טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם יש, ומה היא, ספרות יהודית

גרשון שקד מנסה לזהות את היסוד היהודי במקומות נסתרים. עלילות של נידוי, נרדפות, נדודים ותלישות - בכתבי קפקא, רות ואחרים - הוא מסביר כמצבי יסוד יהודיים שהם גם מצבים קיומיים כללים

תגובות

זהות: ספרויות יהודיות בלשונות לעז, מאת גרשון שקד, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשס"ו, 582 עמודים

בדברי המבוא ל"זהות: ספרויות יהודיות בלשונות לעז" מציין גרשון שקד את חובו לתורת הספרויות היהודיות של מורו, דב סדן, אך רומז גם על הבדלים מסוימים ביניהם. ב"מסת המבוא" הידועה שלו מ-1947 שירטט סדן את שלושת מעגלי הספרות היהודית: ספרות עברית, ספרות בלשונות יהודיות פנימיות (בעיקר יידיש ולדינו) וספרות יהודית בשפות זרות. את הקבוצה האחרונה חילק לשני סוגים, המכונים בפיו ספרות לעז וספרות נכר. ב"ספרות לעז" כוונתו לספרות שנכתבה על ידי יהודים בלשונות אירופה אבל נועדה לתצרוכת יהודית פנימית, והיא חלק בלתי נפרד, אם גם לא חשוב ולא מעניין ביותר, מספרות עם ישראל.

יחסו של סדן ליצירתם של יהודים שלא ראו עצמם חלק מן הספרות היהודית, ושהלכו אל הלשונות הזרות כדי להשתלב בהן ובספרויותיהן, היה מורכב ומתוח. מצד אחד ציין שדווקא אצל הסופרים הללו נשמר מתחת לפני השטח יסוד יהודי עז וחריף, כמין פיצוי לא-מודע על תהליך ההתבוללות, כמו ביצירתו של קפקא. מצד אחד סדן רואה בקפקא גילוי גדול של מהות יהודית, שהספרות העברית לא ידעה כמוהו לעומק. מצד אחר הוא קובע במפורש שסופרים יהודים גאונים כמו היינה וקפקא אינם שייכים באמת למעגל הספרות היהודית, והם אף מאיימים עליה מפני שהישגיהם מגמדים או מייתרים את הצורך להתאמץ וליצור ספרות בלשוננו או בלשונותינו. לדעת סדן, ההכרעה אם יצירת ספרות שייכת למעגל הספרות היהודית צריכה להיקבע על פי שלושה קריטריונים: כוונת הכותב, נושא היצירה וקהל הקוראים, ורק אם שלושתם מתקיימים נוכל לאמץ אותה אל לבנו.

תפישתו של סדן נובעת מהשקפתו הציונית הקלאסית, ובכך המשיך את העמדה שנקטו בתחילת המאה העשרים האבות המייסדים של התרבות העברית המודרנית, ובראשם אחד העם, ברדיצ'בסקי וביאליק. אלה נהגו להתריע על ריבוי הכוחות היוצרים מזרע ישראל שיצאו אל מחוץ לתחום כדי לממש את כישרונם במרחבים העשירים והמפתים של תרבויות נכר. הביטוי המרגש ביותר לכך ניתן בשיר הזעם של ביאליק "אכן גם זה מוסר אלוהים" (1904), שנכתב כנראה תחת רושם מותו של הפסל היהודי-הרוסי המתבולל מרדכי אנטוקולסקי, ובו השורות העזות: "ובעוד בשרכם מטפטף דם בין שני זולליכם / תאכילום גם אכול את נשמתכם".

נראה כי מצד אחד שקד מאמץ, מפתח ומאשש כמה מאבחנותיו האינטואיטיוויות של סדן, שניכרים בהן סימני גישתו הפסיכואנליטית בביקורת. יש להניח שהיה יכול לחתום על המשפט הבא של סדן: "כל מה שתהליך הטמיעה בלשון הנכר ומציאות הנכר גובר והולך, כל שהחדירה לתוך חייו, תרבותו של עם הנכר גוברת והולכת, כן גם אותו היסוד היהודי גובר והולך (...) הרי הטמיעה כבטלה ומבוטלת". זו בדיוק משמעותו של המוטו מן הסיפור "הזר" של ברדיצ'בסקי, ששקד הציב בראש השער הראשון של הספר וגם קבע על פיו את שם ספרו באנגלית המוקדש בחלקו לאותו נושא, "The Shadows Within" (1987).

מצד אחר, ברור ששקד אינו מקבל את ההגדרה המצמצמת, הזעפנית משהו, של סדן, הרואה את הספרות היהודית אך ורק כיצירתם של מי שכיוונו את דבריהם ליהודים, ועסקו במפורש בנושאים יהודיים, ונקראו על ידי קהל קוראים יהודי. לפי הגדרתו של סדן, רוב הסופרים ששקד דן בהם כאן, מהיינריך היינה ועד אלן ללצ'וק, אינם נכללים בגדרה של הספרות היהודית, מפני שלשיטתו: "ספרות יהודית היא מכלול היצירות בכל שפה ולשון, שנכתב בידי סופרים, שהיו מודעים לכך שהם אנשים יהודים". מתוך הנוסחה הזאת, שהיא הרבה יותר מתוחכמת מן הנראה לעין, נגזרות כמה וכמה שאלות, הנחות ומסקנות. על השאלה הבסיסית ביותר: האם יש ספרות יהודית? הספר משיב: כן, יש ספרות יהודית, ואין זו תשובה טריוויאלית לנוכח חיבורים שונים מן הזמן האחרון המערערים על עצם קיומה של יישות קיבוצית כזאת.

הנחה שנייה היא, שלא כל סופר שנולד לאם יהודייה הוא סופר יהודי. זאת ועוד: הגדרתו של סופר כסופר יהודי אינה מונעת את שיוכו במקביל לתרבות אחרת. אין כאן אקסקלוסיוויות, ויצירה יכולה להיות כפולת זהות: להיות יצירה יהודית ועם זאת בשר מבשרה של ספרות אחרת.

עיקר המאמץ הפרשני של שקד מוקדש לזיהויו של היסוד היהודי במקומות הנסתרים. מה הופך רומאן לרומאן יהודי? ומה מחבר את המון הרומאנים היהודיים שנכתבו בלשונות שונות לספרות יהודית? מתוך הדיונים המפורטים עולות תשובות, שאפשר לחלקן לארבעה רבדים.

דרך אחת היא זיהוי היסוד היהודי בלשון: נטיות סגנוניות, אוצר מלים, ריתמוס המשפט, רמיזות למקורות מן הטקסטים היהודיים הקאנוניים, או ביטויים ותרגומי שאילה מיידיש המשולבים ביצירה באנגלית עד כדי יצירת עגה יהודית-אמריקאית מובהקת. דרך שנייה היא זיהוי היסוד היהודי במערכת הסימנים: אבזרי קודש, ביטויי הווי, מונחים ומושגים, מנהגים, מחוות והבעות המצטרפים יחד ובונים את הקודים הפנימיים של המציאות היהודית שרק מי שאמון עליה יוכל לפענחם במלואם.

עניין שלישי, הרבה יותר מסועף, הוא זיהוי דמויות טיפוסיות ודגמי עלילה המשקפים נדבכי יסוד של הניסיון היהודי. פרשנותו של שקד ליצירת קפקא, למשל, עומדת על חשיפת עלילות של נידוי, נרדפות, נדודים ועמידה מסובכת מול חוק האבות הקדמון כמצבי יסוד יהודיים שהם גם מצבים קיומיים כללים. ברומאנים של יוזף רות הוא מראה מצבי תלישות, את הוויית הקורבן ואת היחסים הסאדו-מזוכיסטיים בין רודפים לנרדפים. מצבים של תלישות, הגירה, אחרות, קורבנות, התמודדות עם מציאות זרה ועוינת הוא מראה בשפע גם בספרות היהודית-האמריקאית, ומנגד - התמודדויות עם הפיתויים שמציע תהליך ההתבוללות בממד התרבותי ובממד הארוטי. במציאות זו ארוגות דמויות יהודיות ארכיטיפיות, היוצרות תקבולות בלתי-צפויות בזמן ובמקום: השלומיאל השלימזל, התלוש, המורד במסורת, הקבצן, הפליט, המהגר, השורד, האם המסרסת, וכן דמותו של הפסיכיאטר.

בתשתית הדברים מונחים מרכיבים מן המיתוס היהודי והנוצרי. שקד מרבה להשתמש במושג המיתוס במובן של שרשרת סיפורי-קדומים המתגלגלים בתרבות היהודית מראשיתה, מעצבים את זהותה ומחלחלים לספרותה. למשל: המיתוס האנטישמי של אהסוורוס, היהודי הנודד הנצחי המתגלה בין השאר אצל קפקא, יעקב וסרמן ושטפן היים. או המיתוס של איוב מתגלגל משלום עליכם אל קפקא, וממנו אל יוזף רות וברנרד מלמוד.

אפשר עוד להרחיב דברים על סגולותיו המחקריות של הספר, על הלמדנות והחריפות ששוקעו בו, אולם מתבקש להאיר אותו מזווית נוספת. כאשר הופיע ב-1977 הכרך הראשון בסדרה "הסיפורת העברית 1880-1980", אמר עליו עמוס עוז: "קורא עברי בעל מחשבות, גם אם אינו למדן גמור, יבחין מבעד למפת התבליט המעולה ששירטט גרשון שקד בכך שכאן נכתבה כמו סאגה בתחפושת אקדמית. יש בה גיבורים ועלילות, ייאוש ומסירות נפש, שיגעון ועורמה ודבקות". את הדברים האלה אפשר להסב כלשונם על הספר "זהות", מפני שגם 27 פרקיו מספרים סיפור, סיפורם של עשרות סופרים יהודים וגיבוריהם האוטוביוגרפיים והבדיוניים, שהם או אבותיהם בקעו אי שם במהלך המאה התשע-עשרה מעומק החברה היהודית המסורתית, וחיפשו את דרכם בנתיביו המפותלים של העולם המודרני. העולם הזה פתח לפניהם מצד אחד נתיבים של אמנציפציה, השכלה, התבוללות, הגירה אל גטו הזהב שמעבר לאוקיינוס, אבל מן הצד השני לא הניח להם לרגע לשכוח שהם יהודים.

למלוא המחיר אפשר להתוודע בפרקי השער הרביעי של הספר, העוסק בספרות יהודית שנכתבה בסימן השואה. הוא מעלה דמויות של סופרים שלא חדלו להתלבט ולהתייסר בשאלת הזהות שלהם. אבל בפרק הנוגע ללב ביותר בעיני, שקד קורא ומנתח ברגישות את חליפת המכתבים בין יוזף רות לסטפן צווייג. רות החלש, הנווד, האחוז שנאה עצמית ותשוקות מוות, מידפק על דלתו של צווייג; וצווייג הבורגני המצליח, המדחיק את זהותו היהודית ומתעלם מן התגובות האנטישמיות אליו, מוכן לקבל על עצמו בזחיחות מעין תפקיד של אפוטרופוס, אב מוודה, קטיגור ושופט עליון. רות מת בפאריס מחמת התמכרותו לאלכוהול, וצווייג התאבד בברזיל מפני שלא היה יכול לשאת את עקירתו ממולדתו התרבותית, אירופה. דומה כי אין כמו האירוניה הטראגית הזאת להמחיש את הסבך הביוגרפי, הנפשי, התרבותי וההיסטורי של הסיפור הגדול שמגולל הספר "זהות".

שאלה אחרת היא: כיצד עומד הסיפור הזה מול הסיפור הגדול האחר, ששקד הקדיש לו את עיקר עבודתו המחקרית כהיסטוריון וכמבקר של הספרות העברית. בחמשת כרכי "הסיפורת העברית", ובספרים רבים נוספים, תיאר שקד את לידתה של הספרות העברית - בעיקר הסיפורת - מתוך עמדה ציונית מובהקת. והנה, ב"זהות" נחשף הסיפור שכנגד, סיפורה של הספרות היהודית שנוצרה מחוץ לתחומיו של הנרטיב הציוני, וסימנה נתיבים אחרים במפת הדרכים היהודית.

הספר "זהות" מעמיד, לכן, את מפעל הכתיבה העברי והציוני של שקד בפרספקטיווה בלתי צפויה, ויוצר מעין הזרה לספרות העברית, הנתפשת כאן מבחוץ וממרחק כ"אחר" של הספרות היהודית הרב-לשונית. כך קורה, למשל, שדוד פוגל, המתואר ב"הסיפורת העברית" כדמות חורגת וזרה, מעין יוצר של ספרות גרמנית הכתובה עברית, זוכה כאן לפרק מיוחד בסביבה נכונה וטבעית יותר. ייתכן שאפילו אהרן אפלפלד, שכמה מיצירותיו נדונות כאן, מצא סוף סוף הקשר השתייכות הולם, לא כחלק מ"גל חדש בסיפורת העברית" אלא כחלק מגל קצת פחות חדש בסיפורת היהודית, ליד פרידריך טורברג ויורק בקר ופיליפ רות ולא ליד עמוס עוז וא"ב יהושע ועמליה כהנא-כרמון.

"אל תשכח", אמר שקד בראיון לזיסי סתוי ב-1985, "שאת חיי התחלתי כילד אוסטרי ממקור גליצאי שקרא גרמנית. יש לי, אם כן, עניין עמוק בחקר הזהות של סופרים כאלה שהיא בעצם גם הזהות שלי. אני מתכוון לקפקא, יוזף רות, וסרמן, פרנץ ורפל, ומצד שני אנשים כמו בשביס זינגר, שלום אש, ושוב מצד אחר מלמוד, פיליפ רות, סול בלו ודומיהם. זה מעניין אותי 'אישית לוחצת' כי זה לוחץ עלי". הספר שלפנינו הוא מימושה המלא של אותה הצהרת כוונות.



גרשון שקד


המשוררת המגורשת, 1933-1942, איור מאת אלזה לסקר-שילר. באדיבות בית הספרים האוניברסיטאי ועיזבון אלזה לסקר-שילר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות