רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות

תגובות

שערי פירושים לא ננעלו

במכתבו ב"תרבות וספרות" (20.10) ייחס לי רפאל בנימין פוזן שורה של טעויות חמורות בהבנת הטקסט שעליו כתבתי, כמו גם הטעיות מכוונות, ובעיקר עירער על הפירוש שנתתי לשאלה המופיעה בשו"ת חוות יאיר לר' חיים יאיר בכרך מוורמס.

לכאורה היה עלי להתברך במכתבו, שכן לא ניתן היה להעלות על הדעת דוגמה טובה הימנו להציג לקורא את פניה התרבותיים של השכבה החברתית שמפניה היה על חיים יאיר בכרך מוורמס להסתיר לכאורה את סיפורו: שכבה העשויה מתלמידי חכמים בינוניים ובעלי בתים למדנים למחצה, הקוראים את הטקסט באופן חד ממדי, מפרשים אותו פירוש אחד ויחיד, שאינו סוטה מערכי היסוד הבסיסיים ביותר של סביבתם.

היטב חרה לו לכותב על דמותו של בכרך כפי שהצטיירה במאמרי. דמות של למדן אינטלקטואל, מלומד אמיתי הפתוח לכל המתרחש סביבו, מגיב לאתגרים אינטלקטואליים במקוריות ובביטחון עצמי, כפי שאכן היה בכרך כידוע לכל העוסק בחיבוריו מקרוב, ואלו מעטים. דמות זו שונה לחלוטין ממאות דמויות אחרות של "גדולי תורה", שכולן תואמות להחריד זו לזו. לעולם אין הן מתוארות במושגים ריאליים של זמן, גם לא של מקום. אלו הן דמויות פלקטיות שאין בהן חיים. כדי לקעקע את הטיעון שהצגתי גייס הכותב כל טיעון אפשרי בלא כל אבחנה, וכצפוי ממי שבהול לנגח, לא דק, לא בדק, ועל כן גם לא החמיץ אף לא מכשול אחד למעוד בו.

פוזן טוען כי ייחסתי לבכרך מעשה תרמית. הפכתי בדברי שוב ושוב ולא מצאתי טענה שכזאת, להפך: יושרו האינטלקטואלי של בכרך וחוכמתו עולים מכל שורה בדברי. אם כן מנין שם פוזן את דבר התרמית בפי? במכתבו של פוזן יש זדון, אך דווקא כאן שגגה היא בידו, אי הבנה פעוטה: במאמרי כתבתי: "השאלה בדיה היא, או ליתר דיוק בדיון". המלה "בדיון" נתפרשה בעיניו ככל הנראה כ"תרמית" ובצדק מסוים, שהרי יוצר הבדיון הוא בדאי!, אך מה אעשה ו"בדיון" הוא תרגומה של המלה האנגלית fiction, משמע מעשה ספרות, סיפורת. כוונתי היתה לומר כי כתיבת השאלה כפי שנכתבה היא מעשה אמנות, כתיבת סיפור. התרמית לא היתה אלא בעיני רוחו של הכותב.

"שלוש מאות שנה", כתב פוזן, "סברו לומדי תורה בתמימותם שסימן ס' בחוות יאיר הוא תשובה לשאלה הלכתית עד שבא ריינר וחשף את התרמית". אני מניח כי הפגיעה בהמוני בית ישראל הלומדים מאות שנים יום יום ושעה שעה את ספר "חות יאיר", ובעיקר את סימן ס' שבו, אכן לא תסולח, אבל אנסה להתנצל בדרכי. רבותי, מן הישיבה ומן האקדמיה כאחד, לימדוני ששערי פירושים לא ננעלו. אנחנו מפרשים כל העת שוב ושוב כל טקסט שאנו עוסקים בו. אלפים בשנים מתפרשים כתביהם של אפלטון ואריסטו, וכך מתחדשים חידושים גדולים ונפלאים שלא נודעו לדורות הראשונים, ולא שמענו שמישהו ילין על כך. מה לנו נפלא מן התלמוד, שמבחנם העיקרי של לומדיו הוא בחידושיהם המתגבהים והולכים על כתפי ענקי הדורות שקדמו, חידושים ופירושים הסותרים זה את זה, ובונים זה על זה, מאז היותו ועד לרגע זה ממש, והיא תהילתו.

השבוע ידרשו בכל תפוצות ישראל, בבתי כנסת, במועדונים, במתנ"סים ובכל מקום אפשרי דרשות שינסו להתמודד עם השאלות שמעוררת החלטתו של האל להטביע באחת את כל יצורי עולמים. כעבור שבועיים יתהו דורשי רשומות על החידה שאין לה פתרון, על האל התובע מנאמנו להקריב את בנו, ובלא היסוס יחדשו גם הם חידושים נפלאים אשר לא שיערום אבותיהם. האם מישהו קרא תיגר על החידושים הללו שאינם תואמים את חידושיהם של "התמימים" שקדמו להם? האם בגלל ששלוש מאות שנה סברו יהודים שתשובה ס' היא תשובה הלכתית, לא ניתן עתה להציע הצעה אחרת? בניגוד למשתמע לכאורה מן הדברים דלעיל, ספר "חות יאיר" לא עשה קריירה גדולה בקרב אותם "לומדי תורה תמימים", והוא מצוטט בספרות הרבנית לעתים נדירות בלבד. לומדי תורה לא למדו אותו כדרך שניתן היה להסיק מדברי הכותב, ובעיקר לא את סימן ס', שככל שידי מגעת, אינו מצוטט אף לא פעם אחת בספרות הרבנית שאחריו. אולי אף אפשר להניח כי כרוב קוראי "הארץ" גם פוזן למד על סימן ס' הנ"ל בערב סוכות תשס"ז, ולא ממהדורת פרנקפורט תנ"ט.

יפה כתב פוזן כי "סריקה אקראית בספרות השו"ת מעלה עשרות דוגמאות להתייחסות רבנים לשאלות היפותטיות". המניין שקבע פוזן הוא מוגזם, אך ככלל הוא צודק: פה ושם פזורות בספרות השו"ת שאלות היפותטיות. האומנם טענתי שהשאלה ההיפותטית בסימן ס' היא היחידה מסוגה? טענתי כי אם השאלה היא היפותטית יש לייחס אותה למחבר, ולא לשואל חיצוני. על כן יכולתי לייחס לבכרך את המגמות הספרותיות שזיהיתי בסימן כולו: בשאלה ובתשובה הבאין כאחד, ומכך באתי להשתמש בה לבניית טענתי על הסיפור ומחברו, ואכמ"ל.

ועתה לנקודה הכאובה ממש, למהות סיפור האהבה. בניגוד לטענתי בדבר ייחודו של הסיפור טוען פוזן, כי "ספרות השו"ת מלאה בסיפורים עסיסיים פי כמה מן הטקסט שריינר מצא בחוות יאיר". ומיד מצרף מעשה לטענתו ומביא שתי תשובות שנתחברו במחצית הראשונה של המאה הט"ו על ידי חכם ספרדי ממיורקא. כאילו לשונו, עולמו הספרותי ומושגיו של חכם בן מיורקא של המאה הט"ו הם בני השוואה ללשונו ועולמו התרבותי של חכם אשכנזי בוורמס של מפנה המאה הי"ז.

אך הבעיה המתודולוגית היא שולית: האם מאמרי עסק בפרשיות אהבים? האם עסקתי במאמרי בסיפורי אהבה "עסיסיים", כלשונו של פוזן? האם רציתי להפיס את דעתם של חטטנים, מציצנים ורכלנים בעוד סיפור ארוטי מסעיר? חלילה לי מעשות כדבר הזה. האם האירוטיקה היא שעשתה את הדברים לסיפור אהבה? חוששני כי פוזן נפל כאן למכשלה מבישה. כל מה שעשיתי הוא שניתחתי את השאלה כסיפור והצבעתי על מרכיביו השונים, השונים לדעתי בתכלית מן הדרך שבה מוגשת שאלה אותנטית. לאור זאת טענתי שהמחבר כותב במסגרת סוגה ספרותית מסוימת הידועה מאותה תקופה ומאותה סביבה שבה חי, הסביבה הגרמנית. קראתי לסוגה בשמה, וניסיתי להבין את משמעות אימוצה על ידי בכרך, וללמוד מכך משהו על עולמו הרוחני. לא טענתי כי בכרך לוחם את מלחמת המעמדות, אבל הצבעתי על ההיבט המעמדי המשתמע מן הסיפור; לא ייחסתי לבכרך כוונה "לקדם ערכי מודרנה", אלא שאגב פירוש הטקסט הצבעתי על זיקה בין המהלכים שהצבעתי עליהם למודרנה; גם ההצבעה על הגישה החיובית לכאורה לנישואי אהבה מול נישואי העסק המעמדיים, משלי היא, אין היא אלא חלק מן המערך הפרשני לסיפור ואל לו למלין לטפול תועה על גדולי ישראל שמפיהם אנו חיים. עלי תלונתו.

אלחנן ריינר

נעמה אחות תובל קין

במאמרו "הכוח המסוכן והחיוני של קין" ("תרבות וספרות", 20.10) כתב בנימין לאו כי "נעמה היא האשה הראשונה הנזכרת במקרא כיצור הנולד מבשר ודם". ואולם קביעה זו אינה מדויקת לחלוטין, ועיון בכתובים המקראיים הרלוונטיים, המצוטטים במהלך המאמר עצמו, מגלה כי דבר זה לא מאוזכר באורח מפורש ממש, כי אם עולה מן המשתמע. וכך נאמר: "ותלד עדה את יבל הוא היה אבי ישב אהל ומקנה. ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תפש כנור ועוגב. וצלה גם הוא ילדה את תובל קין לטש כל חרש נחשת וברזל ואחות תובל קין נעמה". הן בתיאור הנוגע לבני עדה והן בתיאור הקשור לילדי צלה, ההתייחסות ללידת הילד הראשון היא באמצעות הפועל "ילד". לעומת זאת, הצגתו של יובל היא כהיותו אחיו של יבל, והצגתה של נעמה - כאחות תובל קין.

נעמה עצמה אינה האשה הראשונה במקרא שהיתה ילודת-אשה. קדמו לה עדה וצלה, שלא נמסר אמנם מי היו הוריהן. מחוור שהיו נשים רבות קודם נעמה, ובספרות האגדה מדוקדק מלשון המקרא, ונדרש כי תאומה נולדה עם קין ועם הבל - ולפי דעה אחת נולדו עם הבל שתי תאומות, והם נישאו להן. למך, שנטל את עדה ואת צלה לנשים, היה דור שביעי בעולם.

עוד ציין לאו בהקשר לנעמה כי "בא המדרש וזיווג את נעמה אחות תובל קין לנח". חשוב להעיר כי עמדה זו היא אחת העמדות המוזכרות במדרש בראשית רבה, והיא דעת היחיד והמיעוט של ר' אבא בר כהנא, שדרש את השם "נעמה" לשבח בהוראה שהיו מעשיה נאים ונעימים. יסוד דרשה זו הוא במגמה המצויה בספרות האגדה של זיהוי דמויות אנונימיות עם דמויות ששמותיהן נתפרשו במקרא, אם קיים מכנה משותף בתכונותיהם; בסוף פרשת בראשית נאמר שנח מצא חן בעיני אלהים ואדם, ובהתאם לכך נדרשה מהות שמה של נעמה.

לעומת ר' אבא בר כהנא, דרשו חכמים את שמה לגנאי, בקובעם ש"נעמה אחרת הית(ה) שהיתה מנעמת בתוף לעבודה זרה". נעמה נבדלת מיבל, מיובל ומתובל קין בכך שלא נזכר במקרא מה היה עיסוקה, וחכמים ביקשו להשלים את החסר, ובדומה ליבל שייכו לה עיסוק בתחום המוסיקה. נראה לומר שחכמים התקשו לזהות את נעמה עם אשת נח מפאת הפער הכרונולוגי, שכן נח נולד דורות אחדים מאוחר יותר.

ב"זוהר" פרשת בראשית מובאות העמדות החיובית והשלילית בווריאציה. לדעת ר' יצחק נעמה צדקת היתה, ור' אבהו מציין שפשוטו של מקרא מורה שאף היא היתה חכמה ובקיאה כמו אחיה במלאכת הברזל, ועל כן לא היה נחוץ להביא כל פירוט לגביה. לעומת זאת, לדעת ר' בא נעמה היתה אמו של אשמדאי, מלך השדים.

יעל לוין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות