המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

"כלא נשים: החצר האחורית של החברה בישראל" מאת גילה חן ותומר עינת | נשים במלכודת

"כלא נשים" מפנה זרקור של אור לעבר חצר אחורית שנוח לכולנו להתעלם מקיומה ומאלץ אותנו להתבונן במתרחש באותה חצר

  • שולמית אלמוג
  • 02.03.2011
  • 07:35

כלא נשים: החצר האחורית של החברה בישראל גילה חן ותומר עינת. הוצאת רסלינג, 235 עמ', 84 שקלים

הסיפור העצוב שמספר "כלא נשים" מתמקד במרווח המשתרע בין שתי קביעות המפורטות במבוא. הראשונה מתארת את האופן המופשט שנתפשים בו בתי כלא לנשים בעולם המערבי כמוסדות ענישה, הרתעה ושיקום, המיועדים להבטיח את הפחתת שיעורי הפשיעה. השנייה מתייחסת למציאות: "אוכלוסיית האסירות מייצגת סוף טראגי, ואולי ידוע מראש, של תהליך חברתי כושל המושתת על ציפיות חברתיות מגדריות מסורתיות ושגויות מנשים נורמטיביות". באמצעות מחקר אתנוגרפי מרתק ומפורט בקפידה מראים גילה חן ותומר עינת איך מתעצב ונשמר הפער העצום בין ציפיות לא ריאליות של החברה התופשת עצמה כנורמטיבית לבין מציאות חיים קשה ונטולת אופק של קבוצה קטנה של נשים כלואות.

זו אכן קבוצה קטנה, הן במספרים אבסולוטיים והן ביחס למספרם של האסירים הגברים. באפריל 2010 - מועד כתיבת הספר - היו בכלא נווה תרצה 189 אסירות ועצירות. בישראל, מוסרים חן ועינת, עמד באותה שנה חלקה של אוכלוסיית הכלואות הפליליות על 1.04% מכלל אוכלוסיית הכלואים. גם במדינות אחרות בעולם אחוז הנשים הכלואות הוא נמוך ביותר, ולמעשה אין מדינה שהוא עולה בה על 10% מכלל האסירים. כפי שעולה מהנתונים, פשיעת נשים היא נדירה יחסית לפשיעת גברים, וגם כשהיא קיימת, מדובר בעבירות שוליות יחסית. "הסטטיסטיקה הפלילית", כותבים חן ועינת, "הצביעה הן על מעורבותן העיקרית של נשים בעבירות פעוטות ערך והן על חוסר המועדות של רובן, ורמזה על חוסר היותן איום לחברה או לגורמי הפיקוח החברתיים". למרות נתונים אלה, שעולה מהם בבירור כי פשיעת נשים היא תופעה בעלת מאפיינים יחודיים, המצריכה חשיבה וטיפול זהירים ונפרדים - בפועל אין מתייחסים אליה כך. דוגמה מטרידה שמציינים המחברים היא העובדה כי "נוה תרצה", בית הכלא היחיד לנשים בישראל, מוגדר כבעל רמת ביטחון מרבית, מה שמוביל את הציבור להניח כי מרבית האסירות בו ביצעו פשעים חמורים, או שיש סבירות גבוהה לנסיונות בריחה. להגדרה הזאת אין צידוק אובייקטיבי מאחר שבאוכלוסיית הכלואות ב"נוה תרצה" משתקפים הנתונים שהוזכרו: הן בעלות רמת מסוכנות נמוכה יחסית.

התמונה שמצייר הספר טורדת מנוחה יותר ויותר תוך כדי פרישת המחקר וקריאת הראיונות שערכו חן ועינת עם עשרות כלואות, המובאים לאחר מבואות תיאורטיים מקיפים ויסודיים. הכותבים קיימו במשך שנים מפגשים אינטנסיביים עם כחצי מהאסירות באותה תקופה. השיחות עסקו הן בנסיבות החיים של הכלואות והן בחוויית הכליאה. תיאור השיחות והערכתן הם לבת הספר. מדברי האסירות עולה כי החיים בכלא מורכבים מ"פאזל של אכזריות וקושי", ובספר מתוארים בפרטי-פרטים חלקיו הכואבים של הפאזל הזה: חיכוך מתמיד עם כוחניות וגילויי אלימות מילולית ופיסית, ניצול מיני וכלכלי, שימוש בסמים, רכילויות והלשנות בלתי פוסקות, והעיקר, כשמדובר באמהות, הפרידה והניתוק הכפויים מילדים. כל אלה גורמים לתחושה של ייאוש, כאב קשה וחוויה רגשית של כישלון מוחלט. ברובם הגדול של המקרים הנשים ידעו כאב וסבל ניכרים עוד לפני שהגיעו לכלא. לפי עינת וחן, "ה'קריירה' הקורבנית שאפיינה נשים עברייניות רבות טרם מאסרן נמשכת ומונצחת, לעתים קרובות, גם במציאות החיים הקשה של כלא נוה תרצה".

אין תמה כי החומרים שהכותבים נחשפו אליהם הובילו אותם לתהיות "ביחס למשמעות המונחים 'עונש' ו'סבל אנושי'", ולספקות באשר לצידוק המוסרי והמעשי "שבהענשת נשים שנפלו קורבן לגברים, לבני משפחה ולסביבות אכזריות ו'טורפות' במשך כל חייהן". תהיות דומות יעלה הספר הזה גם בקרב קוראותיו וקוראיו. השאלות המתבקשות הן אלה: האם כליאת נשים שחוו כל חייהן התעללות ופגיעה שבעקבותיה הגיעו לפשיעה היא אמנם התשובה החברתית הנכונה למצב הדברים? והאם הכליאה תסייע לכך שבעתיד יעלה בידן להשתלב בחברה נורמטיבית?

הכותבים מציגים את השאלות ודנים בתשובות אפשריות בכנות ובהגינות, מבלי להתעלם ממורכבות הדילמה. הם מציינים כי לא כל אשה שהיתה קורבן פונה להתנהגות עבריינית, וכי חלק מהאסירות לא חוו כלל ארועים של התעללות ובכל זאת הגיעו לעבריינות. כמו כן, לעתים כליאה עשוייה לסייע משמעותית בשיקום. גם בהתחשב בכל אלה, מסקנתם של חן ועינת היא חד משמעית: "כלא נוה תרצה אינו נותן מענה לצרכים היחודיים של מרבית הכלואות בו, ומחריף, לעתים שכיחות, את בעיותיהן הנפשיות, החברתיות והעברייניות". אחת ההמלצות של הכותבים היא לאמץ מדיניות חדשה של מערכות השפיטה והענישה, שעל פיה יימנעו מערכות אלה, עד כמה שאפשר, מכליאת נשים שחוו התעללות וקורבנות. המלצות אחרות מתייחסות למצבן המיוחד של נשים שהן אמהות לילדים, מכורות לסמים או לוקות בנפשן המחברים ממליצים להקים מסגרות שיקום נרחבות ומשוכללות לאסירות משוחררות.

לאחר קריאת הספר החשוב הזה, קשה שלא להשתכנע בנכונות המסקנות שעולות בו ובצורך לחתור למימוש המלצותיו. "כלא נשים" מפנה זרקור של אור לעבר חצר אחורית שנוח לכולנו להתעלם מקיומה ומאלץ אותנו להתבונן במתרחש באותה חצר. הוא מוסיף רובד חשוב ומשמעותי לידע על הקשר שבין חשיפה לקורבנות ולטראומה לבין התנהגות עבריינית של נשים ותורם לקידום הבנת החובה המעשית המוטלת על החברה לאור ההכרה בקשר הזה.

ספרה של הפרופ' שולמית אלמוג "נשים מופקרות", העוסק בהבטים תרבותיים ומשפטיים של תופעת הזנות, ראה אור בהוצאה לאור של משרד הביטחון



אסירות בנוה תרצה. הנצחה של סבל

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת