אמהות ובנים

קולם טויבין. תירגם מאנגלית: גיורא לשם. הוצאת בבל, 368 עמ', 88 שקלים

הקריאה בקובץ הסיפורים "אמהות ובנים", של הסופר האירי קולם טויבין, מעוררת תהייה באשר למשמעותו של השם ביצירה הספרותית. האם השם הוא כמו כריכה, כמו הטקסט המופיע על גבה, כמו הפונט הגרפי שבו הוא מודפס או שאר המרכיבים החיצוניים ליצירה עצמה? או שהוא כמו העלילה והפתיחה והסוף והמלים - חלק מהספר עצמו. השאלה הזאת עולה, משום שלי, ונדמה לי שלכולנו, כל הבנים וכל האמהות, ואפילו לאלה הבוחנים אותנו מהצד: אבות ובנות, הנושא: "אמהות ובנים" הוא בהחלט עניין גדול. בעוד שהספר "אמהות ובנים", הוא ברובו די קטן.

קל למנות את כל מה מה שהסיפורים של טויבין אינם. לא בנאליים, לא סנטימנטליים, לא מתובנתים. אין בהם השלמות הסיפורית הקדושה, העגלגלה והמאוסה, שכל מיני דוקטורים של עלילה למדו לרקוח לפי משקל. גם עם טלסקופ של נאס"א לא תמצא בהם פואנטה גסה - כל זה נאמר רק לזכותו של טויבין. אבל במשך רוב הקריאה קשה לומר מה הם כן. יש משהו כל כך זהיר וקטוע ויומיומי בטון של טויבין: אלמנה שפותחת דוכן צ'יפס, פושע שגונב את הציור של רמבראנדט, בחור ששוכב עם חברו אחרי מסיבת סמים עסיסית, וכולן טובלות בעגמומיות. לבנים יש אמהות, לאמהות יש בנים, ושם ופה מטבע הדברים, במשך חייהם, הם מתחככים זה בזו, חולפים זו ליד זה באיזו אקראיות פושרת. יחסיהם מרפרפים בשולי הסיפורים, פעם קצת יותר באמצע, פעם ממש בקצה.

לא בטוח שהכותרת של טויבין מרשה לו להישאר פושר. לא בטוח שאתה יכול לכתוב על המצח: "אמהות ובנים" ואחר כך להישאר לעמוד על החול ולא לקפוץ למים. נדמה לי שאינסוף בנים ואמהות: הקרובים או המרוחקים, האוהבים או הכועסים, אלה שהכל פתור ביניהם ואלה שלא יסלחו זה לזה אף פעם, מתקשים לקבל את האיפוק הזה. ביניהם גם בנה של האם שכותב את המלים הללו. לא בטוח שאקראיות פושרת היא האופן שבו היינו מגדירים את יחסינו עם אמא. ואם כן - זוהי דרמה גדולה לעצמה.

אבל רוב הזמן, כאמור, טויבין מדבר אתנו בלשון אחרת. כלומר, ייתכן שבמקום שאנו שומעים אמהות ובנים וגונג: מכת מצילתיים, מדבר טויבין על אמהות ובנים ומלודיה שונה לגמרי. הוא מספר לנו על אמהות ובנים של לפני תסביכי אדיפוס ואלקטרה, וכשאנחנו נערכים למפגשים מפרכים אצל פסיכולוג, ל"הכל אודות אמא" של אלמדובר, או "מאמה רומא" של פאזוליני, מצייר טויבין איזה קיום בסיסי ופשוט בהרבה. אמהות ובנים נעים אלה לצד אלה, נתקלים לעתים אלה באלה - לא פחות, לא יותר, לא תשוקה, לא ניכור, לא רצון להרוג ולא רצון לשכב, כאילו רוצה טויבין לומר: לבני האדם, כמו לעגלים, יש אמא. לאמהות כמו לפרות יש בן. זה לא רעיון רע, אבל הוא בלתי מספק. לפחות בדרך שבו הוא מבוצע בספר זה.

אנחנו באירלנד. האם זה טבעם של יחסי האמהות והבנים באירלנד? ואם כן, מה בער לו כל כך, לטויבין, לחרות אותם כך על האבן? אחד הסיפורים, הנקרא "כומר במשפחה", עוסק באם שבנה הכומר נאשם במעשים מגונים בנערים. נושא הסיפור חריף. אבל הביצוע מינורי מדי וטובע בין נגני המוסיקה האירית המסורתית, ושחקני המשחק האירי המסתורי הקרוי הארלינג, שממשיכים לצוף בחייהם הסגריריים, ולפי הניגון של טויבין נדמה לנו כאילו הסיפור מלווה אותם אך ורק ברגעי הציפה שלהם, כשהם שוכבים פשוטי איברים על הגב.

אז מה הטעם לקרוא ספר שאין מי ששוחה בו לפה או חזרה לשם? אלף כאלה הרי יוצאים לחנויות בכל יום. ואז, אחרי 270 עמודים שנקראים ללא טינה וללא להט, מגיעה הנובלה האחרונה שבספר, "הקרח הקפוא", ומטלטלת לגמרי את הקורא הזה. האם זהו רק מקרה שהיא היחידה המתרחשת מחוץ לאירלנד, בספרד? האם מחוץ למולדתו משהו נפרץ פתאום אצל הסופר?

מפתה לחשוב כך, אבל לא זו התשובה. ראשית זוהי הספרד הכי פחות לטינית שתוכלו לדמיין. למעשה, זהו כפר מבודד על פסגת הר מושלג בקטלוניה, ששוכניו הם הספרדים הכי אירים בעולם, איכרים שרק עם פלייר תוכלו לחלץ מהם מלה מהפה. זהו גם אותו הסופר ואותה המוסיקה. אותו סירוב נאצל לעלילתיות פשוטה מדי, אותה כנות, אותו איפוק, אותו קיפאון רגשי. אבל אם להשתמש במטאפורה מטאורולוגית מפוקפקת, בעוד שבשאר הספר הופכים שלל הרגשות הצנועים לאיזה גשם טורדני שמטפטף ומתייבש ולא משאיר סימן - פה קופאים הרגשות כמו קרח, זה הקרח הקפוא שהוא הכוח העלילתי והקיומי המהותי של הנובלה הזאת, וזה מבלי להפוך בשום רגע לסמל זול. משטחים רחבי ידיים של רגשות קפואים, רגשות יבשים כמו קרח, עבים ואטומים כמו שכבת קרח קשיחה, וכמותו מעיקים ומסרבים להימס. ואין מלים ואין התרחשות ואין קרן שמש שתמיס אותם. ועל הקרח: בן ואם ושכבת קרח מפרידה ביניהם. בסיפור הזה מצליח קולם טויבין לעמוד זקוף, בדרכו שלו, מול הכותרת שבחר. העדר האם בחייו של הבן - האם רק הוא מאפשר, סוף-סוף, להבין באמת מיהי ומהי אמא?

\ Mothers and Sons Colm Toibin