המין האנושי

רובר אנטלם. תירגמה מצרפתית: רמה איילון. הוצאת עם עובד, 322 עמ', 98 שקלים

רובר אנטלם כתב רק ספר אחד, עדות על התקופה שבה היה אסיר פוליטי של הנאצים. את מסקנותיו מאותה תקופה ניסח במלים המהדהדות את שם ספרו: "אין מינים אנושיים, יש מין אנושי אחד. גם אנחנו, כמו האס-אס, בני אדם... אבל ההתנהגות שלהם והמצב שלנו אינם אלא הגדלה, קריקטורה קיצונית - שבה איש אינו רוצה, ומן הסתם גם אינו יכול להכיר את עצמו". מלים אלה העירו בי זיכרון נעורים: בכיתה י"א הצטרפתי למשלחת למחנות ההשמדה. "אני נוסעת כדי ללמוד על טרגדיה אנושית, לא על הציונות", הצהרתי אז. לא היתה לי באמת משנה סדורה, אבל הגישה החינוכית, שיוצקת את הטרגדיה לתבנית של סיפור גואל - מהשואה, שיאה המחייב של הגלות, לתקומה, הקמת מדינת ישראל - לא נראתה לי כבר בגיל 16.

בעת קריאת עדותו של אנטלם לא הרפו ממני מחשבות על האלימות הכרוכה במשלחות האלה, ההפחדה המאורגנת של בני הנוער, הצפתם בסיפורי זוועות ועיצוב תודעתם והתנהגותם כך שילכו לצבא ובלבם חרות ונצור העיקרון "לא נהיה עוד קורבנות". זאת, בין השאר, כיוון שעדותו הכתובה היא בעיני גם עדות לכך שאת הסיפור הזה אפשר לספר אחרת. ואולי אין זה מקרי שהספר, שראה אור ב-1947, תורגם לעברית רק עתה.

אנטלם, שאינו יהודי, היה פעיל בקבוצת רזיסטאנס בפאריס בראשות פרנסואה מיטראן ונעצר ב-1944 על ידי הגסטאפו. ספרו מחולק לשלושה חלקים: הראשון, "גנדרסהיים", מתאר את התקופה שנשלח בה לבוכנוואלד ומשם למחנה עבודה שהוקם ליד העיירה באד-גנדרסהיים. השני, "הדרך", מתאר כיצד הועבר משם כשהתקרבו צבאות בעלות הברית במסע מפרך של "צעדת המוות", שרבים מחבריו האסירים לא צלחו. השלישי, "הסוף", מתאר את ההגעה למחנה הריכוז דכאו ואת תום המלחמה. בהמשך, שאינו מופיע בספר, הגיע אנטלם לאפיסת כוחות, התנודד בין חיים למוות וניצל רק בזכות התערבותו של מיטראן. הלה הערים על הרשויות, שלא איפשרו לאיש מהאסירים לצאת מדכאו גם לאחר השתלטות צבאות בעלות הברית (מחשש להתפשטות מגיפת הטיפוס), וסייע לחבריו של אנטלם לחלץ אותו במרמה. על שובו הביתה אפשר ללמוד מתיאוריה של מי שהיתה אז אשתו, הסופרת מרגריט דיראס, בספריה "הכאב" ו"מחברות המלחמה".

"הבאנו אתנו את הזיכרון שלנו, את החוויה שלנו, החיה עדיין, ובערה בנו תשוקה עזה לספר אותה כמו שהיא", כותב אנטלם בפתח הדבר. "ואולם למן הימים הראשונים הרגשנו שאי אפשר לגשר על הפער שמתגלה לנו בין השפה העומדת לרשותנו ובין החוויה ההיא.... עוד לא התחלנו לספר וכבר נחנקנו". רבות נכתב על הסכנות שצופנת העדות למי שנושאים אותה. המנעד נע בין הצבת המעיד כ"אחר" הראוי לרחמים, הפקעת סיפורו לטובת סיפור גואל ומשחרר, השגבת הסבל שחווה והתפעמות מהזוועה הבלתי נתפשת והבלתי ניתנת לייצוג לכאורה. נדמה שאנטלם מצליח להיחלץ מכל הסכנות האלה.

סיפורו אמנם מנכיח את הכאב ואת הסבל עד לפרטיו הקטנים ביותר ואינו מקל על הקוראים: הוא לא חוסך בתיאורים מדוקדקים של עשיית הצרכים במחנות ("המחראות היו המקום שהאנשים היו אומרים בו זה לזה שלום ראשון בבוקר"), הרעב האינסופי ("תמיד המשקל של הקיבה הריקה, הלסתות שאינן מופעלות ושעצמותיהן כבדות. השיניים שנשארות לבנות"), והכינים המייסרות ("התחלתי להתגרד... עד מהרה הצריבה התפשטה בגוף כולו: בגב, בחזה, בבתי השחי, במפשעה"); אך התיאורים האלה אינם מעוררים רחמים, אינם מעלים את הסבל לדרגת קדושה ולפיכך אינם מאפשרים לחלץ מהם סיפור גואל ומשחרר. זאת מכמה סיבות: ראשית, אנטלם אינו סבור כי הסבל שלו היה ייחודי או חד פעמי. כך, למשל, הוא מייצר כמה פעמים בספר השוואה בין אסיר המחנות לבין הפרולטר המשועבד ואף מדגיש את העוצמה שבהתנגדות, בשני המקרים. שנית, הוא מתעקש בעדותו על הבלטת מה שכינה פרימו לוי "האזור האפור" - האסירים ששיתפו פעולה עם המנגנון הנאצי. שלישית, דווקא ההכרה בפער שבין החוויה ובין המלים המתארות אותה מאפשרת לאנטלם לדייק במה שאפשר לתאר, מתוך הבנה כי דבר מה תמיד יחמוק מייצוג ולעולם לא יוכל להתפענח במלואו.

כל אלה הופכים את חוויית הקריאה ב"המין האנושי" לקשה, מורכבת ולעתים אף סיזיפית - אך העקשנות משתלמת, בעיקר בזכות יכולתו של אנטלם להאיר לא רק את הרוע שמחוץ לנו, אלא גם ובעיקר את עצמנו. בתיאוריו לא רק הנאצי מתגלה כאחר של האנושות, גם האני מתגלה כאחר וכל אזור נחשף כאזור אפור. אנטלם מישיר אל האחרות הזאת מבט אמיץ. אותו מבט הוא המאפשר לו להבחין גם מתוך לב הגיהנום בנחמה שבאחווה. כפי שמציינת אילנה המרמן באחרית הדבר המרגשת שכתבה, ושפותחת אופקים חדשים למחשבה על הספר, אנטלם מתעקש למצוא את צלם האדם ואת הרוך והחמלה גם בתוך הטינופת והחרא. נוסף לכך, הוא כותב בשפה פיוטית, מענגת לקריאה, המועברת לעברית בתרגומה היפהפה של רמה איילון.

למרבה הצער, ספרו של אנטלם לא יילמד ככל הנראה במסגרת המשלחות של משרד החינוך למחנות ההשמדה. זאת אולי מכיוון שאינו מאפשר לחמוק מאחריות אישית. אנטלם עצמו הקים ב-1955 את ועד הפעולה של אינטלקטואלים נגד המלחמה באלג'יריה, שתמך בזכותם של החיילים הצרפתים לסרב לשרת במלחמה. הסבל שחווה לא הצדיק או הכשיר סבל אחר, אלא הניע אותו לעשות כל שביכולתו כדי למנוע סבל מכל סוג שהוא. דומה שחשיבה על השואה ברוחו של אנטלם היא בדיוק מה שהייתי זקוקה לו - ולא זכיתי לקבל - באותה משלחת בתיכון.

L'espece humaine / Robert Antelme

ענוג ואיום הוא הלילה

מרוב התבוננות בשמים, בחושך המוחלט, בצריף של האס-אס, בגוש הכנסייה, בגוש של החווה, כמעט התפתית לערבב הכול יחד בתוך הלילה. נכון שהלילה היה אותו לילה, אותו הלילה לפריץ ולתושב הריין, לזו שנתנה לי פקודות ולזו שנתנה לי לחם. אבל התחושה הלילית, ההתבוננות במרחבים האינסופיים, שביקשו להעניק לכול אותו ערך - שום דבר מזה לא היה יכול לשנות את המציאות או לצמצם כוח כלשהו, להביא לכך שמישהו מהצריף יהיה מובן לאחד האנשים שבכנסייה, או להפך. ההיסטוריה לועגת ללילה שמבקש למחוק במחי יד את הניגודים. ההיסטוריה בולשת אחרינו מקרוב יותר מאשר אלוהים. יש לה דרישות נוראות אחרות. בשום פנים היא לא מסייעת להשכין שלום בתודעה. היא ממציאה לעצמה קדושים ליום וללילה, תובעניים או מהוסים. אף פעם היא לא סיכוי לגאולה כי אם הכרח, ההכרח לזה וההכרח לניגודו, היא אפילו יכולה, מחופשת במוחו של אחד מאתנו לצחוק חרש בחושך, ובו בזמן לצחוק ברעש הנתעב שבוקע מהצריף.

אפשר לשרוף ילדים והלילה לא יניד עפעף. הוא סביבנו, הסגורים בתוך הכנסייה, והוא דומם, לא נע ולא זע. גם הכוכבים שלווים, מעלינו. אבל השלווה הזאת, חוסר התנועה הזה, הם לא המהות ולא הסמל של איזו אמת רצויה; הם השערורייה של האדישות האחרונה. יותר מלילות אחרים, הלילה הזה היה מפחיד. עמדתי לבדי בין קיר הכנסייה לצריף האס-אס, המשתנה העלתה אדים, הייתי חי. היה עלי להאמין בזה. הבטתי שוב למעלה. עלה בדעתי שאולי אני היחיד שמביט כך בלילה. בתוך אדי המשתנה, מתחת לריק, בתוך האימה, זה היה האושר. נראה שזה מה שצריך לומר: הלילה הזה היה יפה.

רובר אנטלם, מתוך "המין האנושי"

צעדת מוות מדכאו, 1945. תשוקה לספר את החוויה כמו שהיא


רובר אנטלם