כוכבים יש רק בשמים

גילה אלמגור. ידיעות ספרים, 251 עמ', 98 שקלים

אני צרכן נלהב של ספרים שכתבו אנשי תיאטרון. אני יודע מראש שיהיה בהם הרבה "אגו", אבל זה בדיוק חלק מהעניין. במסגרות אחרות, כשהם מביימים הצגה או מגלמים תפקיד, הם חלק ממערכת, ומעמידים פנים שהם מישהו אחר. אבל בספר שיש בו ממד אוטוביוגרפי - ורובם כאלה; מעטים אנשי התיאטרון שכותבים מתוך כוונה ספר שמטרתו ללמד את קוראיהם משהו על אמנותם - הם משחקים את עצמם בכתב. ובניגוד לתפקיד במחזה, שמציב דרישות מסוימות ומעורר ציפיות כאלה ואחרות, שחקן או שחקנית שמגלמים את עצמם, בתפקיד מחברי הספר על עצמם, ממלאים תפקיד שאי אפשר להיכשל בו. זה יהיה מעניין גם אם זה יהיה מאכזב.

הז'אנר של ספרי שחקנים נפוץ בבריטניה. במידה קטנה יותר בארצות הברית. קנת בראנה, למשל, כתב אוטוביוגרפיה בגיל 29. מאז כולם מחכים לחלק השני. היו שחקנים שהתגלו כסופרים מחוננים במיוחד: דירק בוגארד או אלק גינס. לרובם היו חיים מעניינים או קריירה מרתקת, או שניהם גם יחד, ומכל ספר כזה יכולתי להוציא אנקדוטה אחת או שתיים שאחר כך עזרה לי להבין פן מסוים של מקצוע התיאטרון.

המדף העברי עני במיוחד בספרים של שחקנים. זהו עוני נרכש, כי לא כזאת היתה ההתחלה: שמעון פינקל הותיר לנו עשרה (אם לא יותר) ספרים על הקריירה שלו, על חייו, על עמיתיו ועל אמיתותיו. ברטונוב הותיר ספר, וכמוהו גנסין, ומרים ברנשטיין-כהן ואחרים. בכלל, בהבימה זה היה חלק מהמקובל: רק מסקין ורובינא לא הותירו עדויות בכתובים.

אבל הדור שאחריהם מעל בתפקיד התיעוד: יוסף מילוא לא כתב זיכרונות, וככל שאני יודע לא עשו כך חנה מרון, אורנה פורת או יוסי ידין. על חייה של פורת נכתב ספר, ומן התקופה האחרונה יש לנו את ספרה של שרית פוקס על נסים אלוני. אבל חוץ מזה, המדף של ספרי תיאטרון בעברית ריק מאוד. והוא משווע להתמלא, כי האנשים האלה ראויים שתהיה לנו מהם עדות - דווקא מפני שעשייתם כל כך ארעית.

לכן לקחתי ליד בעניין רב את ספרה החדש של גילה אלמגור, "כוכבים יש רק בשמים". אלמגור, שיכולה בצדק לטעון למעמד של אחת מ"הגברות הראשונות של התיאטרון הישראלי" (שבורך בכך שיש בו כמה וכמה גברות-ראשונות ראויות, כן ירבו ויאריכו חיים) היא לא טירונית בכתיבה. שני ספריה בעלי היסוד האוטוביוגרפי, "הקיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס", היו רבי מכר, גם בגרסת הצגות היחיד שלה. סיפור ילדותה ויחסיה המורכבים עם אמה כבר זכה לחשיפה רבה.

ואף על פי כן, זה הסיפור שלה, והוא חלק חשוב מאוד בחייה ובקריירה שלה, וזכותה לייחד כשליש מספרה לסיפורי הילדות והאם. ניכר שזה חלק בלתי נפרד מאישיותה, והיא גם עשתה שימוש בחומרים אלה כשחקנית בתפקידים מרשימים, ב"קדיש לנעמי" של אלן גינזברג וב"אוגוסט: מחוז אוסייג'" של טרייסי לטס, שם העבירה לבמה את חוויית אגירת כדורי השינה של אמה (שרצתה להתאבד) בתפקיד ויולט ווסטווד, שנוהגת בדיוק כך.

אני חייב להודות שחלק זה של הספר, כמו הספר כולו, למעשה, נקרא בחטף, כשלקורא (הזה, לפחות) לא היתה נטייה להניח את הספר מידו עד שהגיע לעמוד האחרון.

ולזכות הספר ייאמר, שהיו לכותבתו חיים מרתקים. במשך הקריירה שלה, בין אם כנציגת ישראל בכנסים בינלאומיים לתיאטרון, או כשחקנית שבילתה חלק מחייה על סטים של סרטים בעולם, הזדמן לה לפגוש קבוצה מרתקת של אנשי תיאטרון וקולנוע. היא יצאה לבלות עם לורנס הרווי ועם צ'רלטון הסטון (ובתושייה שמרה על פאתו של הסטון שלא תישמט מראשו כשרקדנית פלמנקו עגבה עליו במרץ מיותר); היא בילתה כמה ערבים עם רומי שניידר, היתה עדה לבדידותה הטראגית בקרב הנדבקים בשובל שמלתה והחיים על חשבונה. היא נותנת לנו להבין שהיו לה שיחות נפש עם הרווי ושניידר, אבל לא מספרת לנו עליהן הרבה.

היא אפילו זכתה לבלות יום על במת ההסרטה של "זעקות ולחישות" של אינגמר ברגמן, ראתה אותו מדריך את הרייט אנדרסון (והתיאור הזה אכן מאלף) ואף שמעה הסברים מפי ברגמן עצמו, אך למרבה הצער עליהם היא לא מספרת דבר. בכנס אחד נפגשה עם נציג מדינה ערבית שחשף לפניה את מוצאו היהודי, ובכנס אחר התיידדה עם אחד הנציגים הרוסים, שלבסוף נשבר והודה באוזניה שהוא איש הק-ג-ב ויודע עברית על בוריה.

חלק מן הספר הוא "פיזור שמות מפורסמים", אבל אין לבוא על כך בטענות; למזלה של אלמגור, היא הכירה רבים מהם, והיא בעצמה אחת מהם. היא גם יודעת לקשור סיפור על כל אחד מהם: עם נעמי שמר זה סיפור על אהבת הצעיפים, ועם לילי שרון על בושם מיוחד במינו, שניחוחו הגיע, בזכות אלמגור, גם ליפאן. אבל על המחלוקת הפוליטית, למשל, שהיתה ככל הנראה גם כן חלק מהיחסים עם לילי ואריאל שרון - בהתחשב בדעות הפוליטיות המוצהרות של אלמגור ובעלה יעקב אגמון - אין בספר אף מלה.

פרק נכבד במיוחד בספר מוקדש לסיפור אימהותה של אלמגור, ואכן התנהגותה של פקידת משרד הרווחה, שבילבלה בין תפקידיה של אלמגור כזונה בסרט "מלכת הכביש" וזכותה לאמץ ילדה, הוא סיפור מרתיח. חבל שאלמגור, אשה שידעה לעמוד על דעתה לא פעם, לא ניסתה אפילו להעמיד את הפקידה המנוולת (אין מלה אחרת) על מקומה. למרבה המזל זכתה אלמגור לאמץ בת, וחוותה אושר של הורה וגם של סבתא.

למרבה הצער, פחות מדי למדתי על התיאטרון והקולנוע מספרה. נכון, היא עשתה תחקיר על חיי הזונות ועבודתן לקראת "מלכת הכביש" ופגשה זונה מאוד לא אופיינית ומרשימה; וכן, בעת הצילומים של "מלכת הכביש", אדם ידוע (לפי הספר עד היום) עצר לידה וביקש לרכוש את שירותיה, והיא עשתה כל שביכולתה כדי להסתיר אותו מעיני המצלמה, ועד היום היא שומרת על סודו. אבל איך נעשה הסרט הזה? או, למשל, "מצור"? יהורם גאון היה ידיד, הרעיון היה של אלמגור, אגמון התגייס להפקה; אבל מה, למשל, היה חלקו של הבמאי ג'ילברטו טופאנו? על כך - אף מלה.

אלמגור מספרת על הופעתה בהצגות כמו "פיטר פן" ו"מאסטר קלאס". בסיפור הראשון העיקר הוא כיצד, למרות היותה עייפה וכבר בלי איפור, חזרה לתלבושות ולאיפור כי ילדה רצתה לראות את "פיטר פן" ולא את גילה השחקנית. בסיפור השני הדגש הוא על צופה מטומטמת אחת שגילתה חוסר רגישות. ומה עם ההתמודדות עם תפקיד מורכב, מעבר לפרטי דמותה של קלאס? על כך לא נכתב כמעט כלום.

נכון שאנחנו קוראים על ההיזכרות בריח הפרחים מילדותה, שגורם לה לבכות על הבמה, הודות לתרגילי "זיכרון חושים" שלמדה אצל לי שטרסברג, וזה מעניין, אולי אפילו מרגש, אך לא ממש חידוש בהבנת אמנות המשחק.

חלק חשוב - אולי החשוב ביותר - בסיפור הוא על האיש שהופיע יום אחד בשדה הפרחים שאותו גידלה אלמגור בכפר הנוער הדסים, ונתן בידה את המודעה על כך שנפתחת ההרשמה לסטודיו למשחק בתיאטרון הבימה. על פי סיפורה היא לא איתרה אותו כשכבר עלתה על דרך המלך בתיאטרון, וזה די מוזר; גם הוא לא התייצב כדי לזכות בחלק המגיע לו בדין בתהילתה. חבל. נכון שאלמגור היתה מגיעה לבמה בכל מקרה, אבל מגיע לאיש שעזר לה ברגע המכריע להיחשף.

היוצא מן הכלל מבחינת ערך תיאטרוני, מבחינתי, הוא סיפור העבודה על דמות וירג'יניה, בתו של גלילאו גליליי בבימויו של סם בייסיקוב הדני, בתיאטרון הקאמרי ב-1962. את התפקיד קיבלה אלמגור בניגוד לכוונות הנהלת התיאטרון, בזכות בחירתו של הבמאי, שראה אותה ב"כנרת כנרת" - מוטיב שמופיע בספר, ובקריירה של אלמגור, הוא של האשה המתמודדת עם כל העולם שנגדה, וזוכה בדרך כלל בגדול - ועבד אתה בעיקר על תפקיד וירג'יניה הילדה והנערה, כשהוא משאיר את התמונה של וירג'יניה הזקנה עד ליום האחרון, ומאפשר לאלמגור ליצור את התפקיד בעצמה, במחסן התלבושות. זהו סיפור מאלף, המותיר הרבה תיאבון לשמוע יותר מדברי החוכמה שחלק אתה בייסיקוב בפגישותיהם במשך השנים.

אבל לא על זה הספר. כותרתו, "כוכבים יש רק בשמים", לקוחה ממה שאמרה לה אמה, כשכבר היתה כוכב ללא עוררין. כוכבת של ממש. וזה אכן ספר של כוכב, וככזה הוא קריא, מעניין, רצוף שמות זוהרים, כתוב בשטף. הוא לכאורה ספר על גילה אלמגור "מבפנים"; אבל ה"מבפנים" הזה הוא כשלעצמו כתוב כהופעה של כוכב. אכן זוהר, אבל חושף מעט מדי ממה שיכול היה להיות עוד יותר מעניין, גם לקוראים, אבל אני חושד שגם לאלמגור עצמה.

גילה אלמגור, 1969