ארבעים יום מחכים בני ישראל למשה שיירד מהר סיני עם התורה. הם אחוזי התרגשות, משתוקקים למגע עם הקב"ה. אלי כל העמים שסביבם נוכחים כל כך, מוחשיים כל כך, ואלוהיהם שלהם נשאר שם למעלה מכוסה בענן. מתי יירד אליהם משה עם תורתו, מתי יוכלו לנוח בחיקו החם של אלוהיהם? לעם כבר קצת נמאס לחכות, הם רוצים ממשות חיה, לראות, לגעת, לחבק ולהיות מחובקים. כאשר מאחר משה לרדת פונים בני ישראל אל אהרן ואומרים לו "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות לב, א). בני ישראל צריכים מתווך, מישהו שנמצא כאן, שאפשר לחוש אותו ולא רק לנחש את דבר קיומו.

כדי לתאר את חטאם של ישראל דורש הזוהר את קריאתו של ישעיה הנביא "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיה מ, כו). זו קריאה לעם לשאת את עיניהם למעלה כדי להיוודע מי הבורא של העולם הזה. המלה "אלה" מכוונת לפרטי המציאות הנראים בעין; כאשר יתבוננו בני ישראל בפרטי המציאות, יישאו את עיניהם למעלה לראות מי ברא את המציאות וישובו אל אביהם שבשמים.

אך הזוהר משכלל את קריאת הפסוק עוד יותר. "שאו מרום עיניכם", אומר הזוהר, ובחנו את הנקודה שהקדוש ברוך הוא מתחיל להתגלות בעולם. נקודה זו דקה ומופשטת כל כך עד שקשה לכנותה בשם; הדבר היחיד שאפשר לעשות מולה הוא לשאול, ולכן היא נקראת במלת שאלה: "מי". אך מאחר שקשה לשאת למרום עינינו ולראות נקודה מופשטת, מכוון אותנו הזוהר אל פועלה של הנקודה המופשטת בעולם הזה: "שאו מרום עיניכם וראו, מי ברא אלה". "אלה" הם הדברים הגשמיים, הדברים שאפשר להורות עליהם באצבע ולהגיד "אלה".

"שאו מרום עיניכם", אומר הפסוק, וראו את הספקטרום כולו, כיצד הנקודה הראשונית ביותר, העלומה ביותר, היא המקור שממנו נבראו כל "אלה" הפרטים שסביבכם. בנקודת ה"מי", אלוהים נעלם כל כך עד שאי אפשר לקרוא לו אפילו בשם. כדי שיוכלו ישראל לקרוא בשמו ברא את "אלה" - את פרטי המציאות הקונקרטית; או אז התרכבה מלת השאלה "מי" המתארת את צדו הנסתר עם מלת ההוריה "אלה" המתארת את צדו הנוכח, ומאותיותיהן נוצר שמו הקדוש: "אלהים" (הקדמת הזוהר א עמוד א).

בני ישראל מחכים בקוצר רוח למשה שיירד עם התורה. כל מה שקורה למעלה על ההר עומד תחת סימן שאלה: מי הוא שנותן את התורה? מי הוא הנסתר הזה, הקיים ואיננו קיים? מתי יירד משה מן ה"מי" הנסתר שלמעלה וייתן לנו את "אלה", את הלוחות? ההמתנה קשה לבני ישראל, עיניהם נשואות למעלה, אל ה"מי", אך לבסוף הם משפילים אותן ומבקשים מאהרן שימצא להם גילום ארצי אחר, משהו שאפשר להצביע עליו באצבע ולומר "אלה אלוהיך ישראל".

שורש החטא איננו כפירה או פנייה אחרי אלוהים אחרים. שורש החטא הוא רצון ילדותי מעט, אך כן ופשוט בבסיסו, לגעת במשהו, להרגיש, לראות. אהרן נענה לדרישה ורוקח לישראל עגל מתכשיטיהם. "יקח מידם, ויצר אותו בחרט, ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, ד). בני ישראל מוותרים על הממד הנסתר של המציאות, על ה"מי", ומסתפקים ב"אלה", בממד הגלוי של המציאות. העגל נוצר כולו למטה, מנותק מן ה"מי": "אלה אלוהיך ישראל" וזה הכל. לעומתו, לוחות הברית המבוששים לרדת הם ההתגלמות השלמה ביותר של שם "אלוהים". הם נוצרו למעלה, בנקודה הנסתרת שעל ראש ההר, והם יורדים למטה כחפץ קונקרטי, גשמי, שאפשר לקרוא בו בעיניים ולגעת בו בידיים. אולי משום כך נאמר עליהם "והלוחות מעשה אלהים המה" (שם, טז) - שם אלהים נקרא עליהן, השם המחובר מאותיות "מי" ו"אלה" גם יחד.

כדי לקבל את הלוחות צריכים בני ישראל להתאזר בסבלנות ולהמתין. הצורך בהמתנה איננו צורך פונקציונלי בלבד. "המתנה", כמו שאומרת ימימה, "היא מתנה", היא מחדדת את הרגישות לעולם ומסוגלת להכשיר את האדם לשאת את העיניים למרום ולראות שהחיים אינם סך פשוט של כל חלקיהם, ויש בהם ממד גבוה יותר המעניק להם פשר. כדי לקבל את המציאות על חלקיה הנסתרים והגלויים זקוקים בני ישראל לסבלנות. אך לבני ישראל אין סבלנות; הם רוצים כאן ועכשיו ומהר, קונקרטי ומפוסל בזהב.

משה יורד מן ההר ובידיו לוחות הברית. אלו הלוחות שה"מי" וה"אלה" התרכבו בהם ויצרו את "מעשה אלהים". ומה יעשה כשיראה את העגל שאין בו אלא "אלה"? מול הניתוק הבוטה לא נותרת לו אלא ברירה אחת.