לולא האמנתי בכל לבי בכוחי לכתוב וביכולתי המופלאה לבטא רעיונות במלוא החן והחיות... במילים אלה, פחות או יותר, חשבתי לפתוח את סיפורי. בהמשך הייתי מפנה את תשומת לבו של הקורא לעובדה שלולא ניחנתי באותו כוח, באותה יכולת, וכן הלאה, לא זו בלבד שהיה עלי להימנע מלתאר אירועים מסוימים שקרו לא מכבר, אלא שלא היה דבר לתארו, שכן, קורא חביב, דבר לא היה קורה. טיפשי אולי, אבל לפחות ברור. הכישרון לרדת לחקרן של תחבולות החיים, נטייתי הטבעית להפעיל ללא הפוגה את כושר היצירה, הם לבדם היו מאפשרים לי... בשלב זה הייתי משווה את מפר החוק, המקים מהומה רבתי למראה טיפת דם שפוך, למשורר או לשחקן. אך כפי שנהג לומר ידידי השמאלני המסכן: הרהורים פילוסופיים הם המצאתם של העשירים. עדי היסוד נחרימה.

עלול להיווצר הרושם שאיני יודע כיצד להתחיל. מגוחך למראה הוא הג'נטלמן הקשיש החש לו בכבדות, לחייו הנפולות מתנפנפות, רודף באומץ אחר האוטובוס האחרון, אך כשהוא משיגו לבסוף הוא חושש לעלות עליו בעודו נוסע ונרתע בחיוך מבויש, עדיין בצעד נחפז. האומנם איני מעז לזנק? הוא רועם, צובר מהירות, עד מהרה ייעלם לבלי שוב מעבר לפינה, המיניבוס, האוטובוס, המקסיבוס של סיפורי. דימוי מגושם למדי, הייתי אומר. אני עדיין רץ.

אבי היה גרמני דובר רוסית מרוואל, שם למד במכללה חקלאית מפורסמת. אמי, רוסייה טהורה, היתה בת למשפחת אצילים רמת יחס. בימי קיץ לוהטים היתה שרועה לה בכיסא הנדנדה שלה, גבירה רפת כוח בשמלת משי כעין הלילך, מנפנפת במניפתה, מכרסמת שוקולד, התריסים מוגפים כולם, מתנחשלים כמפרשי ארגמן ברוח הנושבת משדה שנקצר זה עתה.

בתקופת המלחמה הייתי כלוא במחנה מעצר בגלל נתינותי הגרמנית... מזל ביש אם נזכור שאך זה התחלתי ללמוד באוניברסיטת פטרבורג. מסוף 1914 ועד אמצע 1919 קראתי בדיוק אלף ושמונה-עשר ספרים... ספרתי אותם אחד לאחד.