גרגויל

אנדרו דייווידסון. תירגמה מאנגלית: יעל סלע-שפירו. הוצאת מטר, 472 עמ', 95 שקלים

בגיל 13 עברתי ניתוח להוצאת השקדים מהגרון, רכובה על גל הבטחות לזלול גלידות כל היום ולהיעדר חודש לפחות מבית הספר - נידבתי בשמחה את מלוא הגרון. ברגעי הטרום-ערות בחדר ההתאוששות הבנתי את גודל הטעות. ראשית, עוד לפני שפקחתי עיניים אחות מטורללת הרימה את השמיכה, ודחפה לי, בטבעיות, נר. שנית, הכאב בגרון שלי היה כל כך נורא - עד שגם במצב הכרתי מעורפל ממש יכולתי לראות אותו, כפעלול פירוטכני של להבות מלהטטות ברשע, צורבות ושורפות, את קנה הוושט ומכלות את לשוני. לא ברור מי המשיל את התשוקה לאש - אך ככל הנראה הוא היה סאדיסט. האש, היסוד האכזרי בעולם, לא נשתלה בכדי במקום של כבוד בגיהנום - אמצעי ההפחדה הדתי היעיל מכל. "גרגויל", רומן הביכורים של אנדרו דייווידסון הקנדי, בוחן את הקשר הגורדי בין אש, תשוקה ואמונה, ובו בזמן אינו בוחל גם בתיאורים מצמיתים ובאפיזודות קיצוניות.

"רומן ביכורים יוצא דופן על אהבה ששורדת את אש הגיהנום וחוצה את גבולות הזמן", נכתב על הכריכה האחורית של הספר. זה יכול להיות תקציר שקוראים נוסעים בטיסות צ'רטר בכוונה לשמור על תזוזה מינימלית בתאי המוח, זו יכולה להיות גם שורה בפרומו לסדרה ב"ויוה פלטיניום". למרבה הפלא, זו שורה שמתארת ספר מוצלח למדי ומקורי למכביר עם תרגום חכם ויעיל. "גרגויל" מגולל סיפור מפתיע ומסקרן - סיפורו של כוכב פורנו לשעבר, הנשרף עד לשד עצמותיו בתאונה, בעודו נוהג תחת השפעת סמים ואלכוהול.

רשימת המכולת שמונה הגיבור חסר השם לפגעיו מהתאונה כוללת בין היתר: גפיים מרוסקות, אצבעות קטועות וכוויות מדרגה שלישית ורביעית ("כמו הסטייק שאבא שלכם שכח על האש כשהוא השתכר"), שהפכו את עורו לעיסה מחרידה. לאלו נוספות בעיות שוליות כמו קריסת הריאות, נזקים בלתי הפיכים לכליות וכשל במחזור הדם. אולם הפריט הפגוע האומלל ביותר הוא האיבר שממנו התפרנס הגיבור בנדיבות עד כה ("הפין שלי היה כמו נר שבולט מהגוף ונשרף בהתאם, ולי רק נשאר בדל חרוך").

רשימה זו היא מסוג הפרולוגים שגורמים לקוראים לשים מבטחם בידי המספר וללכת שבי בנפתולי סיפורו, והיא מקדימה לאכזריות החיננית והמודעת לעצמה, ששורה על הספר כולו. הטון הענייני והקר, מחסל כל התייפייפות שיכלה להתעורר בקלות בהמשך בעקבות סיפור האהבה, המתפתח בין הגיבור לבין פסלת סכיזופרנית שנקלעה לחדרו במחלקת הכוויות. מנקודת מבט אירונית מתקבלים בהבנה, ואפילו בהנאה, משפטים כמו "אהבתי רק אותך" ו"כשהיא פיסלה אותי הרגשתי יותר עירום מאשר בסרטי הפורנו". הפסלת, המאמינה בקשר מיסטי שקיים בינה לבין הגיבור, בהיותם גלגול של אוהבים מהמאה ה-14, מפסלת בעיקר גרוטסקות וגרגולים - פסלים קטנים של מפלצות או שדונים, שנתלו על מרזבי כנסיות גותיות כדי ליצור פחד במתפללים מתחת וברוחות הרעות ממעל. יש בבחירה זו טעם רב משום שראשית הגיבור עצמו נראה כגרגויל ("נראיתי כמו פרי אהבה אסורה בין חניבעל לקטר לפנטומית האופרה" - הוא מעיד על עצמו) ושנית היא משמשת, כמו יתר הפרטים ב"גרגויל", יתד תומכת נוספת בנטייה התיאולוגית של הספר, החוקר סמלים, עקרונות וכתבים נוצריים ודתיים.

לכל כותב יש יצירה שחרוטה בנימי נפשו, אני מסתכנת בניחוש לא פרוע ש"התופת" - החלק הראשון ב"קומדיה האלוהית" של דנטה - הוא הטקסט ששינה את חייו של דייווידסון. "גרגויל" הוא ציטוט, מחווה ושיר הלל גם יחד ליצירה הזאת. הפואמה של דנטה מתחילה כשהמשורר מאבד את דרכו ביער אפלולי ומפלצות אלגוריות תוקפות אותו; "גרגויל" נפתח כשגיבור נוהג ברכבו, אחוז פראנויית סמים, שבחסותה הוא מבחין בחצי אש הנורים אליו מתוך מעבה העצים שבצדי הכביש (פתיח זה יובן בשלב מאוחר יותר גם כזיכרון מגלגולו הקודם של המספר במאה ה-14 - ובכך מציין הספר הישג נוסף - תיבנות לאחור). הגיבור מצוי בשבר מוסרי וערכי שאותו הוא מאחה רק בתום סיור מצמרר בלהבות מטאפוריות ומעשיות, הזיותיו הפסיכודליות בגמילה ממורפיום הן ציטוט חופשי מ"התופת", והוא מזדכך ונגאל לבסוף בזכות אהבת האמת לפסלת. קצרה היריעה מלמנות את ההקשרים הנוספים ל"התופת", שכן כמעט כל מלה מחוברת לפואמת הענק, בין אם בעלילה בת זמננו ובין אם בעלילה המקבילה, שמספרת לו הפסלת על בני דמותם במאה ה-14. אגב, גם העלילה ההיסטורית הזאת, למרות הספקנות הראשונית , תופסת תאוצה ושובה את הקוראים. אל אלו מצטרפים שלל ציטוטים מיצירות נוספות - מ"הבשורה על פי מתי" דרך "וזרח השמש" של המינגווי ועד "ספרות זולה" של טרנטינו. הגודש מרשים מצד אחד, מכביד מעט מצד שני. יתרה מכך, מי שאינם בקיאים ב"התופת" עשויים לחוות הנאה חלקית בלבד.

עקב אכילס נוסף הוא הפשטנות המסוימת שמאפיינת את נושאי הספר - אמונה, היוושעות, סבל ועקרונות נוספים, נוצריים ברובם - מטבעות שחוקים בעידן אתאיסטי חסר לב כשלנו. משפטים כמו "רק אחרי שהעור שלי נשרף ונעלם יכולתי סוף סוף להרגיש" צורמים בתוך המארג האינטליגנטי של הטקסט. התהום בין האירוניה של המספר בגרסתו הכופרת לבין אסופת הקלישאות שהוא מפיק בגרסתו המזוככת גדולה מדי, ואפשר לדלג מעליה רק בקושי.

האם בסופה של הפנטסיה המקסימה-מרירה הזאת כל מה שהגיבור מבין הוא שלמרות שגופו מושחת, נפשו זכה מאי פעם? לא נגזים אם נדרוש יותר. ולמרות כל אלו, "גרגויל" הוא ספר ראוי בגלל הידע הרב השזור בו, הכבוד ההיסטורי שהוא חולק למקורות שמהם הוא שאוב - לצד הפגנת דמיון ופרשנויות מקוריות משל עצמו, והתחכום שבכתיבה עצמה. אנדרו דייווידסון אינו מתבייש ללוש תיאורים ולהפליג במליצות ארכאית, מכיוון שמההתחלה הוא מוכיח שליטה מלאה באירוניה שנונה. אולם מעל הכל הוא ראוי משום שניכר כי נכתב בתשוקה גדולה - תשוקה שבמקום לשרוף הולידה את הספר המעניין הזה.