עיר עם קונספציה: מתכננים את תל אביב

נתי מרום. הוצאת בבל וידיעות ספרים בשיתוף האקדמיה בצלאל ומינהלת ה-100 של תל אביב, 360 עמ', 128 שקלים

בין כל חגיגות שנת ה-100 לתל אביב, התקיים בשקט לא אופייני גם המיזם "קול קורא" שבמסגרתו תמכה העירייה בספרים חדשים שתל אביב במרכזם. לעירייה הוגשו 80 הצעות, רובן אלבומי תצלומים מיופייפים, ספרי נישה ומדריכי טיולים להליכה בעקבות מבנים, אישים וחצרות אחוריות (שרובן ניצבות בתל אביב דווקא בחזית הרחוב). ארבעת הספרים שזכו בתמיכה ובסמל שנת ה-100 אינם ספרי ליטוף - אחד הוא ספר שירה והאחרים מתמקדים בנושאים שידיעתם אינה נחלת רבים בקרב הציבור המקומי, והם מרימים תרומה חשובה לזיכרון הקיבוצי של תל אביב, כשזו תחליט להתמודד עמו. אחד מהם, "עיר עם קונספציה: מתכננים את תל אביב", הוא ספר חשוב, שעשוי לגרום התרגשות לאוהבי ספרים חושפי-עיר; לאו דווקא אנשי מקצוע, חובבי מסמכים עלומים כפי שרומז שמו של הספר.

פרסומו כעת של הספר מזכיר את חוויית הופעת הספר "Delirious New York" של האדריכל רם קולהאס, שגרם ויכוחים נוקבים כשפורסם ב-1978 ונהפך לספר פולחן. כמו מנהטן, גם תל אביב נושאת בעול היותה סמל, שאצלנו הוא גדול בהרבה מממדיה האמיתיים.

הספר מצטרף לשני ספרים שמשמשים כ"תנ"ך" של תל אביב-יפו לכל מי שהעיר בנפשו: "ההיסטוריה של תל אביב, 1909-1993" מאת יעקב שביט וגדעון ביגר (הוצאת רמות אוניברסיטת תל אביב, 2002) ו"עיר לבנה עיר שחורה" של שרון רוטברד (בבל, 2005). מבחינתי, ראוי ש"עיר עם קונספציה" יוגדר כבחינות כניסה מחייבות לכל מי שרוצה להיות תושב בתל אביב. ייחודו של הספר בכך שהן מי שקוראים את ההיסטוריה המקומית מן המרכז והן מי שקוראים אותה מהקצוות ימצאו בו מאגרי מידע סמוי, מרתק ואפילו מצחיק.

המחבר, נתי מרום, הוא חוקר ערים, בעל תואר בפיתוח עירוני מקולג' אוניברסיטת לונדון ותלמיד לקראת תואר שלישי בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הספר מבוסס על מחקריו לצורך עבודת הדוקטור שלו.

הספר מחלק את ציר הזמן הכרונולוגי של התפתחות תל אביב לחמישה פרקים ששמותיהם נקראים יותר כאירועים שמתרחשים כאן ועכשיו, וראויים שמבקר המדינה יתייחס אליהם. במקרה זה מרום הוא המבקר, ועלינו, הקוראים, מוטל לזהות אותם אירועים כאשר יתרחשו פעם נוספת.

אתר בנייה נטול מנוחה

בהנחת היסוד שעליה מושתת הספר, ולפיה בתל אביב התקיימו תהליכי תכנון כבר מרגע היווסדה, הוא ממוטט את הקלישאה המקובלת שהעיר העברית, כמו כל מה שצומח בחולות, התפתחה במקריות חסרת שליטה. התיעוד גם מספק הוכחות לכך שרבים מתסמיניה של תל אביב, שמטרידים את תושביה באופן יום-יומי גם בזמננו, היו קיימים בה כבר בעשור הראשון לקיומה. דרמות גדולות בתולדותיו של תכנון העיר מתוארות בספר בשפה פרוזאית מאוד, ודומה לכך גם תיאור האנשים שהיו אחראים להן.

התפתחותה של תל אביב הונהגה על ידי אנשים מעשיים מאוד, שבשם אידיאולוגיות, תזות, קונספציות וכוונות טובות הרבו להרוס "ישן" לטובת בנייה חדשה, שהאמינו כי תהיה טובה יותר - פעילות שפיתחה בקרב רבים מתושבי המקום חרדות מפני היעלמות העיר שלהם.

קלישאה נוספת שהספר ממוטט היא שרק מה שמתוכנן הוא ראוי וטוב. אך המציאות כאן שונה מאוד וב-100 שנותיה הראשונות היתה תל אביב אתר בנייה נטול מנוחה: היו בו תקופות של בנייה מגלומנית ותקופות מעטות של כיבוי שריפות, שהוצתו בהבל פה.

אחת מהאגדות המקובלות שמרום ממיר אותן במידע מדויק קשורה לפעילותו של פטריק גדס, אבי המקצוע החדש "Town Planning" - מונח שתורגם לעברית ב-1920 כ"בניין ערים", ואולי זה מקור השגיאות שנעשו בתל אביב בעשייה שקדמה לחשיבה ולתכנון רעיוני ארוך טווח. גדס הסקוטי, היבוא הראשון והזכור ביותר בין מומחים רבים שהובאו לעיר, זכור כיום בעיקר הודות לחזון תל אביב כעיר גנים. אך כבר ב-1925 הוא האמין שתכנון תל אביב כעיר חייב לכלול את יפו, ותיכנן בה רכבת פרברים. מרום מספר כיצד ראש העיר, מאיר דיזנגוף, התחנן בפני גדס ב-1926 שיפתור את בעיות פינוי האשפה בעיר ושיקדם את תרבות תושביה. לגדס לא היה פתרון מנצח לבעיות אלה, בדיוק כמו לכל ראשי העיר מאז ועד היום. שמו של גדס המשיך להיות צמוד כמין קמע לעשרות תוכניות עיר שהועלו כאן פעמים רבות, גם כשלא היה בהן כל זכר לכוונותיו.

סללום רב עקומות

כיבוש השליטה בניהול העיר היה ערך עליון בתל אביב מיום היווסדה. עם זאת, שלושה מבין 11 ראשי העיר שלה כיהנו בתפקיד תקופות ארוכות, שהשפיעו מאוד על תפישת התכנון העירוני שלה.

ישראל רוקח, הצבר הראשון בראשות העיר, יחד עם מהנדס העיר שלו, יעקב בן סירה (שיפמן), ראו עצמם כמובילי תרבות אירופה והתמסרו לנושא באדיקות. את תל אביב כמאגר עולמי של בניינים בסגנון הבאוהאוס חשוב לזקוף לזכותם. הזוג רוקח-בן סירה שלט, פיתח וקבע את גורל תל אביב-יפו מ-1936 ועד 1952, שנים קריטיות בחיי הארץ. אחרי 16 השנים שבהם עיצבו את דמותה של תל אביב, הם המשיכו ככוח עליון בתפקידיהם הבאים בממשלת ישראל ומשם שינו את כל השקפתם ופעילותם. את תל אביב הם החלו להגדיר כבעייתית למדינה, בהיותה מגנט שמונע מהממשלה לפזר את האוכלוסייה בפריפריה, והם עצרו את התפתחות העיר. רבים בממשלה נוהגים כממשיכי דרכם גם היום.

תל אביב היא גם דוגמת המעבדה שהקדימה את המדינה בתיקון מפות ובאימוץ "מכבסת מלים" למונח "גבולות טבעיים"; יפו אינה הקורבן היחיד לכך. בספרו של מרום מתועדים אירועים מרתקים שבהם תושבי שכונות תמימים התעוררו להגן על דלות חייהם ונלחמו נגד שיטות ותוכניות שיובאו מאמריקה וכללו הפיכת שכונות מגורים לתעשייה מזהמת, חילופי אוכלוסיות ופינוי-בינוי, מהלכים שרוחם הרעה ניכרת בחיינו גם כיום.

העובדות המובאות בספר מלמדות שעלינו להתרגל לכך שתל אביב היא סללום רב עקומות. היא מתאימה עצמה מדי תקופה לחזון חדש, לרוב מיובא מרחוק וללא התאמה אמיתית לצורכי תושביה.

לסיום, תזכורת חשובה נוספת עולה מהספר: לעומת כל תוכניות הבנייה האינסופיות, נושא שינוע ההמונים לא היה ערך עליון וקבוע בתכנון העיר. תל אביב-יפו של ימינו משופעת בהיפר-אנרגיה ובתוכניות עיר חדשות ששמן "חזון תקופתי". בזכות דימויה כעיר צעירה, תוססת, כיפית ו"קולית", תל אביב מחפה על העדר מסורת שמגדירה מה פירוש הדבר להיות תושב בעיר ומהי מחויבות האזרח לחיים בעיר שבה הוא בוחר לחיות. אני מקווה שמרום יתמסר גם לבדיקת סוגיות אלה בדרכו הייחודית.

ציונה שמשי היא אמנית, מעצבת ומתעדת תרבות מקומית. הספר "לקרוא קירות - פאריס כמשל: מסמך תרבותי חזותי", שחיברה עם דלית להב, פורסם בהוצאת אבן חושן

תל אביב ממגדלי עזריאלי. לא רק מה שמתוכנן הוא ראוי וטוב