יש הרבה תשובות לשאלה "מדוע אני כותב שירה". חלקן אף פירנסו לא מעט שירה טובה ואנתולוגיות של שיחות עם משוררים. נדמה כי פיטר דיוויס, משורר ומרצה אמריקאי, מטיל ספק ברובן. ליתר דיוק, הוא אינו מטיל בהן ספק אבל מסיט אותן הצדה לטובת מה שנראה, לפחות על פי ספרו "שירה! שירה! שירה!" כתשובתו היסודית לאותה שאלה: הוא כותב שירה בשל התשוקה להכרה, לכבוד, לפרסום. יותר מ-150 וריאציות על התשובה הזאת הוא פירסם בספרו, שתורגם לעברית על ידי המשורר עודד כרמלי והעורכת רנה ורבין.

אפשר שמעניין לדון בפער המתקיים בין השאיפות הנאצלות והיומרה המוסרית של אמנים ובין הקטנוניות, העלבון והקנאה שבהם חלקם, אולי רובם, חווים את מעמדם בשדה התרבות. דיוויס מקבל על עצמו את המשימה הזאת בשורה של קטעי פרוזה אישיים הנושאים כותרות כמו "שיר שמתייחס לכך שאני ממשיך להתחנן להכרה", "שיר שמתייחס לכאב העמוק של הכישלון" (וגם "שיר שמתייחס למעריצים של סלין דיון" או "שיר שמתייחס לכלכלנים"). כביכול, זה מהלך אמיץ. דיוויס כותב בכנות על כמיהה לתשומת לב, תחרותיות, שיגעון גדלות ותחושת אפסות, רגשות שכמו מתקוטטים בתוכו על הבכורה. אלא שבפועל, אף אם אינו מצטייר כטרחן דווקא - גם לא בפניותיו המרובות לקוראים - נדמה כי הוא מסתתר מאחורי אירוניה רבה מדי. טון דבריו, המבוטא היטב בהגדרתו "משורר ארס-פתטי", מבטל דיון רציני בטענותיו ונדמה יותר כאי התחייבות, שאין די במודעות עצמית יתרה לבטלה. התוצאה, ומצער לומר זאת חרף תחינותיו, זניחה.

"שירה! שירה! שירה!" הוא ספר זניח לא רק משום שדיוויס מבטא כאב אך אינו מצליח לגעת ללב, וגם לא רק משום שניסיונותיו להצחיק במרירות עולים יפה רק לעתים רחוקות. הוא זניח בעיקר משום שאינו באמת מקורי, משום שהוא חד ממדי, משום שאינו שירה. על כשל זה שלו אפשר לעמוד אגב עיון בגיליון החדש, הגדוש כל טוב, של כתב העת לשירה ולביקורת "כתובת" בעריכת גלעד מאירי ונועה שקרג'י. כך, למשל, לאורך עמוד שלם, כותב דיוויס על "טבעו האנוכי של תהליך היצירה שלי": "אין לי מושג מה אתה מחפש בשיר הזה. אני מתעניין בשיר הזה בגלל שאני מתעניין בעצמי. הייתי רוצה שתחשוב מחשבות עמוקות עלי ועל מה שיש לי להגיד. אני מרגיש שאם אבין מה אתה חושב עלי, אוכל להבין יותר את עצמי - וזה הנושא שמעניין אותי". לעומת זאת, כך מנסח המשורר ערן הדס רעיון דומה: "אם/ אני/ אוהב/ שירה/ זה נובע// מארבע סיבות בסדר חשיבות עולה// השירים/ הקוראים/ אני/ וזהו". גם הדס עסוק בעצמו, וגם הוא נדמה חשדן ביחס לנטייה לקדש שירה או לראות בה אקט של נדיבות וטוהר, אבל הוא מניח לרעיונות האלה להדהד, מציע לקוראים להרהר בהם בעצמם, מצייר תפישה אסתטית בתוך צורה אסתטית וכנראה גם לוקח את עצמו ברצינות פחות מכפי שדיוויס לוקח את עצמו, אף על פי שהאחרון מנסה להצטייר אחרת.

והיכן לומדים כי דיוויס אינו מקורי? אולי בשיר "הטפיל", שהמשורר הרומי הורטיוס כתב כשני עשורים לפני הספירה ושמופיע אף הוא בגיליון החדש של "כתובת": "הלכתי במקרה בדרך הקדושה/ הוגה, כהרגלי, באיזו שטות קטנה/ וכל כולי שקוע בה./ לפתע מישהו, מוכר לי רק בשמו/ רץ אלי ואחז בידי... ?רוצה שתכיר אותי, אני משורר... שמע, אם תציג לו אותי, תמצא בי תומך גדול, שישחק תפקיד משני לידך. שכה יהיה לי טוב, אם לא תעיף הצדה, את כל המתחרים!'". כאן, בתרגומו הרענן של שמעון בוזגלו, נטפל איזה משורר זוטר להורטיוס ומבקש שישתדל בשבילו אצל מיקנס, פטרון המשוררים, בדיוק כפי שדיוויס מבקש מקוראיו עזרה בפרסום בכתבי עת ובהשגת תקן אקדמי. הורטיוס, מיותר לציין, מספר על כך בחן, תבונה ויופי רבים יותר, ואף מסכם: "בבוא היום, יגיע איש, שיפטפט אותו למוות!/ אם חכם הנער, כשיגיע לפרקו/ עליו להימנע מאנשים קשקשנים".

מבחינות אחדות, אם כך, לא השתנה הרבה מימי הורטיוס איש רומי העתיקה לימי הדס, משורר המנסה לשלב שירה בשפת מחשבים. אלא שמבחינות אחרות, משוררים הגיעו באותן אלפי שנים להישגים רוחניים אדירים והאמינו כי יש בהם מענה חלקי למצוקת האדם. "כתובת" נותן במה עברית מוצלחת להם ולמבקשים ללכת בדרכם. לצד תרגומים חדשים של אובידיוס וקאטולוס, אלן גינסברג ודורותי פרקר (יצוין מתרגם חדש ומבטיח: יותם בנשלום), יש בגיליון החדש, בין השאר, שירת מקור מעניינת של משוררים צעירים יותר ופחות (וביניהם עמית מאוטנר, אריאל זינדר, שי דותן, ליאור שטרנברג, אפרת מישורי, עודד פלד וענת זכריה), תיק יפה של שירה אירית ומאמר מרתק על התקבלותה של שירת גינסברג בישראל. יש בו גם ראיון עם פרץ דרור בנאי, ובתוכו אחד המשפטים היפים ביותר שנכתבו באחרונה על שירה. "אני עושה מהפכות קטנות", מספר בנאי, "אני נוהג להוציא מהספריה ספר של אלמוני, שהוציא ספר שירה אחד בלבד, ולחפש בו שורה אחת יפה של שיר. זו גאולה קטנה".

"שירה! שירה! שירה!". פיטר דיוויס. מאנגלית: עודד כרמלי. תרגום נוסף: רנה ורבין. הוצאת ידיעות ספרים, 114 עמ', 88 שקל

"כתובת - כתב עת לשירה ולביקורת". עורכים: גלעד מאירי, נועה שקרג'י. הוצאת כרמל, 214 עמ', 40 שקל