בסיכומו של דבר, במוקד קובץ השירה "אל תגידו בגת", המנסה להתחקות אחרי עקבות הנכבה הפלסטינית בשירה העברית שנכתבה בעשור שלאחריה, עומדת רטוריקה כפולת-פנים. ברוח רטוריקה זו אפשר לקבוע: "אל תגידו בגת" הוא ספר בעל ערך רב, מספרי השירה המחקריים המעולים, שחשיבותם נובעת מעצם פרסומם ועולה לעתים על חשיבותם של קובצי שירה הרואים אור באופן שוטף. אלא שבאותה נשימה אפשר לקבוע: זהו ספר זניח, הערת שוליים במאבק כוחני, שהעמדה הפוליטית-המוסרית-ההיסטורית המובעת בו נדמית כמתקדמת אל תבוסתה בשדה החיים הממשיים.

כך, למשל, כתב נתן אלתרמן ב"על זאת", השיר שהעניק את כותרתו לקובץ כולו. "הוא חצה עלי ג'יפ את העיר הכבושה, -/ נער עז וחמוש... נער כפיר!/ וברחוב המדובר/ איש זקן ואשה/ נלחצו מפניו אל הקיר.// והנער חייך בשיניים-חלב:/ "אנסה המקלע"... וניסה!/ רק הליט הזקן את פניו בידיו.../ ודמו את הכותל כיסה". הנה אפוא המשורר הנערץ, שקולו נחשב מאוד בקרב רוב הציבור במדינת ישראל הצעירה, גייס את מעמדו ואת כישוריו הפואטיים כדי להרים קול מחאה על מעשי הטבח שנעשו בערבים בידי חיילים יהודים צעירים במלחמת 1948, והושתקו לרוב או הודרו מן השיח הציבורי.

אולם, כפי שמנהיר חנן חבר במאמר המצוין שלו בפתח הקובץ, מאחורי שירו החריף של אלתרמן עמדה אותה רטוריקה כפולה, המנטרלת במידה רבה את עוקצו, בוודאי לאחר שאומץ על ידי דוד בן גוריון וחולק לחיילי צה"ל כ"מופת וכוח פנימי". בידודו של האירוע המקומי, כפי שמציין חבר, שירת את ההנהגה כדי להגדירו חריג (מעשה של עשבים שוטים, בלשון ההווה) ולהסתיר או לאשר את ריבוי המעשים האחרים, שאולי מצטרפים יחד למדיניות לא רשמית, של גירוש, פינוי, הטלת האימה ועידוד בריחתם של פלסטינים תושבי הארץ בעת המלחמה. אלתרמן עצמו, בהמשך השיר, אמנם קורא לדבר בשמו ("מקרים עדינים/ אשר שמם, במקרה - רציחה") ואף קושר בין מבצעם היחיד ובין הכלל, שהם "צמד כחוק", אבל מסתפק בענישתו של היחיד "בצינוק" כדי לטהר את המחנה כולו. ואולם לא משום הארת הדברים האלה "אל תגידו בגת" הוא ספר חשוב וזניח. הוא חשוב, כי הוא מספק אזכורים ועדויות מפנים המחנה עצמו לקיומם של מעשי הזוועה האלה - לרבות רצח חפים מפשע ואונס - שרוב הציבור היהודי בישראל מעדיף לראות בהם כזבים או מעשי בגידה של היסטוריונים עוינים; והוא זניח, כמובן, ביחס ליצירת המופת המכונה "חוק הנכבה", שכבר התקבלה בכנסת בקריאה ראשונה ומטילה, גם בגרסתה המרוככת, צנזורה על רגשות ומחשבות וזיכרונות (אולי, כלשון החוק, יוסר עתה המימון הציבורי מבתי הספר המלמדים את יצירותיו של אלתרמן, או של גולדברג, פן ומשוררים אחרים המופיעים בקובץ). זניחותו זו, המייאשת, בולטת על רקע מעמדו הרם של אלתרמן כקול הפיוט והמצפון של המדינה בזמנו, קול שנבלע מרצון ושלא מרצון באידיאולוגיה ההגמונית. אופק לא נעים מוצב כאן לעיני המשוררים הצעירים מקבוצות "מעין" ו"גרילה תרבות".

ואולם משוררים אחדים - גם אם היו חלק נלהב מהתנועה הציונית, וגם אם התאפיינו בחלקם בתסמונת "יורים ובוכים" ("אורות לשלום, אורות לחיים" של אדם ר' הוא דוגמה מובהקת לה) - גילו רגישות מוסרית, יושר אינטלקטואלי וראיית נולד ראויים לציון וחריגים בתקופתם. מבחינה ספרותית, לעומת זאת, לרוב לא הצליחו לבטא את הזוועה ושמרו על אותו פאתוס לירי, ולעתים נרקסיסטי, שאיפיין את השירה הציונית. רק במקרים אחדים לשונם נשברה עם המציאות. זה קרה, כמובן, בשירתו של אבות ישורון, מן הראשונים שקשר בין הגורל היהודי לגורל הפלסטיני: "היעלו לעקדה צחא-ציח?/ ישמעאל הוא הבן שהוחס./ הוא הבן - הוא מלאך המבטיח./ ומלאך להבטיח לא חס" (מתוך השיר "הונא מחטטת"). זה קרה, באופן שונה, גם בשירה הלירית של לאה גולדברג: "על פני אחת הגבעות/ מתעופפת ציפור כתומה/ שאינני יודעת את שמה./ אבל עצי הזית מכירים אותה,/ והרוח רודף אחריה ושר: ?פה ביתך'.// בעיני ילדה ערבייה/ במבואות הכפר ההרוס/ מפרפרת ציפור כתומה/ שאינני יודעת את שמה" (מתוך השיר: "illuminations").

אם השירה העברית לא הצליחה בדרך כלל להביע את ממשות הנכבה, עושות זאת בעוצמה רבה עדויות המגורשים הפלסטינים ובני משפחותיהם, המשובצות בקובץ, וקריאתן נדמית כחובה לכל. ואולם גם לשירה יש מקום. הנה, מתוך "מהומות נצרת" של אלתרמן: "יש מכוות זיכרונה של תבוסה, יש מכוות שלטון זר ומכוות עיר ותל/ שהיו לזולת לנחלה... מה שיש לשנות הוא יסוד הגישה הזורעת יום-יום/ השפלה וביזוי ומרורים... כל הקו ההופך זה שנים עשרת/ את ציבור הערבים במדינה לציבור מנודה ומושפל/ מנודה ונרדף!". מה כוחן של מלים כאלה? די לציין שנכתבו ב-1958 והפקפוק עולה מאליו. לשם עידוד כלשהו אפשר רק להזכיר כי לפני שנים אחדות בלבד נכנסה לשיח העברי אותה מלה ומאז היא לא מרפה. נכבה, נכבה, נכבה.

"אל תגידו בגת: הנכבה הפלסטינית בשירה העברית 1948-1958". חנן חבר (עורך). הוצאת זוכרות פרהסיה ופרדס, 212 עמ', 50 שקל