נהר הדם

"אני יודע הכל על סטנלי", אומר מנהיג הכפר, אידי קאבונג'ה, לטים בוצ'ר, "הוא קבור כאן. אם תשלם לי, אראה לך את הקבר". בוצ'ר מעיד שהציץ אל תוך "עיניים מזוגגות שברקן היה שמנוני, לא ממוקד. המנהיג רכן כעת קדימה, גידי צווארו הדקיק מתוחים כמיתרי גיטרה והבל פיו מדיף ריח עז של סוטול. ?אתה אדם לבן, יש לך טלפון. אני צ'יף, אני זקוק לטלפון. אתה חייב לתת לי את הטלפון שלך... אתם הלבנים באים הנה רק כדי לעשות רווחים מקונגו. סטנלי היה הראשון. אחר כך באו הבלגים. מנין לי לדעת שלא באת הנה לעשות מכה?' הזקן היה אולי שתוי", ממשיך בוצ'ר, "אך הוא צדק". אני מודה, קראתי את הספר של העיתונאי טים בוצ'ר על מסעו המטורף במעבה האפלה של קונגו בנשימה עצורה. לא הפסקתי לרגע. רציתי להגיע אתו לסוף המסע, קיוויתי שאולי, כמו בסרטים הוליוודיים, יהיה למסע שלו סוף טוב. כשגמרתי את הספר שאלתי את עצמי איך קיוויתי לסוף טוב? על סמך מה בניתי את הפנטסיה שיהיה לספר הזה - כמו לקונגו עצמה - סוף טוב? בטח לא על סמך ההיסטוריה הרחוקה והעכשווית של אזור מוכה זה.

החיבור שלי לספר של בוצ'ר היה מיידי. ראשית, העניין האקדמי-מדעי המשותף שיש לנו באפריקה ובגורלה, תוך שימת דגש על הקשר שבין העבר הקולוניאלי האלים להתפוררותה של היבשת בהווה. אולם מעבר לעניין האינטלקטואלי התרחש גם חיבור ברובד אישי-פנימי אף שאיני מכירה את המחבר ולפני שקראתי את הספר לא שמעתי את שמו. כבר בראשית הספר נוכחתי לדעת שיש לנו אהבה ואובססיה משותפות לאפריקה, שמעבר לעניין האינטלקטואלי היא אישית ומשפחתית. בפתח הספר מתוודה בוצ'ר על שתי המוטיבציות המרכזיות שהובילו אותו לצאת במסע ארוך, מסוכן והזוי, אל לב-לבה של האפלה האפריקאית, לקונגו: הסיבה הראשונה היתה מקצועית גרידא. בתור עיתונאי של ה"דיילי טלגרף" הבריטי, שסיקר אזורי מלחמה רבים בעולם, הגיע בוצ'ר לקונגו בסוף שנות ה-2000 בשליחות עיתונו. בעודו מנסה להבין את מורכבות הזירה הקונגולזית, את שלל הכוחות היריבים בה ואת שורשי הסכסוכים האלימים האינסופיים, חווה בוצ'ר מעין התגלות אשר חיברה אותו לקונגו והחלה את מסעו האישי והעיתונאי לשורשיה העמוקים של אפריקה: "מה שהזניק את רמת התעניינותי בנושא... היה גילויו של קשר ישיר ואישי לנהר הקונגו ולהיסטוריה הסוערת שלו. קראתי שהכל התחיל עם עיתונאי אחר שנשלח לאפריקה בידי ה'טלגרף', יותר ממאה שנים לפני. שמו היה הנרי מורטון סטנלי". בוצ'ר בחר לנסות ולהבין את מצבה העכשווי רווי האלימות והדם של קונגו באמצעות התחקות ממשית, צעד אחר צעד, אחרי מסע של אלפי קילומטרים שערך סטנלי ב-1871 ממזרח אפריקה דרך נהר הקונגו - עד לאוקיינוס האטלנטי. סטנלי, שהיה העיתונאי המפורסם ביותר בעולם הוויקטוריאני בזכות העובדה שעלה על עקבותיו ואיתר את החוקר ומגלה הארצות הסקוטי, הד"ר דייוויד ליווינגסטון, וטבע בשעתו את המשפט האלמותי שכל פרסומאי ומומחה ספינים כיום היה שמח להמציא: "ד"ר ליווינגסטון, אני משער." משפט זה נצרב כה עמוק וחזק בתודעה המערבית, עד שטישטשה את פעילותו השנויה במחלוקת של סטנלי בקונגו בשירות ליאופולד השני, מלך בלגיה.

אולם לאובססיה של בוצ'ר לקונגו - כפי שהוא מסביר אותה לקוראיו - היתה סיבה נוספת ששורשיה נעוצים גם במסע אחר לקונגו, נטול כל קשר לסטנלי: "בשלהי 1958 חצו את קונגו שתי נערות אנגליות צעירות, בנות המעמד הבינוני, עמוסות במזוודות מלאות מזכרות ושמלות חגיגיות שנועדו למסיבות. אמי וחברה קרובה מבית הספר היו בראשית שנות ה-20 שלהן ובשבילן היתה קונגו רק עוד תחנה במסע הרפתקאות עתיר-חוויות. השתיים נשלחו לאפריקה למעין מסע התבגרות בלתי רשמי. הן עבדו, רקדו, צחקקו והקסימו את סביבתן בשורה של משרות שמילאו ומסיבות שאליהן הוזמנו ברחבי היבשת".

כך, לאורך הספר "נהר הדם" של בוצ'ר, הוא נע בין שני מסעות אלו. תוך שהוא עובר אלפי קילומטרים בנתיבים קשים מנשוא במעבה הג'ונגל של אגן הקונגו בעזרת אופנוע, סירה וכלי רכב שונים אחרים, הוא מבקש להבין מה השתבש בסיפורה של אפריקה, מה גרם להרס של הקונגו, כיצד נהפכה ממקום עשיר במחצבים, מינרלים, מים זורמים ואדמה פורייה למקום חרב, עני ועזוב. כיצד נהפכה הקונגו מאזור שאליו באו גדולי עולם במאה ה-19 - הרפתקנים, מהנדסים ובנות עשרה אנגליות ואחרות - לגיהנום עלי אדמות במאה ה-20, שבו נרצחים בכל יום יותר מ-1,000 בני אדם - והעולם שותק.

החיבור הייחודי הזה של בוצ'ר היכה בי בבטן הרכה. שנים ארוכות אני חוקרת אפריקה, חיה בה, לומדת ומלמדת אותה, ועדיין לא מצאתי תשובה ממצה לשאלה שרבים שואלים אותי: "למה אפריקה? מה לך ולאפריקה?" ואולם, לפני שנים אחדות, גיליתי שמעבר לסקרנות המדעית שאפריקה יוצרת בי, גם לי יש קשרים משפחתיים עם אפריקה, ליתר דיוק עם קונגו. סבי, גדליה רבצ'ינסקי, נצר לשושלת הרבי ישראל מרוז'ין, שעל שמו אני קרויה, נולד בקישינב, ובשל מגבלות על כניסת יהודים לאוניברסיטאות ברוסיה יצא ללמוד הנדסת חשמל בבלגיה. אחרי סיום לימודיו, ב-1925, קיבל סבי עבודה כמפקח על פרויקט בניית תחנות כוח על נהר הקונגו וחי בה עד שעלה לישראל ב-1930. למעט תמונות שלו בבגדים לבנים וכובע שעם, המעטרות את אלבומי המשפחה שלנו, מעט מאוד ידוע לנו על קורותיו בקונגו. וכך, בלב-לבו של החיבור ביני לבין "נהר הדם" של בוצ'ר, נמצא הרצון המשותף להבין: איך ומה השתבש באפריקה? מה הקשר בין הפעילות הקולוניאלית, ההתנהלות האלימה וחסרת המעצורים של שליטיה האפריקאים של הקונגו, נוכחותם של אלפי רודפי בצע אלימים בקונגו למצבה היום? ואיפה אנחנו - אלו שמתעניינים, לומדים, מלמדים וכותבים על הקונגו? היכן קולנו?

הספר כתוב כיומן מסע המחולק ל-12 פרקים. בכל פרק מהדהד מסעו ההיסטורי של סטנלי במסעו העכשווי של בוצ'ר. תיאורי הדרך הנוגעים בקשיי הקיום העכשווי והבסיסי ביותר של המחבר - הוא סובל ממחסור במים, במזון, מיתושים אימתניים ומחברי כנופיות אכזריים - משולבים בשאלות פילוסופיות גדולות על מצבה של האנושות, על טיבו של האדם ועל גורלו של היקום. הקריאה בספר מאפשרת לקוראים - גם אם אינם יודעים דבר על ההיסטוריה של אפריקה - להבין חלק מהמורכבות של העבר וההווה האפריקאיים. תוך שבוצ'ר נע קדימה ואחורה במרחבי הזמן מהימים שבהם חברות אפריקאיות חיו תחת שליטים מקומיים-מסורתיים, דרך הכיבוש הקולוניאלי הבלגי הרצחני ועד לשליטים המודרנים של קונגו, משרטט המחבר את המרחב הקונגולזי. וכך, בעודו מפלס אך בקושי את דרכו במעבה היער הטרופי, פותח בוצ'ר לא רק נתיב מעבר פיסי בקונגו, "שאף אדם לבן לא עשה כבר שנים רבות", כמאמר כל מי שהוא פוגש בדרכו - אלא גם נתיב בתודעה ובהכרה של קוראיו לקונגו.

ותוך שהוא מנהל דיאלוגים מרתקים עם גברים ונשים בקונגו, שאותם פגש בדרכו, דולה בוצ'ר תובנות עמוקות על חייהם של מיליונים השרויים במלחמת הישרדות יומיומית, נסתרת מעין העולם. "במקום שבו מסתיים ההיגיון, מתחילה קונגו", אומר לו יאני, יליד קונגו, בן להורים מיוון שהיגרו בראשית השלטון הקולוניאלי והקימו בעיר קיסנגאני, שהיתה עיר מחוז שוקקת ועשירה, מסעדה יוונית. בוצ'ר, הניצב במרכזה השומם וההרוס של העיר, תוהה האם ההיסטוריה של עיר זו, של תקוות שהתנפצו, היא גזירה משמים. המחבר, שמסכים ומתנגד חליפות לתובנות הגלומות במשפט זה, מנסה להבין את ההיגיון המקומי והזר, את האופן שבו עבר מפואר התחלף בהווה אכזרי. מתוך התבוננות בעין חודרת, אך מלאת חמלה, תוהה בוצ'ר אם אמנם קונגו אינה הגיונית, או שמא אנחנו מסרבים להכיר בהיגיון שמנהל אותה, כי אם נבין - נחויב לפעול כדי לשנותו, לקחת אחריות.

דבריהם של הצ'יף האפריקאי, כדבריהם של יאני ואחרים, ליוו את בוצ'ר במסעו לאורך נהר הקונגו. וכך הוא כותב: "זרים שדדו וניצלו את העם בקונגו מאז ימיהם של האירופאים הראשונים וסוחרי העבדים הערבים. בטריטוריה שסטנלי הכריז שהיא שייכת לליאופולד התרחש מה שנחשב בעיני רבים לרצח העם הראשון של העידן המודרני, כשמיליוני קונגולזים הועבדו עד מוות, במאמץ להשביע את רעבונם הכמעט בלתי נלאה של הקולוניאליסטים למשאבים, בעיקר לגומי... קונגו מסמלת את תמצית החוויה הקולוניאליסטית של היבשת כולה. היא אולי קיצונית ומזעזעת, אבל מה שקרה בקונגו הוא בסך הכל קולוניאליזם טהור, בצורתו הבסיסית ביותר". יש שיקראו את סיפור המסע של בוצ'ר בעיקר כביקורת נוקבת על סטנלי והקולוניאליזם הבלגי. אולם קריאה מדויקת יותר תגלה ביקורת נוקבת על המדינות הקולוניאליות בכלל, ובראשותן בריטניה, כמו גם על השליטים העכשוויים ושתיקת העולם. וכך תוהה בוצ'ר: "מה היה קורה לו המשיך (החוקר הבריטי) קמרון במורד נהר הקונגו? מה היה קורה לו קמרון, דמות בריטית ממסדית יותר מיריבו (סטנלי) שאך זה עלה לגדולה... היה חוזר ללונדון... ומצליח לשכנע את בריטניה לנכס לעצמה את האדמה כמושבה? עד כמה היתה ההיסטוריה האפריקאית שונה לו היתה שולטת במרכז היבשת קונגו הבריטית ולא קונגו בלגית? לא שונה מאוד - זו מסקנתי... ההיסטוריה של הקולוניאליזם הבריטי באפריקה, מסיירה לאון לזימבבואה ומקניה לבוצוואנה, אינה שונה בבסיסה ממה שעשתה בלגיה בקונגו. אפשר להתווכח על המידתיות, אבל שתי השיטות נשענו על אותה הנחת יסוד: שהזרים הלבנים יודעים הכל יותר טוב, ושאין להתייחס לאפריקאים כאל שווים, אלא כאל נתינים. מה שעשו הבריטים בקניה של שנות ה-50 של המאה ה-20 על מנת לדכא את מרידת המאו-מאו שתמכה בעצמאות, כשנקטו צעדים של רצח, עינויים וכליאה מסיבית, הוא בלתי נסלח".

בנקודה זו מפנה בוצ'ר אצבע מאשימה גם לשליטים העכשוויים של אפריקה ולאדישות העולם כלפי מעשיהם: "מאז העצמאות שיחקו כוחות זרים עם קונגו, גזלו ממנה אוצרות מינרלים וניצלו את מיקומה האסטרטגי, תוך התעלמות מהסבל שנגרם לבני עמה. וזו אכן הנקודה. בכל שלב בהיסטוריה המדממת של המדינה נטו הזרים להתייחס לקונגולזים כאל סוג של תת-בני-אדם, שאינם ראויים להתחשבות שהיו מצפים לה בעצמם", והוא ממשיך: "באותה מידה סובלנותו של העולם החיצון לדיקטטור בקונגו, כמו מובוטו - שהעולם המערבי התעלם משחיתותו ופתיחותו לשוחד בגלל יתרונות אסטרטגיים - לא היתה שונה ממה שאירע בזימבבואה, שם איפשרו לדיקטטור רוברט מוגאבה להרוס את ארצו ועמו".

בוצ'ר מפרט באינספור דוגמאות ואזכורים את האופן שבו מנהיגיה של קונגו העצמאית מכרו לכל המרבה במחיר את אוצרות המדינה שלהם כאילו היו רכושם הפרטי, תוך שהם פוגעים באופן אלים ביותר במי שאמורים היו להיות בני עמם, בני חסותם.

מובוטו וקבילה (האב והבן) זוכים לביקורת נוקבת על היותם רודנים אלימים, מושחתים וחסרי כל מוסר. את החיבור בין העבר הקולוניאלי האלים להווה המזעזע יוצר בוצ'ר מתוך התובנה כי מובוטו אימץ למעשה את מודל המדינה הקולוניאלית על שלל דפוסי ההתנהלות שלה ואף הביא אותם לשכלול בכל הקשור לאלימות, שחיתות וחוסר אחריות מוחלט של השליט כלפי נתינו. לדידו, "קונגו מסמלת את תמצית החוויה הקולוניאליסטית של היבשת כולה. היא אולי קיצונית ומזעזעת, אבל מה שקרה בקונגו הוא בסך הכל קולוניאליזם טהור, בצורתו הבסיסית ביותר", גם בעבר וגם היום, בעודה כביכול עצמאית. בוצ'ר מספר את סיפורה של קונגו, תוך שהוא מרחיב את הפרספקטיבה הגיאו-פוליטית. כך, בניתוח שלו, ההווה המדמם של קונגו-זאיר קשור לרצח העם שהתרחש ברואנדה ב-1994, כמו גם לאירועים אלימים אחרים. מעורבותן הצינית של המדינות השכנות - רואנדה, אוגנדה ואנגולה - מתוארת בעין חדה וביקורתית. מניעיהם האפלים של שליטי האזור מוצגים באופן בהיר שאינו משאיר מקום לספק: בצע כסף ורדיפת מחצבים עמדו ועומדים מאחורי המעורבות של נשיאי המדינות השכנות ולא הרצון להשכין שלום כפי שהם מוכרים לעולם השותק והמאפשר. השתלטותם הפיסית על אזורים נרחבים בקונגו, תוך הכנסת צבאות זרים למדינה, השתלטות על מכרות חשובים ואוצרות אחרים - מחסלים כל סיכוי לשינוי מצבה העגום של קונגו.

לאורך המסע מציג בוצ'ר אינספור פעמים, ובגרסאות שונות, כמה פרדוקסים מרכזיים שבאמצעותם הוא מנסה גם לתאר וגם להבין את העבר וההווה של אפריקה. השימוש בפרדוקס כמכשיר ללימוד מציאות מורכבת היה מקובל גם על אפלטונים, הגליאנים ומרקסיסטים, אלא שהם מכנים אותו דיאלקטיקה, תכונות שלמראית עין סותרות זו את זו - מתיישבות, המציאות היא לעולם אחדות של ניגודים. והוא מקום המסתור האולטימטיבי. המקום היחידי המאפשר חיים בארץ שסועת קרבות, כנופיות רצח וחבורות מטורפות של אנסים שיכורים.

התקשורת העולמית, ארגוני הסיוע, ובראשם האו"ם, גם הם זוכים לביקורות של בוצ'ר: הוא תוהה שוב ושוב כיצד הודחקה קונגו לשולי החדשות. כיצד אנו, בעולם המערבי, מאפשרים, בעצם שתיקתנו, את קיומו של אונס המוני ויום-יומי של אדמתה על ידי מקומיים וזרים ושל אנשיה ונשיה על ידי בני עוולה מקומיים. תוך שהוא מגייס את היכרותו עם אזורים שטופי דם ומלחמות ברחבי העולם בוצ'ר לא רק מבקר את האו"ם על אוזלת ידו, אלא מרחיב את הביקורת: "ראיתי אי אלו כוחות משימה של האו"ם במקומות שונים בעולם - בבוסניה, בסיירה לאון, בליבריה וברחבי המזרח התיכון. כל אחד מהם זכה לקיתונות של ביקורת נוקבת מאנשי תקשורת בעולם על היותם לא-יעילים, ביורוקרטים וחסרי השפעה. אלא שביקורת זו תמיד מחמיצה את העיקר. כן, כוחות המשימה הללו אינם יעילים והם חסרי מיקוד, אך זהו תוצר ישיר של גישת הקהילה הבינלאומית כלפי בעיות סבוכות כמו התמוטטות יוגוסלביה או השתוללות המורדים במערב אפריקה... כשמועצת הביטחון של האו"ם דנה בבעיות בינלאומיות אלה, השאלה שהיא בסופו של דבר משיבה עליה איננה ?מה הדבר הנכון לעשות', אלא ?מה המינימום שביכולתנו לעשות?' כוחות או"ם ברחבי העולם מתנהלים בהתאם למכנה המשותף הנמוך ביותר של מדינות העולם, ומכנה משותף זה נמוך מאוד כשמדינות בעלות אינטרסים שונים בעליל, כמו סין ואמריקה, אוחזות בעמדות בכירות במועצת הביטחון של האו"ם".

מסעו של בוצ'ר לא היה מתאפשר לולא התמיכה הכלכלית של העיתון שלו, אולם גם דולרים רבים לא היו עוזרים לו לולא רצונם הטוב של עשרות הקונגולזים שפגש לאורך הדרך, בין אם באופן מתוכנן ובין אם באופן אקראי. הוא נעזר באנשי ארגוני הסיוע הפועלים באפריקה, באנשי או"ם, במיסיונרים, במשיטי סירות קאנו מקומיים ובמיליונרים שמפעילים מכרות יקרים, כמו גם בגמד מקומי שמקדם את זכויות הננסים בקונגו. השיחות שהוא מנהל עם אותם אנשים החיים את היומיום מאפשרות לו ולנו להבין איך חיים בתוך כאוס, איך יוצרים את ההיגיון המאפשר לשרוד ואיך, בה בעת, מנסים, כל אחד בדרכו שלו ומתוך השקפתו ויכולותיו, לשנות היגיון זה. נדמה כי המפגשים הללו הם לבו הפועם של ספר זה והם אלו הנוטעים תקווה - גם אם קלושה - לעתיד אחר לקונגו.

כששאלתי את בוצ'ר, בראיון שקיימתי אתו לאחרונה, על האופן שבו הוא מסתכל היום, ארבע שנים מאז סיים את מסעו, על המסלול שעשה, הוא ענה: "רוב הזמן תמונות של עוני, אלימות ויאוש עולים במוחי". אז איך יוצאים מזה, שאלתי, האם אין נקודות של אור בכל הסיפור הזה? "יש, יש", ענה לי בוצ'ר בקול בוטח, "למרות כל הזוועות הללו, הזיכרון החזק ביותר שלי הוא של הרוב הדומם של האנשים המחפשים כל דרך אפשרית לא רק לשרוד, אלא גם לצאת ממעגל הסבל. הקיום של גברים ונשים ישרים, חרוצים והגונים, כמו אותו סוחר שדחף לאורך 600 ק"מ את אופניו עמוסי סחורה, שתניב, אם לא ישדדו אותו באכזריות, רווח של 30 דולר. אותם משיטי קאנו, שסיכנו הכל כדי להיאחז בדפנות ספינת קיטור בודדה שחצתה את הנהר, בתקווה למכור את מרכולתם הדלה לשטים עליה. או אותם עובדי סיוע, זרים ומקומיים, שגורלם של מיליוני הקונגולזים חשוב להם באמת והם מוכנים לסכן את חייהם כדי לקדם את מטרתם. לכל אלו ולכל האחרים שהציעו לי סיוע, עצה טובה ומחסה. יום אחד קולם יישמע. זו המחשבה המעניקה לי תקווה שהענק שכשל במרכז אפריקה ימצא נתיב אחר".

לרסיסי האור הללו, השזורים בתוך החושך הגדול של "נהר הדם", ניסיתי בכל כוחי להתחבר. גם אם לעתים נדמו ניסיונות אלו כקריאה בין השורות, בין השתיקות הם אלו המזכים את טים בוצ'ר בכל השבחים ועוטרים לספר זה כתרים של חשיבות, אומץ ויושרה. את התשובה לשאלה אם אכן הצליח לשרוד את המסע, והאם הגיע ליעדו הסופי של סטנלי ושלו, תמצאו בין דפיו של ספר חשוב זה.

לאתר המסע של טים בוצ'ר לחץ כאן

הד"ר גליה צבר היא ראש המסלול ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "לא באנו להישאר" ראה אור בהוצאת אוניברסיטת תל אביב

2006, קלריס מונדו, בת 13, ששכלה את אחותה במלחמת האזרחים, שטה על נהר הקונגו בחזרה לכפר הולדתה. היא אינה יודעת אם תמצא את אמה בין החיים


טים בוצ'ר