ספר המילים

ג'ני ארפנבק. תירגמה מגרמנית: טלי קונס. הוצאת כתר, 120 עמ', 84 שקלים

שעת בין ערביים. שלווה. אני יושבת במרפסת ובחיקי בתי הפעוטה, צוהלת למראה כבאית אדומה הקרבה אל הבניין. "כבאית, כבאית!" היא קוראת, ומבקשת שאסביר מה יש בפנים, ולמה מורידים מגג הכבאית סולם גדול. "אולי כדי לעזור לחתול קטן שטיפס על עץ גבוה לרדת," אני ממתנת את השקר באמצעות מלת שאלה ומפתה אותה בממתק להיכנס הביתה. שריפה היא איום כללי. אני יודעת לשם מה נחוץ סולם. אני יודעת שבעוד דקות אחדות תוצא מן הבניין שכנתי, כבולה באזיקים, נגררת באלימות בידי שני אנשי המחלקה הפסיכיאטרית אל האמבולנס הממתין בהמשך הרחוב.

"כבאית", "אמבולנס", "ניידת משטרה" - בשביל בתי הן קרנבל של הרף-עין, עוף נדיר מברזל עם כרבולת סירנה צופרת. בבית היא תמצא את שלושת כלי הרכב האהובים עליה בספרי המלים, אותם מילוני טף מצוירים, המציגים לפעוטות עולם סטרילי, ממוין, שטוח, חף מקונוטציות ערכיות. כמה שנים צריכות לחלוף עד שהצליל, של הסירנה או של המלה, יעוררו בה אי-נחת, חרדה, או אפילו אימה של ממש?

אין הורה שלא מצא את עצמו משקר לילדו הקטן בנסותו להגן על נפשו הרכה מפני אימי העולם. זה טבעה של הורות, טבע שהוא, אכן, טבעי עד כדי רפלקס; השקר נשלף כדי לכסות על הזוועה, ממש כמו כף היד המושטת לפנים, לגונן על העיניים. לא מעט יצירות ספרות וקולנוע עסקו בשקר ההורי, וביתר שאת בתגובה למצבי חיים קיצוניים, שכן יש משהו מפתה מאוד בהזרה הגלומה במבטו של הילד, במתח שבין התום לבין הרוע ובאירוניה הנוצרת מאליה ברגע שמישהו יודע משהו שמישהו אחר אינו יודע. על פי רוב, ככל שהסיטואציה שעליה מכסה השקר קיצונית יותר, כך האפקט הרגשי על הקהל חזק יותר - דבר שלא אחת נושא אתו טעם רע של מניפולציה (וראו הסרט "החיים יפים" לרוברטו בניני, השנוי במחלוקת, ולא רק מן הטעם הזה).

ג'ני ארפנבק, שנולדה במזרח גרמניה ב-1967, מחברת הנובלה "ספר המילים", אמנם מתמקדת בסיטואציה קיצונית - חיי ילדה באחד המשטרים הטוטליטאריים בדרום אמריקה - אך עושה זאת באופן המוכיח כי היא ראויה עד מאוד לפרסים שכבר זכתה בהם (ביניהם פרס אינגבורג בכמן היוקרתי). ארפנבק, בת למשפחה ספרותית (סבא וסבתא סופרים, אב סופר ופילוסוף, אם מתרגמת) כתבה נובלה פוליטית חריפה המעוגנת במקום ובתקופה - ארגנטינה בשנים 1976-1983, תקופת שלטון הגנרלים - נובלה שעמודיה אינם חדלים להדהד את המלים המשמשות לה כמוטו: "לרוב לא נשארות אלא עצמות אחדות"; ו"דור שלם נעלם כאן", ואולם עיצובה הלא-ריאליסטי והעיסוק האינטנסיבי של המחברת בהגדרה ובהסתרה מעניקים לה נופך של יצירה הומניסטית על-זמנית העוסקת בזהות, ביחס שבין לשון לבין זיכרון ובטוטליטריות ככוח מוחק-כל.

עוצמת הרומן נבנית, בחלקה, מן המתח שבין המציאות המלאה במצבים האופייניים למשטרים אפלים - היעלמות אנשים, סגירת בתי-עסק, קולות ירי מעבר לחצר בית הספר - לבין השגרה המשפחתית, או, נכון יותר, ההתעקשות לייצר מראית עין של ילדות נורמלית שיש בה לימודים, שיעורי פסנתר, מטפלת ואבא ואמא. תורם לאפקט הטון הלאקוני המדווח על הזוועות: "את הגן של המינקת שלי לא ראיתי מעולם. אני לא יודעת אם קופסת הנעליים והידיים שבתוכה נפלו על העשב או בין הפרחים". הקוראים, כמו ברומן בלשי, נדרשים למעין עבודת פיענוח לשונית, "תרגום" המילון של הילדות שבו "ארמון לבן שאיש אינו מציץ מחלונותיו" הוא משטרה או כלא, "אבא הוא איש שהרבה זמן יותר גבוה ממך" ו"אבא עובד בארמון", "אבא דואג לסדר". אבא הוא, כפי הנראה, ראש המשטרה החשאית, או בעל תפקיד דומה.

היחס בין שני העולמות הקוטביים לכאורה (המציאות הפוליטית החיצונית מול זו הביתית, המוגנת) שהוא יחס בין דבר לבין קליפתו, בין הזוועה לבין הזיגוג הסוכרי המכסה עליה - אינו נמצא רק במבנה הרומן אלא כמעט בכל תיאור ובכל דימוי, עד כדי כך שנתקשה למצוא לכל אורכה של היצירה משפט תמים אחד שלא פוער תחתיו פתאום דלתות גרדום, הנה כך למשל: "לפני שאבא שלי הולך לווידוי, הוא מושיב אותי על ברכיו ומרכיב אותי. ילדים רבים כבר רכבו בנוף הזה, הופה הופה, פרשים לבני עור רבים מצטווחים מעונג, שרק התחילו לדהור וכבר הם נופלים אל הבור - שבין ברכי אביהם". ההפרדה של הדבר מקליפתו, אם כן, היא מלאכותית, כך גם ההפרדה בין הבית - אותה טריטוריה משפחתית מוגנת ולמראית עין חפה מאלימות - לבין הרחובות קפוחי-השמש והריקים תמידית מאנשים, וההפרדה שבין מלים לבין מעשים. גם המלים המשתרבבות, לפתע, לתוך רצף הטקסט, כמו מחשבה טורדנית (המלה "סירנות", למשל, שבה ומבליחה באופן המחקה הופעה פתאומית של רכב עם סירנה ברחוב) אינן תלושות הקשר כפי שהן נדמות בתחילה; הן נפלטות ממעמקי התת מודע, הן מה שאי אפשר עוד להדחיק.

אחד הרגעים החזקים ברומן (שכל עמוד בו הוא אגרוף בבטן) הוא הרגע שבו מזהה הילדה את דמותו של אחד מחבריו של אביה בפסל האבן העומד במרכז העיר. "ביום ראשון הבא הוא שוב יבוא אלינו ואז אוכל לשאול אותו בעצמי איך זה להיות חצוב באבן" עד מהרה היא מגלה כי העיר כולה "מאוכלסת בחבריו המפוסלים של אבא" וגם קושרת, בבלי דעת, לא רק בין קיפאון האבן לבין מוות, אלא גם בין החבר המפוסל לבין הידיים הכרותות שבקופסת הקרטון. החלטתה שלא להושיט לאיש יד בביקורו הבא, אינה נובעת רק מאימה ילדותית מפני "הידיים שכורתות ידיים", אלא גם מתוך המרד שהבשיל בה, עם התבגרותה, חקירותיה בדבר משמעות מלים (מה זה "עקבות"?) וגלגולן האין סופי של מלים על הלשון, מלים המובילות אותה, לבסוף, אל פתרון חידת זהותה. גיבורת הרומן אינה לומדת שפה, היא לומדת את העולם באמצעות ניתוץ השפה ובנייתה מחדש. זהו תהליך אלים ובסופו ממתינה ההכרה הכואבת בכך שאפילו "אבא" ו"אמא", מלים שיחד עם "כדור" ו"מכונית" היו "המלים היחידות שהיו שלמות ותמימות כשלמדתי אותן", אינן כאלה.

הילדה גיבורת הספר היא חסרת שם וחסרת גיל (רק לקראת סופו היא חוגגת את יום הולדתה ה-17), אך הגיבורה הראשית של "ספר המילים" - שבשפת המקור נקרא "מילון" - היא הלשון עצמה, ובהקשר זה אי אפשר שלא ללכת שבי אחרי לשונה של ארפנבק, השונה בתכלית מלשונם הרשמית והעניינית של מילונים. ג'ני ארפנבק כותבת פרוזה שירית, מתבוננת בעולם כמשוררת, ומצמררת כמשוררת, לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר כמוסרת עובדות, מחרידות ככל שיהיו. תרגומה של טלי קונס יפה, למעט מעידות פה ושם (מה עושה ביאליק בפי ילדה דרום אמריקאית נוצרית?). הלוואי שיימצאו ל"ספר המילים" הקוראים שלהם הוא ראוי. זהו אחד מאותם ספרים נדירים שבכוחם לחלץ את הקוראים מאדישותם.

ג'ני ארפנבק. אין מילים תמימות