טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוצם עין אחת | פילם נואר, ציור אפל

תגובות

ערן וולקובסקי, "מזימות בינלאומיות", גלריה RawArt, תל-אביב

ציוריו העכשוויים של ערן וולקובסקי הם הצד האחר של וולקובסקי המוכר - החושך של האור המקומי, הפן החולם בסתר. וולקובסקי מפליג מציוריו המוכרים, המתארים את נופי ההתיישבות העובדת (יפה במיוחד היתה סדרת הפרות ברפת), שהוא חוזר אליהם בלי נוסטלגיה. נופי הארץ הזאת מצויים תמיד בציוריו שעל סף המדבר, והמשיכה אל נוף הסרטים האמריקאי אולי כבר מצויה בהם, באשליית מרחבי האין-סוף.

המשיכה הזאת מתגלה בתערוכה החדשה, "מזימות בינלאומיות", שבה הוא נוגע באחר, בזר, בלא-מוסרי, בעירוני. זה הפילם-נואר האמריקאי שלכד את הייאוש והחרדה שלאחר המלחמה, תמונות ליליות שבהן הגיבורים מופקרים לסוף בזרועות נשים פטאליות ששפתותיהן משוחות בשפתון עז. במבט מקרוב מתגלה המופשט האורב בציורים. יש בציוריו אלה של וולקובסקי, ואולי בכל גוף יצירתו, חסך רגשי שהוא חלק מהיושרה הפנימית שלו כאמן, המסרב להיסחף בגל הרגשות ונותן לו לתסוס עמוק מתחת לפני הדברים - כאלמנט הרגשי המבעבע מחוץ לפילם נואר.

כמו גוטמן בשנותיו הטובות, שהאיור שימש לו פיגום ותת-מודע, סגנוני ותוכני, לציוריו הציוריים - וולקובסקי משלים בין פניו השונות, כצייר וכמאייר. אך מלבד השוני הנושאי והסגנוני הברור בין השניים, וולקובסקי ממוסס את הציורי-איורי מבפנים, באופן הנחת הצבע שהוא מופשט בעיקרו. תליית התערוכה מעולה: העבודות נתלו ברצף לאורך הקירות, כחיקוי קולנועי. וולקובסקי נמשך כעש לאש אל האופנה של אותם סרטים, אל מגבעות הגברים המאצילות סמכות גברית אנונימית ואחידה על הרעים והטובים. הוא נמשך לנשים המעשנות, שעשן הסיגריות מתאבך מקצה אצבעותיהן אל האפלה המשמשת להן רקע, מעצימה את משחקי האור והצל שבדמותן הנשית, השבירה והקשוחה, במגבעת ובמעיל גשם.

כאלה הם אשה ואיש בתפנים בר לילי בוהק, ביניהם בקבוק שמפניה, המביטים זה בזה באינטנסיביות, והאור העירום מוחזר זרחני ורעיל מלובן עורה החשוף, משיער הפלטינה. בציור אחר, גבר ואשה בתפנים מכונית החונה בחושך האסור שבקצה העיר (סצינות רבות כאלה משובצות בסרטים אמריקאיים); אור פנסים פתאומי חושף את גופה הגלוי, והגבר גוהר עליה בפיתוי מסוכן. פיי דנוויי וג'ק ניקולסון ב"צ'יינה טאון" עורגים זה על זה בתפנים חדר אפלולי, שאור היום חודר אליו במשורה, וכתמי אור מכיירים את דמותם בחושך. אפו של ניקולסון חבוש לאחר שמאפיונר שיסף אותו בסכין - רגע שבודד והונצח. בציור נוסף נראה ישימון עכור ומישורי באור יום אפרורי, שבחזיתו חונה מכונית ירוקה וכהה לצד שלט דרכים. זה חומר הגלם האפור של הסרטים.

אחד הרצפים נקטע בציור יפה שבו גבר רכוב על אופנוע בקדמת נוף הררי מחוויר באור (סטיב מקווין ב"בריחה הגדולה"), מביט בחדות לאחור אל מחוץ לפריים, אל הקיר הלבן. הציור הזה מאמץ ומפנים את החיתוך והפריים הקולנועי, קומפוזיציה לא מאוזנת וחידתית. הציור מעצים את הרגע הקולנועי ומקבע אותו בנצח של ציור מתוך מחיקת וטשטוש הפרטים "המיותרים". כדאי להתבונן בתצריף ציורי ההכנה שוולקובסקי תלה, כמין מרבד צפוף של אימג'ים בקיר הנסתר שמול שולחן הקבלה של הגלריה, כתמונות שהיו תלויות פעם בוויטרינות מחוץ לבתי הקולנוע של פעם.

רובי לבוביץ', "Home Sweet Home", אוצר דני יהב-בראון, גלריה 39, תל-אביב

בטקסט לתערוכה מצטט האוצר דני יהב-בראון את קרל אנדרה, שבעיניו אמנות אמיתית היא מפגש בלתי אמצעי בין הצופה לבין עבודת האמנות עצמה. תערוכתו של רובי לבוביץ' מכילה את המתח שבין "צילום האמנות" לאמנות גופא, בוחנת מחדש את תפקידו של הצילום במתח שבין התיעודי לאמנותי, צילום פעולה בעבר, היכולה להימשך גם בהווה ולהאריך את הרגע. האירוניה בשמה של התערוכה מצביעה על הבית כמרחב פעולה ועלילה אמנותי. לבוביץ' ממציא-מביים סצינות יומימיות באותו "פיסול אגבי" מצולם וממשי בחלל הגלריה.

התערוכה נפתחת בצילום תקריב על קלידי פסנתר, שמסמר שחור ממוסמר בין קלידיו הלבנים בתו "פה", כתו של כאב וצחוק. פיסוליות הפסנתר האציל כמו נסוגה אל קיום מוקדם ופרימטיבי יותר. ב"חולצות" מונחת ערימת חולצות נשף צחורות, גבריות, על שרפרף נמוך שמגהץ נשכח עליה וצרב את החולצה הראשונה; תו של צחוק ונקמה ביתית-נשית (שמו של יצרן החולצות הוא "גבר אלוהי"). אנסמבל יפה של עבודות מורכב מדיפטיך מצולם של "סוסים" - סוסי פלסטיק מיניאטוריים, אחד אדמוני ושני אפור. בחצי האחד הם רק צללים ענוגים המוארים באור של מנורת לילה רומנטית, ובשני חושף אור יום את קיומם הצעצועי. "פרה" קטנה מגומי ביתר לבוביץ' בסכין קצבים מושחזת והצמיד את חלקיה המבותרים במרחק מה זה מזה, כברית בין הבתרים בגירסה אירונית (אבל הוא לא התאפק וצבע את העטינים ברוז' לוהט).

על הרצפה פרוש "שטיח" שלבוביץ' חתך בפראות את מרכזו, גילגל אותו לקצה, מותיר מסביב רק את שביל גן עדן הפרסי, חתוך וחבול, מסביב לאפור המת של רצפת הגלריה - אקט ברוטאלי של נקמה ללא הומור. בצילום "נעליים" (לבוביץ' בחר במתכוון בשמות הכי טריוויאליים, כלעג לשימוש הנעשה באמנות המקומית בשמות מורכבים) מככב זוג נעלי גבר חומות, המתפתלות כראש מדוזה. וצילום יוצא דופן במכלול התערוכה הוא "דלת", שגבר כורע בו על ברכיו כדי להציץ מבעד לחור המנעול של דלת שנעקרה ממקומה והפכה למסמן שירי.

התערוכה כולה כמו מתקיימת בהיגיון הפנימי של סרט אנימציה, המנפיש חפצים המצויים בביתו של האמן היוצר, אשר משמש לו סדנה חיה.



ערן וולקובסקי, מתוך תערוכתו 'מזימות בינלאומיות'


רובי לבוביץ', חולצות, 2011



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות