל הפלפול העקום הנ"ל אינו מחזיק מים. בידוי שאלה מנוגד לאופיו של ר' יאיר בכרך, המצטיין בקנאותו לאמת. לא זו בלבד שהוא מכריז עליה בפתח תשובה ידועה, בתוך ציטוט אריסטו: "כתב ראש הפילוסופים היוני, אהוב סקראט אהוב אפלטון רק האמת אהוב יותר" ("חות יאיר" סימן ט). אלא שכבר הראה יעקב כ"ץ שכאשר הובאה לפני בכרך שאלה "שאינה אלא המצאה לנסותו בדבר הלכה", הרגיש הרב בכרך בזרות המעשה ("בין יהודים לגויים", עמ' 139 הערה 19 א).

ריינר משתית את בניינו על שתי "הוכחות": מדובר בשאלה היפותטית, שנוסף לכך יש בה גם לשונות רומנטיים, והאחת קלושה מחברתה. סריקה אקראית בספרות השו"ת ("אילו נשאלתי" ודומיה) מעלה עשרות דוגמאות להתייחסות רבנים לשאלות היפותטיות, דוגמת תשובתו של רבי דוד פרדו (ונציה 1718-ירושלים 1780) בעניין צוואה מסובכת שבה הוא כותב, בתרגום חופשי: לא רציתי להזדקק לשאלה, מן הטעם שאמרתי: אילו נשאלתי על ידי אחד מהצדדים - הייתי מוכן להיכנס לעניין, אבל משלא נשאלתי מה אני צריך את הצרה הזאת? בכל אופן, אכתוב את שעלה בדעתי באותה שעה בהשקפה ראשונה. נראה אפוא כי המשיב אינו נרתע מלפסוק בשאלה שאינה עומדת על הפרק.

עוד יותר חיוורת הצעתו השנייה של ריינר: משחילק את טקסט השאלה לקטעים וגם הוסיף סימני פיסוק באופן המאפשר לעמוד על "היסודות הנרטיוויים", שמח ריינר לבשר שעלה בידו לאשש את תגליתו המרעישה: הסיפור - בדיה! אבל ספרות השו"ת מלאה בסיפורים עסיסיים פי כמה מן הטקסט שריינר מצא ב"חות יאיר".

הרי לדוגמה שתי שאלות שהובאו לפני רבי שמעון בן צמח דוראן (מיורקה 1361-אלג'יר 1444), שכל אחת מתארת בפרוטרוט סיפור אהבה "סנסציוני": כזו השאלה המתארת בציוריות רבה את הסקנדל סביב שני הבחורים יהודה בן יצחק וקרשקש אברם המאוהבים בנערה בלנקא וכל אחד טוען שנתקדשה לו (תשב"ץ, תשובות שמעון בן צמח, חלק ג סימן ט). גם השאלה הנפתחת ב"מעשה אירע בעירנו זאת כי יצא קול בעיר שהבחור יצחק אשכילי פיתה את בת רבי יצחק ן' יקר שכנתו ויחרד כל העם על לא טובה השמועה (...) ואחר כמה קטטות ומריבות שעברו בקהל, נכנסו ביניהם מתווכים ופשרנים ותווכו ביניהם שהמפתה הנזכר יקח בת המפותה (...) ומתוך דברים אלו עמדו וקידשו", מתארת בהמשכה אהבה נפתלת ורומנטית שלבסוף נהפכה לשנאה גדולה (תשב"ץ, חלק ד סימן לה). האם גם זה סיפור אהבה "ברוח הנובלה האירופית בת הזמן", שהרי גם שם שתל המחבר דברים על "הבחור עצמו שאין בו שום מום (...) כי כל טוביות שימצאו בבחורי ישראל כלם נמצאו בו: יפה תואר ויפה מראה בחור כארזים".

גם מחקר אקדמי אסור לו שיהיה מוטה, כדברי עמנואל אטקס על ההיסטוריוגרפיה החסידית: "יש הבדל גדול בין חוקר המחויב לחשיפת האמת וחותר אליה, תוך מודעות למגבלותיו ולאופי היחסי של פרי עמלו, לבין חוקר הכבול בכבלי מחוייבות דתית או אידאולוגית" ("בין היסטוריוגרפיה חסידית למחקר ביקורתי", בתוך: דוד אסף (עורך), "צדיק ועדה", עמ' 290-296). לא כך עשה ריינר, שבמאמרו בנה מגדל פורח המיוסד על סברות פסיכולוגיסטיות.

רפאל בנימין פוזן

מופת מהמאה ה-18 למשרד החינוך

למאמרו של שמואל פיינר על יצחק אייכל כמהפכן תרבות ("תרבות וספרות", 13.10), חשוב להעיר כי הקדים את אייכל נפתלי הרץ וייזל שפירסם ב-1782 את הראשונה מבין איגרותיו בחוברת "דברי שלום ואמת", שביאליק כינה "המניפסט החינוכי של תנועת ההשכלה".

המהפכנות של וייזל היתה הרדיקלית ביותר בין משכילי התקופה הראשונים, שכן הוא פגע בקודש הקודשים של היהדות המסורתית ומערכת החינוך שלה, בטענה שיש להקדים את הוראת "תורת האדם" להוראת "תורת אלוהים", אף שהאחרונה קדושה יותר. שינוי הערכים שתבע וייזל ערער את אחד מן היסודות המרכזיים, שנגע בלב לבה של היהדות המסורתית, להקדים ידע חילוני ללימודי קודש: הוראת היסטוריה, גיאוגרפיה, מתמטיקה ומדעי טבע, שפות זרות, דקדוק ותנ"ך. "דברים שבעבורן בעליהן ראויין להיקרא בשם אדם; שכלם בכח האדם ללמדם באמצעות החושים והשכל, מבלי שיצטרך אליהן ענין אלהי להשיגם". ויזל, משכיל יהודי דתי, דרש בשלהי המאה ה-18 את אשר אין משרד החינוך בישראל מצליח לממש במאה ה-21.

יתרה מזאת, וייזל עסק לא רק בדרישה לרפורמה טוטלית של תוכנית הלימודים ושיטות ההוראה, ועירער על אידיאל התלמיד חכם כיעד מרכזי לכל האוכלוסיה ("לא כולנו נועדנו להיות בעלי תלמוד"), אלא אף בצורך בתיקון המוסר והאסתטיקה בתרבות ובחברה היהודית. לחנך ל"דרך ארץ ולכלכל דבריו בדברי חן ולשון צחות".

רחל אלבוים-דרור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות