בין חברים

לפנות בוקר החל הגשם הראשון לרדת על בתי הקיבוץ ועל השדות והמטעים. ריח רענן של עפר רטוב ושל עלים שרוחצו מאבק מילא את האוויר. הגשם שטף את הגגות האדומים ואת סככות הפח שבחצר והרעיש במרזבים. עם אור ראשון עמד בין הבתים אד ערפל קל, ועל הפרחים בגינות הנוי הבהיקו רסיסי מים. ממטרה מיותרת המשיכה להסתובב ולהתיז קילוחים על אחת המדשאות. אופני ילד אדומים רטובים עמדו באלכסון לרוחב השביל. מתוך צמרות עצי הנוי נתנו ציפורים נדהמות קולות חדים ודחופים.

ערן וולקובסקי, המזכירות, 2010, אקריליק על בד

הגשם העיר את נחום אשרוב משינה רעה. במשך רגעים אחדים, ער לא ער, נדמה היה לו שמישהו מקיש על תריסי החלון. מישהו בא להודיע לו כי דבר מה מתרחש בחוץ. הוא הזדקף במיטתו והקשיב רוב קשב עד שהבין שבא הגשם הראשון. עוד היום יילך לשם, יושיב את עדנה בכיסא מולו, יביט לה ישר אל תוך עיניה וידבר אתה. על הכל. ובעצם גם עם דויד דגן. לא יעבור בשתיקה.

אבל מה בעצם יוכל לומר לו? או לה?

נחום אשרוב היה החשמלאי של קיבוץ יקהת, אלמן כבן חמישים. עדנה נותרה בתו היחידה, לאחר שבנו הבכור ישי נהרג לפני שנים אחדות באחת מפעולות התגמול. נערה החלטית היתה, שחורת עיניים, עורה כהה כגון הזית, באביב מלאו לה שבע-עשרה, תלמידת הכיתה העליונה של בית הספר הקיבוצי. לפנות ערב היתה באה אליו ממגוריה בחדר של שלוש בנות במוסד החינוכי, יושבת מולו בכורסה וזרועותיה מחבקות את כתפיה כאילו תמיד קצת קר לה. אפילו בעצם ימי הקיץ היתה מחבקת בזרועותיה את כתפיה. כמעט ערב ערב שהתה אצלו כשעה, מכינה לשניהם קפה עם צלחת פירות קלופים ופרוסים, משוחחת עמו בקולה החרישי על חדשות הרדיו או על לימודיה, נפרדת ויוצאת לבלות את שעות הערב עם חבריה וחברותיה או אולי בלעדיהם. בלילות היו היא ובני גילה לנים במוסד החינוכי. נחום לא ידע ולא שאל אותה על חייה החברתיים והיא לא התנדבה לספר. נדמה היה לו שהבנים עדיין אינם מתעניינים בה במיוחד, אך לא היה בטוח בכך ולא טרח לחקור. פעם שמע משהו על איזה קשר חולף שהיה בינה לבין דובי המציל, אחר כך נמוגה השמועה. הוא ובתו מעולם לא דיברו ביניהם על אודות עצמם מלבד בדברים החיצוניים. עדנה היתה אומרת, למשל: "אתה צריך ללכת למרפאה. השיעול שלך לא מוצא חן בעיני". נחום היה אומר: "נראה. אולי בשבוע הבא. השבוע אנחנו עומדים להכניס גנרטור חדש לבתי האימון לאפרוחים".

לעתים היו מדברים ביניהם על המוסיקה, שהיתה אהובה על שניהם, ולעתים לא דיברו כלל כי אם הניחו תקליט על הפטפון הישן והאזינו שניהם לשוברט. על מות אמה ועל מות אחיה של עדנה לא דיברו אף פעם. גם לא על זיכרונות הילדות ולא על התוכניות לעתיד. שניהם הסכימו בשתיקה לא לגעת ברגשות וגם לא לגעת זה בזו. אף לא נגיעה קלה, לא יד על כתף ולא אצבעות על הזרוע. בצאתה היתה עדנה אומרת מן הדלת: "להתראות אבא. שתזכור ללכת למרפאה. אני אבוא אליך שוב מחר או מחרתיים". ונחום היה אומר: "כן. תיכנסי. ותשמרי על עצמך. להתראות".

בעוד חודשים אחדים עמדה עדנה להתגייס עם כל בני כיתתה לצבא, וכבר הודיעו לה שנבחרה לשרת בחיל המודיעין מפני שלמדה בכוחות עצמה את השפה הערבית. והנה ימים אחדים לפני הגשם הראשון נדהם קיבוץ יקהת כאשר נודע שעדנה אשרוב לקחה את בגדיה ואת חפציה מחדרה שבמוסד החינוכי ועברה לגור אצל דויד דגן, מורה ומחנך בן-גילו של אביה. דויד דגן היה מראשוני הקיבוץ וממנהיגיו, אדם רהוט בעל גוף מוצק ודחוס, ולו כתפיים חסונות וצוואר קצר, עבה ומגויד. בשפמו הסמיך, המטופח, כבר זורקה קצת שיבה. רגיל היה להתווכח באירוניה, בדעתנות ובקול באס שקט. כמעט כולנו קיבלנו את סמכותו בעניינים אידיאולוגיים וגם בשאלות של חיי היום-יום, מפני שהוא ניחן בהיגיון חד ובכוח שכנוע שאין לעמוד בפניו. קוטע היה את דבריך באמצע המשפט, מניח את ידו על כתפך ואומר בחמימות ובתוקף: בוא, תן לי רק רגע אחד, נעשה יחד סדר בדברים. הוא היה מרקסיסט אדוק אבל אהב אהבת נפש להאזין לפרקי חזנות. כל השנים היה דויד דגן מורה להיסטוריה במוסד החינוכי. לעתים קרובות היה מחליף את בנות זוגו ואף הוליד שישה ילדים מארבע נשים שונות, בקיבוצנו ובשני קיבוצים שכנים.

דויד דגן היה כבן חמישים ועדנה, שהיתה חניכה שלו בשנה הקודמת, היתה רק בת שבע-עשרה. אין פלא בכך שהרכילות סביב שולחנו הקבוע של רוני שינדלין בחדר האוכל גאתה וגעשה. אמרו אבישג השונמית ואמרו לוליטה ואמרו כחול הזקן. יוסקה מם אמר שהחרפה הזאת מזעזעת את יסודות המוסד החינוכי, איך זה ייתכן, מחנך ותלמידה צעירה, מוכרחים לכנס בדחיפות את ועדת החינוך. יושקה חלק עליו: הלא אי אפשר להתווכח עם אהבה, הלא אנחנו כאן תמיד דגלנו באהבה חופשית. ורבקה ריש אמרה: איך היא יכלה לעשות דבר כזה לאבא שלה אחרי כל מה שכבר אבד לו, ממש כואב הלב על נחום, הוא פשוט לא יעמוד בזה. "כל הדור הצעיר רוצה פתאום לצאת ללימודים באוניברסיטה", אמר דויד דגן בבאס העמוק שלו ליד שולחנו בחדר האוכל, "אף אחד כבר לא רוצה לעבוד בפלחה ובמטעים". והוסיף ואמר בקול קשה: "אנחנו צריכים לסמן גבולות בעניין הלימודים הגבוהים. למישהו יש הצעה אחרת?" איש לא התווכח עמו, אבל הקיבוץ ריחם על נחום אשרוב. מאחורי גבם של עדנה ושל דויד דגן אמרו: זה ייגמר לא טוב. ואמרו: הוא מאוד מאוד לא בסדר. תמיד היה לא בסדר בענייני נשים. ועליה אנחנו פשוט מתפלאים.

נחום שתק. נדמה היה לו כי כל מי שעובר על פניו בשבילי הקיבוץ משתומם עליו או לועג לו: הלא פיתו את בתך, איך זה שאתה שותק? הוא ניסה לשווא לגייס לעזרתו את השקפותיו המתקדמות בענייני אהבה וחופש. צער, מבוכה ובושה מילאו את לבו. בוקר בוקר היה קם והולך למחסן החשמל, מתקן מנורות וכיריים, מחליף תקעים ישנים בתקעים חדשים, מטפל באבזרים מקולקלים ויוצא אל החצר כשהוא נושא על שכמו סולם ארוך ובידו ארגז כלי עבודה כדי למתוח קו חשמל חדש אל גן הילדים. בוקר, צהריים וערב היה מופיע בחדר האוכל, עומד בשתיקה בתור ליד דלפק ההגשה, מעמיס את ארוחותיו על מגש ומתיישב לאכול במתינות ובדומיה באחת הפינות. תמיד ישב באותה פינה עצמה. אנשים דיברו אליו בעדינות, כמדברים אל חולה אנוש, בלי להזכיר ולו ברמז את דבר מחלתו, והוא היה משיב להם במלים מועטות בקולו הנמוך, השווה, הצרוד קצת. בלבו אמר: עוד היום אלך לדבר אתה. וגם אתו. הלא היא עדיין רק ילדה.

אבל הימים עברו. יום אחר יום ישב נחום אשרוב במחסן החשמל, גבו כפוף, משקפיו גולשים במורד אפו, וטיפל במכשירים שחברי הקיבוץ הביאו אליו לתיקון: קומקומים חשמליים, מקלטי רדיו, מאווררים. הוא אמר לעצמו שוב ושוב: היום אחרי העבודה בהחלט אלך לשם. אלך ואדבר עם שניהם. אכנס לשם ואומר רק משפט אחד או שניים, ואחר כך אתפוס בכוח בזרועה של עדנה ואגרור אותה אתי הביתה. לא לחדרה במוסד החינוכי כי אם לכאן, הביתה. אבל באיזה מלים אפשר להשתמש? מה יהיה המשפט הראשון שישמיע שם? האם יבוא אליהם גועש מרוב זעם או יתאפק וינסה לפנות אל ההיגיון ואל רגשי החובה? הוא חיפש ולא מצא בתוך עצמו לא זעם ולא תוכחה אלא רק כאב ואכזבה. והרי בניו הגדולים של דויד דגן מבוגרים מעדנה בכמה שנים ושניהם כבר סיימו את שירותם בצבא. אולי במקום ללכת לשם ידבר עם אחד הבנים? אבל מה בדיוק יאמר לו?

"תוריד את המעיל, נחום. שב. תתחמם. עדנה חששה שאתה כועס עלינו, ואני אמרתי לה: תראי שהוא יבוא". ציור: ערן וולקובסקי

מילדותה היתה עדנה קרובה אל נחום יותר מאשר אל אמה. הקירבה הזאת כמעט שלא התבטאה במלים כי אם באיזו הבנה הדדית עמוקה שגרמה לנחום לדעת תמיד בבירור מה לשאול ומה אין צורך לשאול אותה, מתי לוותר לה ומתי לעמוד על דעתו. מאז מות אמה קיבלה עליה עדנה לקחת את כביסתו של אביה אל המכבסה בכל יום שני ולהחזיר ממחסן ההלבשה מדי יום שישי את חבילת בגדיו הנקיים והמגוהצים, או לתפור לו כפתור חסר. מאז מות אחיה היתה באה כמעט יום-יום לדירתו לפנות ערב. הוא היה מכין לשניהם קפה והיא היתה יושבת עמו כשעה או שעה ורבע. היו מדברים ביניהם רק מעט, על לימודיה ועל עבודתו. לפעמים דיברו על ספר. הקשיבו יחד למוסיקה. קילפו ואכלו פרי. כעבור שעה היתה קמה, מורידה את הספלים לכיור אך משאירה לאביה לשטוף אותם, והולכת לדרכה אל המוסד החינוכי.

על חיי החברה שלה לא ידע נחום כמעט כלום. הוא ידע שהמורים מרוצים ממנה ושמח על שלמדה בכוחות עצמה ערבית. נערה שקטה, אמרו עליה בקיבוץ, לא קפריזית כמו אמה אלא מסורה וחרוצה כמו אביה. חבל שגזזה את צמותיה והחליפה אותן בתסרוקת פוני קצרה. לפני כן, בצמות עם השביל באמצע, נראתה ממש כמו אחת הבנות החלוצות מן הדור הקודם. פעם אחת, לפני כמה חודשים, הלך נחום לפנות ערב לחפש אותה בחדרה במוסד החינוכי כדי להביא לה סוודר ששכחה בדירתו. הוא מצא אותה יושבת על מיטתה עם שתיים מחברותיה, שגם הן ישבו על מיטותיהן, מנגנות שלושתן בחליליות וחוזרות שוב ושוב על אותו קטע, שהיה רק סולם פשוט. בכניסתו התנצל בפני הבנות על ההפרעה, הניח את הסוודר המקופל בפינת המיטה, סילק גרגר אבק לא-נראה מעל השולחן, התנצל שנית ויצא על בהונות, שלא להפריע. בצאתו עמד שם מתחת לחלונה בחושך עוד כחמש דקות והקשיב לנגינת החליליות שהתחדשה: הפעם היה זה אטיוד קל, מתמשך, חוזר על עצמו בעצב, והוא הרגיש פתאום שלבו נצבט בו. אחר כך הלך משם לדירתו וישב להקשיב לרדיו עד שעיניו נעצמו. בלילה, ער ולא ער, שמע את קולות התנים מקרוב, כאילו הגיעו ממש עד אל מתחת לחלונו.

ביום שלישי, בשובו מן העבודה, התקלח נחום, לבש מכנסי חקי מגוהצים וחולצת תכלת, התעטף במעילו הקצר המרופט, מעיל ששיווה לו דמות אינטליגנט עני מתחילת המאה שעברה, ציחצח בקצה הממחטה את זגוגיות משקפיו, ועמד לצאת. ברגע האחרון נזכר בספר לימוד ערבית למתקדמים שעדנה השאירה בדירתו. הוא עטף את הספר בזהירות רבה בניילון שקוף למחצה, הניחו תחת בית שחיו, חבש קסקט אפור ויצא מביתו. עקבות הגשם עדיין ניכרו בשלוליות קטנות ובעלי העצים שעמדו רחוצים וריחניים. הוא פנה והלך בדרך עוקפת, דרך בתי הילדים, מפני שלא מיהר. עדיין לא ידע מה יאמר לבתו ומה יוכל לומר לדויד דגן, אבל קיווה שברגע הפגישה יעלה בדעתו דבר מה. לרגע נדמה היה לו כי כל העניין שבין עדנה לבין דויד דגן כלל לא התרחש אלא בדמיונם הזדוני של רוני שינדלין ושאר הרכלנים שבקיבוץ, וכי בבואו אל דויד ימצא אותו כרגיל יושב ושותה קפה של אחר הצהריים עם איזו אשה אחרת לגמרי, אחת מנשותיו לשעבר, או המורה זיוה, או אולי בחורה חדשה ולא מוכרת לו. עדנה כלל לא תהיה שם והוא פשוט יחליף עם דויד משפטים אחדים בדלת, על המצב, על הממשלה, יסרב להתעכב לקפה ולמשחק שחמט כי אם ייפרד וילך לדרכו, אולי יילך אל חדרה של עדנה במוסד החינוכי, שם ימצא אותה קוראת או מנגנת בחלילית או שוקדת על שיעורי הבית שלה. כמו תמיד. ויחזיר לה את הספר.

ריחות האדמה הרטובה ליוו אותו בדרכו ועמם הד רחוק של ריחות תחמיץ קליפות תפוזים וזבל פרות מכיוון החצר והרפתות. לפני אנדרטת הנופלים חברי הקיבוץ נעצר וראה את שם בנו, ישי אשרוב, שנהרג לפני שש שנים בפשיטת כוחותינו על הכפר דיר א-נאשף. כל אחד-עשר השמות שעל האנדרטה היו מוטבעים באותיות נחושת בולטות, וישי היה שביעי או שמיני ברשימה. נחום זכר איך היה ישי בקטנותו קורא לפצע אצע ובמקום רגל אמר אגל. הוא הושיט את ידו והעביר את קצות אצבעותיו על פני אותיות הנחושת הקרות. אחר כך פנה והלך משם ועדיין לא ידע מה יאמר אבל הרגיש פתאום מועקה, מפני שמנעוריו היתה שמורה לו בלבו פינה חמה לדויד דגן, וגם לאחר מה שקרה לא עלה בו כעס כי אם מבוכה ובייחוד אכזבה ועצב.

כאשר פנה והתרחק מן האנדרטה התחדש פתאום הגשם, לא בקילוחים כי אם בזרזיף עקשני ודק. הגשם הזה הרטיב את לחייו ואת מצחו ועירפל את זגוגיות משקפיו, והוא תחב את הספר העטוף בניילון עמוק מתחת למעיל הסטודנטים המהוה שלו והידק אותו בזרועו אל חזהו. משום כך נראה היה שידו לוחצת על לבו כאילו חש ברע. אבל שום אדם לא עבר מולו בשביל ולא הבחין בתנוחת ידו הנלחצת אל מעילו. ואולי הקשר המופרך הזה שבין עדנה לבין דויד דגן יסתיים מעצמו בעוד ימים אחדים? אולי תתעשת ותחזור אל חייה הקודמים? או דויד ימאס בה, כדרכו למאוס באהובותיו כעבור זמן לא רב? הלא היא נערה צעירה שעדיין לא היה לה חבר מלבד, אומרים, איזה עניין בן שבועיים-שלושה עם דובי המציל בבריכת השחייה, ואילו דויד דגן ידוע אצלנו כאדם המחליף נשים ואהובות בלי הרף.

נחום אשרוב זכר את תחילת חברותו עם דויד דגן: בשנים הראשונות לאחר שעלה הקיבוץ על הקרקע גרו כולם, מרוב עוני, באוהלים שסיפקה להם הסוכנות היהודית, ורק את חמשת התינוקות שיכנו בצריף היחיד. בקיבוץ הצעיר פרץ ויכוח אידיאולוגי בשאלה מי ילון בלילות בצריף התינוקות: תורנות בין ההורים או תורנות בין כלל החברים? הוויכוח נבע ממחלוקת עמוקה יותר: האם התינוקות שייכים, עקרונית, להוריהם או לכל קהילת הקיבוץ? דויד דגן נאבק על העמדה השנייה, ואילו נחום אשרוב צידד בזכותם הטבעית של ההורים. שלושה ערבים, עד אחת לפנות בוקר, רבו חברי הקיבוץ בשאלה אם להכריע בשאלה בהצבעה גלויה או בהצבעה חשאית. דויד דגן הוביל את המאבק בזכות הצבעה גלויה ואילו נחום אשרוב היה בין חסידי ההצבעה החשאית. לבסוף הסכימו לכונן ועדה שבה ישתתפו דויד ונחום לצד שלוש חברות שעדיין אינן אימהות. בוועדה הוחלט ברוב קולות שהתינוקות אמנם שייכים לקיבוץ אבל בתורנות הלינה בצריף הפעוטות ישתתפו קודם כל ההורים. נחום העריץ בלבו את עמידתו האידיאולוגית התקיפה והעקבית של דויד דגן אף כי חלק עליו. ואילו דויד הוקיר את עדינותו וסבלנותו של נחום והתפעל מכך שנחום, בכוח עקשנותו השקטה, הצליח בעצם לגבור עליו. כאשר נהרג ישי בפשיטה על דיר א-נאשף בא דויד דגן ללון לילות אחדים בדירתו של נחום. מאז נשמרה ידידותם כל השנים, והיו נפגשים לפעמים לפנות ערב לשחק בשחמט ולשוחח על עקרונות הקיבוץ כפי שהם וכפי שראוי להם להיות.

דויד דגן גר בדירה קיצונית ליד חומת הברושים בפאתי שיכון גימל. הוא נכנס אל הדירה הזאת לאחר שנטש את אשתו הרביעית והכל ידעו שנטש אותה בגלל קשריו עם זיוה, מורה צעירה מן העיר שהיתה שוהה אצלנו שלושה לילות בשבוע. לפני ימים אחדים ניתק את הקשר עם זיוה מפני שעדנה לקחה את חפציה מחדרה במוסד החינוכי ועברה לגור אצלו בדירתו החדשה. אדם אחר במקומי, חשב נחום אשרוב, אולי היה מתפרץ לשם בסערה, סוטר לדויד על שתי לחייו, אוחז בחוזקה בזרועה ומושך אותה הביתה בכוח. או להפך, נכנס בשתיקה ועומד לפניהם שבור ורצוץ כאומר איך יכולתם איך אינכם מתביישים. מתביישים על מה, שאל נחום את עצמו.

ובינתיים השתהה עוד רגעים אחדים בגשם הדק על השביל שלפני הבית, מהדק בזרועו אל לבו את הספר שמתחת למעיל ומשקפיו מיטשטשים בגלל רסיסי הגשם. רעם רחוק עבר בקצה השמים והגשם התחזק. נחום נעמד מתחת לגגון שבכניסה לדירה והמתין. עדיין לא היה לו מושג מה יאמר כשיפתח לו דויד את הדלת; ומה אם תהיה זו עדנה? גינתו הקטנה של דויד דגן היתה מוזנחת, קוצים ועשבים עלו בה, ואל הקוצים נדבקו המוני שבלולים לבנים. על אדן החלון נראו שלושה עציצים ובהם גרניום נבול. ומתוך הדירה לא נשמע שום קול, כאילו היא נטושה. נחום ניקה את סוליות נעליו במרבד שליד הדלת, הוציא ממחטה מעוכה מכיסו וניגב את זגוגיות משקפיו, החזיר את הממחטה לכיסו ודפק פעמיים בדלת.

"זה אתה", אמר דויד בחמימות ומשך את נחום פנימה, "יופי. בוא תיכנס. אל תעמוד בחוץ. יורד גשם. כבר כמה ימים אני מחכה לך. לא היה לי ספק שתבוא אלינו. אנחנו צריכים לדבר. עדנה", קרא אל עבר החדר הפנימי, "תכיני קפה לאבא שלך. אבא שלך בא אלינו סוף סוף. תוריד את המעיל, נחום. שב. תתחמם. עדנה כבר חששה שאתה כועס עלינו, ואני אמרתי לה: תראי שהוא יבוא. לכבודך לפני חצי שעה הדלקנו תנור. בבת אחת בא החורף, מה? איפה תפס אותך הגשם?"

והניח את אצבעותיו הגדולות על שרוול מעילו של נחום, ואמר:

"אנחנו צריכים באמת לדבר על העניין המרגיז הזה של הצעירים בוגרי הצבא, שכולם רוצים פתאום ללכת מיד לאוניברסיטה במקום לעבוד. אולי צריך לכל הפחות לקבוע באסיפה הכללית שכל צעיר וצעירה בשובם מן הצבא יעבדו שלוש שנים בענפי הקיבוץ, ורק אחרי שלוש שנים יוכלו להגיש בקשה ללימודים גבוהים. מה דעתך, נחום?"

נחום אמר בקול מעוך:

"אבל אינני מבין איך" - דויד קטע אותו, הניח יד רחבה על שכמו וקבע:

"תן לי רק רגע אחד לעשות סדר בדברים. אני לא נגד לימודים אוניברסיטאיים. בבוא היום, אני לא מתנגד שלכל הדור הצעיר יהיו תארים אקדמיים. אדרבה: פעם כל רפתן יהיה אצלנו דוקטור לפילוסופיה. למה לא. אבל בשום אופן לא על חשבון העבודה ההכרחית בדיר ובפלחה".

נחום היסס. עדיין עמד במעילו הרטוב המרופט, שמאלו לחוצה אל חזהו כדי לא להפיל את הספר המגן על לבו. לבסוף התיישב בלי להוריד את מעילו ובלי להרפות מן הספר. דויד הצטחק ואמר:

"אתה בוודאי חולק עלי, נחום? האם היה אי פעם, כל השנים האלה, איזה עניין שבו לא חלקת עלי? ובכל זאת נישאר תמיד ידידים". נחום שנא פתאום את שפמו הסמיך, המטופח של דויד דגן, שכבר זורקה בו מעט שיבה, ושנא את הרגלו לקטוע את דבריך ולבקש ממך רק רגע אחד כדי לעשות סדר בדברים. הוא אמר:

"אבל היא תלמידה שלך".

"כבר לא", חתך דויד בקולו הסמכותי, "ובעוד כמה חודשים היא תהיה חיילת. בואי הנה, עדנה. תגידי בבקשה לאבא שלך שאף אחד לא חטף אותך".

עדנה נכנסה לחדר לבושה במכנסי קורדורוי חומים ובסוודר כחול שהיה גדול ממידותיה. שערותיה השחורות היו קשורות לה בסרט בהיר. היא הביאה עמה מגש ועליו שני ספלי קפה, כלי של סוכר וקנקן קטן של חלב. רכנה, הניחה הכל על השולחן, ועמדה קצת רחוקה משני הגברים, זרועותיה חובקות את כתפיה כאילו גם כאן עוד קר לה, למרות תנור הנפט שבער באש כחולה ויפה. נחום הביט בה בחטף ומיד הסב את עיניו והסמיק, כאילו ראה אותה במקרה לבושה רק למחצה. היא אמרה:

"יש גם עוגיות".

אחר כך, באיחור, הוסיפה, עדיין בעמידה, בקולה הרך השקט:

"שלום אבא".

נחום לא מצא בלבו לא זעם ולא תוכחה אלא רק געגועים נוקבים אל הילדה הזאת, כאילו אינה כאן בחדר במרחק שלוש פסיעות ממנו, כאילו נסעה מכאן למקום רחוק וזר. הוא אמר במורך, ועם סימן שאלה בסוף המשפט:

"באתי לקחת אותך הביתה?"

דויד דגן הניח את ידו על עורפה של עדנה, ליטף את גבה, שיחק קצת בשערותיה ואמר בנחת:

"עדנה לא קומקום. לא לוקחים אותה ולא שמים אותה. נכון, עדנה?"

היא לא אמרה כלום. עמדה ליד התנור, זרועותיה סביב כתפיה, מתעלמת מאצבעותיו של דויד דגן המלטפות את שערה, ומבטה אל הגשם שבחלון. נחום נשא את מבטו והסתכל בה. שקטה ומרוכזת נראתה לו, כאילו מחשבותיה שקועות בעניינים אחרים לגמרי. כאילו הוסחה דעתה מן הבחירה בין שני הגברים המבוגרים ממנה בשלושים שנה. או כאילו הבחירה הזאת כמעט שאינה נוגעת לה. נשמע רק רחש קילוחי הגשם בזגוגיות והתלבטות המים במרזבים. תנור הנפט דלק באש נעימה ומפעם לפעם עלה קול בעבוע של נפט בצינור הפנימי. למה באת הנה, שאל נחום את עצמו, וכי באמת פיללת להרוג את הדרקון ולשחרר את הנסיכה החטופה? היית צריך פשוט להמשיך לשבת בבית ולהמתין בשקט עד שהיא תבוא אליך. הלא היא רק החליפה לזמן מה דמות אב חלש בדמות אב חזק ותקיף. אבל חוזקו של האב החזק עד מהרה יתחיל להעיק עליה. הרי אצלו כמו אצלי היא המכינה קפה ומביאה את הכביסה למכבסה ואת חבילת הבגדים המגוהצים ממחסן ההלבשה. כל זה ודאי ידעך מעצמו. אילו לא נדחפת לבוא הנה בגשם הזה, אילו רק השכלת לשבת בשקט בבית ולחכות לה, מוקדם או מאוחר היתה שבה אליך, אם כדי להסביר את מעשיה ואם מפני שהאהבה הזאת תיגמר. אהבה היא מין דלקת: נאחזת ומרפה. דויד אמר:

"בוא, תן לי רגע אחד, נעשה יחד סדר בדברים. אתה ואני, נחום, תמיד היינו קשורים זה לזה בקשרי חברות ורעות, למרות חילוקי הדעות הקבועים בעניין דרכו של הקיבוץ. והנה מעכשיו יש בינינו עוד קשר חזק אחד. זה הכל. שום דבר לא קרה. את רעיון שלוש שנות העבודה בטרם לימודים אני מתכוון להביא במוצאי שבת לאסיפה הכללית. אתה ודאי לא תתמוך בי, אבל בלבך הלא אתה יודע היטב שאני צודק גם הפעם. לפחות אל תפריע לי לגייס רוב באסיפה. שתה את הקפה, הוא מצטנן בינתיים". עדנה אמרה:

"אל תלך. חכה עד שיעבור הגשם, אבא".

ואחר כך אמרה:

"אל תדאג לי. טוב לי כאן".

על כך בחר נחום לא לענות כלל. הוא התעלם מן הקפה שהגישה לו בתו. התחרט על שבא הנה. מה בעצם רצית? לנצח את האהבה? זגוגיות משקפיו קלטו והחזירו בן רגע הבהוב חריף מאור המנורה. האהבה נראתה לו פתאום כעוד אחד מפגעי החיים שבפניהם עליך לכוף את ראשך ולהבליג עד יעבור זעם. ובעוד רגע ודאי יפתח דויד דגן בשיחה על הממשלה או על יתרונות הגשם. עזות נדירה שהסבל גורם לה להגיח, לעתים רחוקות, ממעמקיהם של אנשים רכים, שיוותה לקולו הצרוד של נחום אשרוב איזה גוון צורם ומריר:

"אבל איך אפשר?"

ובכך קם בחריפות ממקומו, חילץ מעומק מעילו הממורטט את ספר הלימוד ערבית למתקדמים, התכוון להטיח את הספר הזה במשטח השולחן עד שהכפיות שבספלים יצטלצלו, אבל ברגע האחרון נבלמה תנופת ידו ואת הספר הניח על השולחן ברכות כמו נשמר שלא להציק לספר, לשולחן המכוסה שעוונית או לספלים שעליו. וגישש את דרכו אל הדלת. בלכתו הסתובב לאחוריו, ראה את בתו עומדת ומביטה בו בעצב וכתפיה חבוקות בזרועותיה ואת חברו הטוב יושב לו, רגל על רגל, שפמו גזוז בדייקנות ובהרות של שיבה זרויות עליו, כפותיו החזקות חובקות את ספלו, ופניו מפיקים תערובת של חמלה סלחנות ואירוניה. נחום שילח את ראשו לפנים והלך אל הפתח כמו מתכוון לנגוח. אבל את הדלת לא טרק כי אם סגר בעדינות רבה כמו חושש להכאיב לדלת או לאמות הסיפים, חבש את הקסקט שלו והנמיכו כמעט עד עיניו, הגביה את צווארון מעילו וירד בשביל הרטוב ההולך ומאפיל לעבר חורשת האורנים. זגוגיות משקפיו בין רגע כוסו ברסיסי גשם. הוא רכס את הכפתור העליון ואת זרועו השמאלית הידק בחוזקה אל חזהו כאילו עדיין הספר חבוק לו תחת מעילו. ובינתיים החשיך בחוץ.

עמוס עוז

הרשמו עכשיו לדיוור הארץ ספרים
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 1
    בין חברים

    לכל איש ואיש מקום ומצב במערכת הכוללת שביקום.כל אחד נמצא במקום שצריך להיות בו.הכל בסדר...