הנה זה בא: כיצד נשרוד את שינויי האקלים

דני רבינוביץ. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 238 עמ', 82 שקלים

כשנכתבות שורות אלו עובר על אירופה גל קור שלא היה כמוהו עשרות שנים. כמה שבועות קודם לכן התקיימה ועידת האקלים בקופנהאגן, ואחד מפעילי הסביבה שנכח שם, ושאתו שוחחתי בטלפון, אמר שאף פעם בחייו לא היה לו קר כל כך.

משבר האקלים שבו עוסק ספרו של הפרופ' דני רבינוביץ הוא אחד האיומים החמורים שנשקפו אי פעם למין האנושי. אך זו גם סוגיה שלמין האנושי קשה מאוד להכיר ולהודות בה, בגלל אופן התרחשותה ההדרגתי והמורכב, והדרישות לשינוי התנהגות ואורחות חיים שהיא מחייבת. העובדה שלעתים קרובות מוסיף להיות קר מאוד בעולמנו - כמו למשל בקופנהאגן בחודש שעבר - היא רק דוגמה למורכבות של התופעות האקלימיות המסבכת את ההתמודדות עם המשבר.

מבחינת המדע זו סוגיה בעלת חשיבות מכרעת, מכיוון שבה תיבחן יכולתו לנתח ולחזות סכנות שהמין האנושי יצר בעצמו. מעולם לא ניצבו מדענים במצב שבו הם טענו שבטבע מתחולל שינוי שיצר האדם, ועוצמתו היא כה גדולה עד כדי כך שהיא מסכנת את עצם יכולתו של האדם לקיים את הציוויליזציה שהוא יצר.

לאחרונה התפרסמו ברחבי העולם ספרים רבים על ההתחממות העולמית, ולעברית תורגמו רק בשנתיים האחרונות לפחות ארבעה ספרים בנושא, מהם שניים שנכתבו על ידי עיתונאים. דני רבינוביץ, שתחום מומחיותו האקדמית הוא סוציולגיה ואנתרופולוגיה, הוא גם פעיל סביבתי וגם עיתונאי. ספרו הוא יוצא דופן לעומת הספרים האחרים; זה ספר שיכול לשמש כמורה נבוכים למתעניינים במשבר האקלים, אך מעל לכל הוא ניסיון חשוב, כמעט ראשוני בשפה העברית, לבחון את תופעת שינוי האקלים בתוך מסגרת כלכלית ופוליטית. רבינוביץ מבסס את הטענה שזהו משבר שנוצר בגלל נסיבות פוליטיות ויחסי כוחות אנושיים - וכך גם יש להתמודד אתו, ולא להסתפק רק בפתרונות טכנולוגיים.

שינוי האקלים, המתבטא במגמת התחממות של הטמפרטורה על פני כדור הארץ, הוא תוצאה ישירה של המהפכה התעשייתית. היא זו שיצרה מקורות של פליטת גזים (בעיקר דו-תחמוצת הפחמן) המצטברים באטמוספירה ומונעים את השתחררות החום שיוצרת קרינת השמש על פני כדור הארץ.

משמעות הדבר, כפי שמציין רבינוביץ, היא שהאחריות להיווצרות המשבר נופלת על המדינות המתועשות. אך במציאות הפוליטית והכלכלית הנוכחית יהיו אלו המדינות העניות שיישאו בסבל. הן אלו הנמצאות באזורים אקלימיים וגיאוגרפיים רגישים יותר לשינויים האקלימיים, והן אלו שיתקשו יותר להסתגל לתופעות כמו הידלדלות מקורות המים, עליית מפלס הים, התפשטות מחלות והתרחבות האזורים המדבריים על חשבון קרקע חקלאית.

יחסי הכוחות הנוכחיים מקבעים את חלוקת הסבל שנוצרה באופן היסטורי. רבינוביץ מציין שהמדינות העשירות יוכלו להתמודד טוב יותר עם בעיות כמו הצפת ערים, וכי בזכות הטכנולוגיה המתקדמת העומדת לרשותן, הן יוכלו לפתוח בשלב של אבולוציה חדשה, שבה התערבות בגנום האנושי וניצול שיטות ביוטכנולוגיות יאפשרו להשביח את גופם של עשירי העולם ולחזק את עמידתם מול ההשפעות של שינויי אקלים. זה יהיה משהו בסגנון "עולם חם חדש", שבו העניים ימותו ממחלות שונות והעשירים ימשיכו לחיות בריאים ושלווים. רבינוביץ אף מעז להעלות את האפשרות שאולי ייווצר בעתיד הקרוב תת מין אנושי חדש.

התאגידים הכלכליים, שעלולים להיפגע ממדיניות המעודדת הפחתת צריכת נפט ופחם (כדי למנוע את שינוי האקלים), מצוידים בשלל אמצעים לנסות ולערער על תקפות האזהרות של המדענים. הם מנצלים כל סימן לאי-ודאות בתחזיות המדעיות. הם זורעים כל ספק אפשרי ומעמידים צוותים מטעמם של מומחים ומדענים המנסים לסתור את המסקנות הנחרצות שאליהן הגיעו רוב המדענים - העיקרית שבהן היא שהתחממות מעשה ידי אדם אכן מתחוללת ועתידה להחריף במאה הקרובה.

הקושי שקיים ממילא בהתמודדות עם משבר קיומי, והספקנות שמנסים לזרוע בעלי האינטרס הכלכלי, יוצרים הלכי רוח הנעים בין ייאוש להכחשה. רבינוביץ טוען, בעקבות מומחים רבים, שאפשר לתמרן במרחב בין הכחשה וייאוש באופן שיאפשר למין האנושי להתמודד עם שינויי האקלים על ידי יצירת חברה המבוססת על חיסכון וטכנולוגיות נקיות יותר. זו גם תהיה חברה שלא נענית לכל תכתיבי כלכלת השוק, ויש בה מידה מספקת של מעורבות חברתית וכלכלית כדי לאזן את חוסר השוויון שקיים היום בין עשירים לעניים. זו חברה הדורשת מעורבות אזרחית עמוקה ומתמשכת, כזו שגם תוכל לחדש ולשקם תחושות של סולידריות אנושית.

העיתונות נמצאת בעין הסערה המתחוללת בין ההכחשה והייאוש. בעלי אינטרסים ומכחישי התחממות דורשים ממנה לדווח על קולות הסותרים את דעת רוב המדענים. לעומת זאת, טוענים מדענים ופעילי סביבה רבים (ורבינוביץ נמנה עמם), שהחובה החדשותית לתת דיווח מאוזן ביחס לשני צדדים המעלים טענות סותרות - יוצרת תמונה מעוותת. זאת מאחר שבדיון המדעי על שינויי האקלים נוצרה הסכמה רחבה ומבוססת; ולעומת זאת, למפריכים את ההסכמה הזאת אין כל נתונים או מחקרים העשויים לשמש משקל נגד.

מה שמסבך את העניין מבחינת העיתונאים הוא כיצד לאתר ולזהות בכל זאת טיעונים בעלי משקל השונים מדעת רוב המדענים ולתת להם ביטוי. גם היום יש מדעני אקלים (שאינם מועסקים על ידי תאגידי נפט), המעלים שאלות נוקבות וחשובות בנוגע לאופן החיזוי של שינויי האקלים, או המנגנון המורכב של סיבה ותוצאה בהתפתחות השינויים האקלימיים. לצד החובה לדיווח המשקף את הנטייה של רוב המדענים, עדיין מוטלת החובה על העיתונאים להעלות, במינון הנכון ובהקשר המתאים, גם סימני שאלה וספקות - אם הם נתקלים בטיעון ענייני ומבוסס שבא ממקור שאפשר לסמוך עליו

רבינוביץ כותב שהוויכוח על שינויי אקלים הוא כיום בגדר פיקציה, ובכך הוא עלול לשלול את עצם האפשרות להעלות שאלות מדעיות. אלו צריכות להישאל גם כשמדובר במשבר כה חמור, כי הן עשויות להשפיע על האופן שבו יש לנהל אותו. כמובן שהצבת שאלות אלו מחייבת תקשורת אחראית ונבונה, שתדע במה לדון וא יך לנטרל את כל מי שמנסה להטות ולסלף מידע.

צפריר רינת הוא כתב הסביבה של עיתון "הארץ"

בתי הזיקוק בחיפה, 2003. משבר האקלים נוצר מנסיבות פוליטיות