שורת המורדים: מחקרים בספרות העברית החדשה

בעז ערפלי. הוצאת כרמל, 406 עמ', 94 שקלים

ב-1938, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, כתבה לאה גולדברג מסה נשכחת המסתיימת במסקנה: "אומץ לחולין!" קריאה זו, שבאמצעותה קיוותה גולדברג לגייס את שותפיה היוצרים נגד הרוחות המאיימות מגרמניה, מופיעה גם ככותרת המסה ואף ככותרת קובץ הכתבים כולו, ללמדנו על חשיבותה. החולין, עבור גולדברג, הוא פרי תהליכי החילוניות. משמעותו היא עבודת העולם הזה כפי שהוא, מבעד לאשליית האמונה באל או באידיאלים נשגבים אחרים; למרות העוני, ולמרות הגעגועים לשלמות עליונה. זוהי עבודה תובענית ומפרכת ובה בעת חיונית להבנת האדם המודרני: "האדם מתחיל להרגיש כי עבודה קשה הוטלה עליו, כי עולם הרוח והתרבות של דורנו דורש ממנו השתתפות בעבודה מפרכת, בעבודת הלבורטוריה ליצירת האדם החדש. זוהי עבודת חולין קשה, המחייבת ריכוז ודיוק. אין בה חגיגות גדולות של אידיאלים מבהיקים ואורות צבעונין של רעיונות השובים לב. אלה הם חולי-חולין של טרדה וטרחה. והתנאי הראשון: אומץ וסבלנות. אולם האנושות העייפה ממלחמות, מלחץ סוציאלי, ממהפכות, אינה מוכנת עדיין לעבודת-רוח קשה זו", כתבה גולדברג.

עלי להודות, כי פשרה של אותה מעבדה-מערה שהחילון לא רק שלא שיחרר אותנו ממנה אלא אף כבל אותנו לתוכה נותר עלום בעיני: מדוע החולין שאליו נקלענו דורש מאתנו דווקא ריכוז ודיוק, טרדה וטרחה? והאם ייתכן כי לא נמצאו בנו עד לכתיבת שורות אלה הסבלנות ובעיקר האומץ להתמסר לו? החילוניות שאני הכרתי נותרה במידה רבה שבויה בכעס המוכר לנו כלפי "האחר" החרדי, ולהבדיל, באשמה כלפי "האחר" המזרחי או הערבי (שלא לומר, בפיקציה עליו, שבה מחזיקים חלקים מסוימים בחברה החרדית מטעמים אידיאולוגיים). אז מהי חילוניות אמיצה? את התשובה (כמו את השאלה) מצאתי רק לאחרונה בספרות העברית שבעז ערפלי מציג בספרו "שורת המורדים".

זהו ספר עיון ומחקר המוקדש לספרות העברית בהתחדשותה. הצלחתו - לגלות פנים חדשות בטקסטים מוכרים שהתפרסמו כבר בבמות שונות - אינה מובנת מאליה. מקורה, נדמה לי, בכותרת הספר, המלמדת כי בראש וראשונה שלפנינו ספר על המרד היהודי המודרני בדת ובעולם הערכים השמרני שהיא מייצגת. בין המורדים מונה ערפלי את: יוסף חיים ברנר, חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, שמואל יוסף עגנון, אורי צבי גרינברג, נתן אלתרמן, נתן זך, יהודה עמיחי, ולבסוף אפילו את קפקא.

אני מודה שצריך "שיפוד" ארוך כדי ללכוד, או לדון, בכל אלה בנשימה אחת, אך ערפלי מיטיב לעשות זאת, תוך התמקדות במרד הרוחני שקירב את כולם לאותו שולחן שבו נעשו, ונעשים, הניסיונות ה"לבורטוריים" של פירוק האדם, לצורך בנייה מחדש. בנייה של תרבות, חברה ומוסר, משלה אולי לא פחות מעבודתו של סיזיפוס, אבל גם בלתי נמנעת ונוגעת לנו כמוה. ערפלי פותח את הדיון על טיבו של המרד היהודי המודרני בדת בהשוואה בין זיקותיו היצירתיות של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי למקרא לאלה של טשרניחובסקי. האומץ שאותו גילו יוצרים אלה - לערער על המיתוס המקראי ולחתור, כל אחד בדרכו, תחת יסודות האמונה היהודית כדי לגלות גם את שורשיה "הזרים" - הוא, לדבריו, סוד קולה המעורר של הספרות העברית החדשה.

אומץ זה נקנה בלבטים דוגמת אלה שמגלם "המבע המשולב" של ברדיצ'בסקי, המציג תמיד יותר מנקודת מבט אחת על המציאות, ומייצר על ידי כך הסכמה והתנגדות בו-זמנית; אומץ שנקנה בייסורים דוגמת אלה שמשקף "המבע המקוטע", הפתוח והשואל של ברנר: "איך נהיה אנו ללא אנו?" את המבע האכזרי הזה, כפי שכותב ערפלי, "יורש" ברנר בדרכים ישירות ועקיפות גם משופנהאואר והוגים נוספים בתקופתו, והוא "מוריש" אותו בדרכים דיאלקטיות לאצ"ג, ולהבדיל - לזך (ואולי אף לקפקא). ההליכה על הקרקע "כמו על כווייה", כלשונו של גרינברג (בפואמה "אימה גדולה וירח"), היא ההליכה בעולם הזה ללא תיווכם של המיתוס, ההיסטוריה והאידיאולוגיה; ללא שיטה המכניסה בדברים סדר, וללא הפיתוי של הסחות-דעת.

זוהי הליכה המחייבת ריכוז ודיוק, כמו אלה המאפשרים לזך להצביע על המרווח הצר שבין "לא חשכה גמורה" ו"בוודאי לא אור", כמרווח המייצג אנושיות שאפשר להזדהות אתה, וצניעות שובת-לב, כדברי ערפלי, כמו זו המאפשרת לעמיחי להבחין בילד מבעד לחומות ירושלים (בזכותו של עפיפון). כל אלה מוצגים בספרו של ערפלי כעדויות חיות מהמעבדה ליצירת "האדם החדש" - החילוני המפוכח, העמל באומץ ובסבלנות, על אף העייפות, לדעת את עצמו. היוצר המשדד את אדמתו, כפי שהורה לנו ביאליק ("הספר העברי"), כדי להעמיד עליה בניין איתן יותר של תרבות אותנטית הערה להשלכותיה המוסריות.

כאן מתבהר גם מקומן של הרשימות החותמות את הספר, המוקדשות כולן לוויכוחים מרתקים שמקיים ערפלי בפועל ובדמיון, בעל פה ודרך הכתובים עם עמיתים ובני פלוגתא. ביניהם בולטים העימותים עם מרדכי שלו ועם דן מירון. דווקא בסופו של הספר מגלה לנו ערפלי מהו המרד החילוני בעיניו, וכאן הוא נדרש לא רק לברנר-זך-עמיחי ואחרים, אלא אף לקפקא. אם לא הוכיח זאת עד עכשיו, ערפלי פוסק זאת כעת במפורש: כי הציונות לא רצחה את היהדות אלא שינתה את פניה... הציונות החילונית שאותה מגלמים אלתרמן, אבותיו הרוחניים וממשיכיו, עבור ערפלי, לא קידשה את הלאומיות במחיר החיים כי אם העניקה לנו ערכים (כמו ריבונות) אשר בלעדיהם חיינו לא היו חיים במלוא משמעותם.

כאן מתברר כי החילוניות שהניעה ואיפשרה ליוצרים שבהם עוסק ערפלי לחתור תחת האידיאולוגיה (ההיסטוריה והמיתולוגיה) הציונית אינה אלא ביטוי נוסף של אותה ציונות. שכן, לא די שיוצרים אלה בחרו מחדש בעברית כשפתם, אלא הם אף כתבו מתוך אהבה (כואבת ועצובה, לדברי ערפלי) לארץ ולנופיה הגיאוגרפיים והאנושיים. העבר היהודי היה אפוא לבית גם למורדים האמיצים שביניהם, וזה אולי מה שמאפשר לדון בכולם בשורה אחת.

על בסיס זיקות מורכבות אלה לארון הספרים היהודי, שמעורבות בהן לסירוגין קבלה ודחייה כאחת, תובע ערפלי את חלקו כיהודי ציוני בלימוד תורה ובבעלות משותפת על המורשת הרוחנית של האומה היהודית. בעלות שאתה הוא יכול להזדהות, לדבריו, בזכות הישגיהם של ברדיצ'בסקי וברנר, ביאליק ועגנון, אלתרמן וזך, עמיחי... וקפקא - אותם הוא רואה כ"מצילי חייו הרוחניים (אם לא למעלה מזה) של העם היהודי". כל אלו הביטו, לדבריו, באימה על חוסר המוצא שבקיום היהודי - האישי והקולקטיבי - אך במקום להרפות מול "שער החוק" הם פרצו אותו.

קשה להתווכח עם בעז ערפלי. בקיאותו בכתבים הספרותיים, ההגותיים והאוטוביוגרפיים של אבות הספרות העברית החדשה ניכרת בעבודת החולין הרבה שהשקיע בספר זה כמו גם בספריו הקודמים. מה גם שיש בדבריו כדי לענות על שאלות ותהיות רבות שטקסטים ספרותיים שנכתבו, ועודם נכתבים, אצלנו, מעוררים ונותרו ללא מענה. יש משהו מנחם, לא רק נכון, בתזה שלו על "שורת המורדים" שהעמידו לנו חלופה תרבותית בת קיימא ומוסרית בקנה מידה מערבי לפחות. אולם עלי להודות, כי תחושותי נוכח האוצר הרוחני שהוא כמו-גילה לנו אינן תמיד דומות לשלו. התמצאותם של ברדיצ'בסקי וברנר, ביאליק ועגנון בכתובים, לצד ההתלבטות שלהם המעוררת כל כך הרבה אמפתיה והמולידה כל כך הרבה יופי אל מול "ארון הספרים היהודי" - היתה אותנטית. אך האם יש בכל אלה כדי לענות על הצמא הרוחני שהניתוק מחיי הרוח היהודיים (בעזרת הציונות וגם תהליכים גלובליים אחרים) עורר בנו? ולהשתיק את המצפון המוסרי נוכח העניין הגובר בלימודי יהדות בקרב אותם יהודים שערפלי מכנה "מקצועיים"? נדמה לי, כי החילוניות היהודית, אולי בגלל עייפות החומר, כפי שהציעה גולדברג, עדיין לא שירתה אותנו כפי שהיה בידיה לעשות. ברדיצ'בסקי וברנר, ביאליק ועגנון העמידו לנו מודלים, אך לא פטרו אותנו מעבודת החולין המטריחה שבהבנת כל האפשרויות הגלומות בהם.

הד"ר צפי זבה-אלרן מלמדת בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה