טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבטתי במחזורי וראיתי שאותיות הקול היוצא מבין בדי עצי החיים נחקקות והולכות במחזורי

בסיפורו "הסימן" מתאר ש"י עגנון חוויה מיסטית שעברה עליו בערב חג השבועות של שנת 1943, בשעה שנודע לו על חורבן עיר הולדתו בוצ'אץ'. תיאור החוויה מחקה וממשיך את נוסח ההתגלות המיסטית שחווה הנביא יחזקאל בערב חג השבועות, ושחוו אחריו, באותו תאריך, גדולי המקובלים בדורות קודמים, מר' יוסף קארו, ועד נתן העזתי והרמח"

תגובות

"אם אין כאן כל מאורעותיהם הזכרת נשמותיהם ודאי יש כאן. וטוב ויפה שניתן להם שם ושארית בכתב עברי ובלשון הקודש"

שמואל יוסף עגנון, "האש והעצים", עמ' שלז

"עד עולם" הוא שם הסיפור שבו חותם ש"י עגנון את הכרך השמיני של כל סיפוריו, "האש והעצים", שבדפיו האחרונים הוא מעלה את זכרם של העדים המעלים מתהום הנשייה את אשר היה ואיננו עוד, וזוכרים בעיני רוחם את שירד לטמיון, ומציבים לו ציון בשמים ובארץ, כנגד כל הסיכויים: "כמה גדולים מעשי סופרים, שאפילו חרב חדה מונחת על צוארם אינם מניחים את עבודתם ונוטלים מדמם וכותבים בכתב נפשם ממה שראו עיניהם".

דומה שמשפט מהדהד זה על מהותה של ספרות כעדות הנכתבת על ידי ניצולים או על ידי קרוביהם, הנאבקים על הצלת רסיסי הזיכרון, מוסב על עגנון, שחרב חדה היתה מונחת על צווארו כאשר כתב את הסיפור "הסימן". "הסימן" נכתב בעת מלחמת העולם השנייה, בעת שנודע לו על השמדת כל בני עירו.

עגנון שמע על חורבנה של בוטשאטש שבגליציה בליל חג השבועות 1943, כפי שהוא מספר בסיפור שנדפס לראשונה בכתב העת "מאזניים" ב-1944. דן לאור, חוקר עגנון, כותב: "באמצע יוני 1943 חוסלו סופית אחרוני הגיטו בבוצ'אץ שהוצאו להורג בבית העלמין היהודי בעיר. סמוך למועד זה חוסל גם מחנה העבודה הסמוך לעיר... יהודים מסתתרים שנמצאו הן בגטו והן ביערות הסביבה הובאו בקבוצות לבית העלמין ונרצחו שם... כשחזרו הסובייטים לעיר ביולי 1944 נמצאו בה פחות ממאה ניצולים". לפני השואה חיו בעיר 3,858 יהודים.

בגירסה ראשונה זו של הסיפור, עגנון מספר על חזון שנגלה לו בליל חג השבועות. בחזון נודע לו על סימן שנעשה בשמים לעירו שנכחדה בארץ. ב-1962 נדפס "הסימן" שוב כסיפור רחב היקף המתמודד עם שאלות של זיכרון ונשייה מעבר לגבולות הזמן והמקום, והוא ידוע כסיפור החותם, לצד "עד עולם", את הכרך "האש והעצים", המתייחס לעקדת יצחק ולעקדות שנקשרו בקידוש השם, ברדיפות וייסורים לאורך הגלות.

עיקרו של הסיפור הוא חוויה מיסטית שחווה המספר בליל חג השבועות, בשעה שנודע לו גודל האסון בערב חג שאסור להתאבל בו, והוא יושב בצריף בית הכנסת וקורא באזהרות של ר' שלמה אבן גבירול לחג השבועות.

עגנון, המתאבל על חורבן עירו ועל כל הרוגיה, היה חייב לעצור באבלו מפני קדושת החג ולשמוח בשמחת החג גם אם בלב אבל. מתח עצום זה בין שמחת המצווה לבין עומק הצער גרם לדיסוננס קוגניטיבי שהעלה ברוחו חוויה מיסטית שבה נחצו גבולות הזמן והמקום. בחזונו ראה את גדול משוררי ספרד, ר' שלמה אבן גבירול (1021-1058), מחבר פיוט האזהרות לחג השבועות, השוזר בחרוזים את המצוות שעליהן נכרתה הברית.

"פעם אחת בליל שבועות ישבתי בבית המדרש יחיד ואמרתי אזהרות. שמעתי קול והגבהתי עיני. ראיתי איש אלקים קדוש עומד עלי". כך כתב עגנון בנוסח הראשון של הסיפור. ואילו בנוסח השני תיאר בהרחבה: "חזרתי אצל ספרי וקראתי במצוות השם, כדרך שאני נוהג כל השנים בלילי שבועות שאני קורא במצוות השם שפייט רבנו שלמה נוחו נפש (...) כל אדם לא היה בצריף. אני לבדי ישבתי בצריף (...) הבית היה מלא ריח טוב ואור נרות הנשמה האיר את הבית, ואני ישבתי וקראתי את המלים הקדושות שנתן המקום ביד המשורר לפאר בהן את המצוות שנתן לעמו ישראל (...) נפתחו דלתות ארון הקודש וראיתי כמראה דמות איש עומד וראשו מונח בין ספרי התורה ושמעתי קול יוצא מתוך הארון מבין בדי עצי החיים. הורדתי את ראשי והשפלתי את עיני כי יראתי מלהביט אל ארון הקודש. הבטתי במחזורי וראיתי שאותיות הקול היוצא מבין בדי עצי החיים נחקקות והולכות במחזורי. והאותיות אותיות מצוות השם, כסדר שיסד רבינו שלמה בן גבירול נוחו נפש. והאיש אשר ראיתי בראשונה בין ספרי התורה עומד עלי, תוארו כתואר מלך (...) מנין שראה אותי? שהרי דיבר עמי (...) לא פה אל פה דיבר בי. מחשבה במחשבה נחקקה, מחשבת קודשו במחשבתי אני".

עגנון מבקש מן המשורר שלמה אבן גבירול, בעל האזהרות לחג השבועות, על חורבן עירו, על הזיכרון ועל השכחה, ומבקש ממנו שיזכור את כל אשר כילתה אש האויב ויעשה לו סימן בשמים, שכן כנגד אכזריותם של בני האדם נותר רק להותיר סימן בשמים, בנצח, בשירה, בסיפור ובזיכרון. הזיכרון הכתוב בשמים ובארץ הוא המטאמורפוזה מן הכיליון אל הנצח, מן הנשייה אל העדות הכתובה, והסיפור או השיר, הם המחוללים את התמורה שבה הופך האבוד והכלה בארץ לקיום נצחי בשמים.

ועגנון קיבל עליו להעלות בעיני רוחו מתוך מעמקי המסורת הכתובה את אשר ירד לטמיון ולשמר למען הדורות הבאים צורות חיים שנידונו לכליה ואמר: "הרבה הרבה השתדלתי לשמור נחלת השם שלא תאבד (...) מאותן אותיות שדקדקתי בהן כתבתי את ספרי האש והעצים".

עגנון, המעלה את זכר עירו, פוסע כאן בדרך עתיקת ימים שהתוו יוצרי המסורת המיסטית אשר הפכו את המקדש החרב בארץ, שעמדה בו מרכבת הכרובים בקודש הקדשים עד לחורבן בית ראשון, למרכבת כרובים שנגלתה בחזון שמימי לנביא הכוהן יחזקאל בן בוזי. חזון יחזקאל המעלה את המקום המקודש שחרב בארץ השמימה, מכונה "חזון המרכבה" ונקרא כהפטרה בחג השבועות. "יורדי המרכבה" היו בעלי סוד מחוגי כוהנים וחוגי חכמים שהמשיכו מטאמורפוזה זו והפכו את ההיכל שחרב בירושלים בסוף ימי בית שני, לשבעה היכלות נצחיים בשמים, המתוארים בשירת הקודש הנקראת ספרות ההיכלות ומסורת המרכבה.

בספרות המיסטית לדורותיה נחקק בשמים מה שאבד בארץ. יתר על כן, אלה שנהרגו על קידוש השם זוכים לחיי נצח בעולמות עליונים ורשומים על הפרגוד שבפתח ההיכל השביעי או כתובים לזיכרון על הפורפירא (לבוש מלכות ארגמני ביוונית) של הקב"ה, הסמוקה מדם הנרצחים לפי מסורת הזוהר. הזיכרון היוצר מעתיק את זירת הדיון למקום בלתי צפוי, מן הארץ הכפופה לגבולות הזמן והמקום, לשמי הנצח, הפטורים מגבולות אלה מכל וכל ומתקיימים במרחב העל-היסטורי השמור בשפה ובאמנות, ומן העריצות האכזריות והכוח אל המרחב העל-זמני רב החסד של השירה, הסיפור, החלום והחזון.

המלה היוונית "אלתיאה", שמשמעה אמת, מורכבת משתי מלים: "לתה" שעניינה שיכחה או נשייה, ו-א, מלית השלילה ביוונית. כלומר, אמת משמעה לא לשכוח, האמת היא זיכרון כתוב הנאבק בתהום הנשייה, או סימן הנחרת בנצח, הנאבק בניסיון למחות את העבר הנכחד בארץ.

בדברים הבאים אבקש להצביע על כמה מאותם זיכרונות כתובים שעגנון עשוי היה למצוא במסורת המיסטית על חג השבועות, הקושרת בין זמן מקודש למקום מקודש ובין חורבן בארץ לנצחיות בשמים. עגנון שנודע בכך שחיפש כל חייו ספרים מהספרייה העברית שאותם לא קרא, אולי כתב את סיפור החזון שזכה לו בליל שבועות בהשראת כמה ממסורות חג השבועות שתוזכרנה להלן.

חג השבועות היה קשור בעת העתיקה בזמן היהודי המחזורי הנצחי המציין מחזורי שביתה משעבוד, המכונה בלשון המקרא מועדי ה' מקראי קודש. זמן זה, שראשיתו במעבר משעבוד לחירות, ופרטיו נודעו במעמד סיני ובברית שנכרתה בו, קשור בספירה במחזורים שביעוניים המכוננים ברית. בספר שמות יב, ב, החודש הראשון הוא חודש המעבר מעבדות לחירות, שממנו מתחילים את מניין השבתות ושבעת מועדי ה'. הזמן המחזורי השביעוני מצוין בשבתות ובשבעה מועדים, בשמיטות וביובלים, המציינים את הברית במחזורים שביעוניים מקודשים. מחזור שביעוני זה נודע כ"אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם" (ויקרא כג, ד) ומפורט בפרק כג של ספר ויקרא ונודע במגילות מדבר יהודה כ"מועדי דרור".

המסורת המיסטית בימי הביניים קובעת את מועד חזון יחזקאל לחג השבועות ומבארת את הפסוק הפותח את ספר יחזקאל: "פתח רבי אלעזר ואמר ויהי בשלושים שנה ברביעי בחמישה לחדש ואני בתוך הגולה על נהר כבר... בחמשה לחודש הא אוקמוה אבל יומא דא יומא דשבועות הוא יומא דקבילו ישראל אורייתא על טורא דסיני" (תרגום: בחמישה לחודש כבר ביארנו אבל יום זה יום שבועות הוא היום שקיבלו ישראל תורה על הר סיני).

מסורת זו קושרת את חידוש הברית בבחינת "ואראה מראות אלוהים" (יחזקאל א) או את התחדשות שמיעת הקול האלוהי משמים בחג השבועות, עם משבר קשה, ייאוש, אין-אונים, חורבן ואסון גדול מנשוא בארץ. הנביא הגולה יחזקאל ראה "מראות אלוהים" הנודעים בשם "מראה מרכבה" או ראה את חזון מרכבת הכרובים בשמים (יחזקאל פרקים א, י) בעת שנבוכדנצר מלך בבל החריב את המקדש בירושלים ולקח את כלי המקדש וחמס את ארון הקודש שעליו עמדה מרכבת הכרובים בקודש הקודשים.

ייתכן שהדיסוננס הקוגניטיבי בתודעתו של יחזקאל, הנביא הכוהן מבני צדוק ששירת בקודש בסוף ימי הבית הראשון, בין זיכרון החג הכוהני המרכזי, חג השבועות, חג הבריתות - לבין חוויית חורבן המקדש וחורבן ירושלים, המתוארים בכל זוועתם בפי בן זמנו הנביא ירמיהו במגילת איכה, ועוצמת חווית הגלות והאבל שחווה הנביא הכוהן הגולה ביום החג שהפך ליום אבל במחצית החודש השלישי, בבבל, ביום שאסור להתאבל בו, הם שהעלו את חזון המרכבה במקדש השמיימי בתודעתו של יחזקאל.

צירוף דומה של חורבן נורא, מכאן, וחג שאסור להתאבל בו, מכאן, העלה אלפיים שנה מאוחר יותר את חוויית גילוי השכינה בליל שבועות בחוג המקובלים של ר' יוסף קארו באדריאנופול ב-1533. במועד זה הגיעה הבשורה המרה על המקובל המשיחי, שלמה מולכו, שנשרף חי על המוקד ביד האינקוויזיציה הקתולית, לחבריו המקובלים שעסקו בתיקון ליל שבועות כליל כלולות על פי מסורת הזוהר.

מולכו עלה על המוקד במנטובה באיטליה בנובמבר 1532 לאחר שנולד כאנוס ב-1500, חי כנוצרי עד לשנות העשרים לחייו, עלה לגדולה בחצר מלך פורטוגל וחזר ליהדותו בפומבי, ובחר בשם מולכו על יסוד הפסוק "מגדול ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו" (שמואל ב כב נא) וניסה לקדם מהלך פוליטי משיחי. הוא נתפס בידי האינקוויזיציה שהוציאתו להורג בגיל 32.

השמועה על הוצאתו להורג הגיעה לאדריאנופול כאמור בליל חג שבועות 1533 וגילמה את אובדן הסיכוי לגאולה פוליטית שמולכו ניסה בה את כוחו בשל עברו כשר בחצר מלך פורטוגל, ודור מגורשי ספרד ופורטוגל ייחל לה והאמין בסיכוייה. הניגוד בין שמחת חג חידוש הברית ומתן תורה, שחוו העוסקים בתיקון ליל שבועות, לאבל הכבד על מותו הנורא של המקובל המשיחי האחרון שגילם תקוות גאולה ריאלית בשליש הראשון של המאה הט"ז, אבל שאסור היה לתת לו ביטוי בשל קדושת החג, העלה בתודעתו של ר' יוסף קארו את קולה של בת ציון הגולה במגילת איכה, שנגלתה לו בליל שבועות, בדמות התורה/השכינה/העטרה/ המשנה/ואמרה לו ולחבריו בקול הבוקע מגרונו, שדיבר בגוף ראשון נקבה, את הדברים הבאים:

אשריכם ואשרי יולדתכם... אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות. ועתה החזרתם עטרה ליושנה... וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקדוש ברוך הוא ובקע כמה רקיעים וכמה אוירים עד שעלה. ומלאכים שתקו ושרפים דממו והחיות עמדו וכל צבא מעלה והקדוש ברוך הוא שומעים את קולכם... והנני המשנה... באתי לדבר אליכם... ועל ידיכם נתעליתי הלילה הזה... ואתם נדבקתם בה' והוא שמח בכם. לכן בני התחזקו אמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי... לכן חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי ואל תפסיקו הלימוד... לכן עמדו על רגליכם והעלוני ואמרו בקול רם כביום הכיפורים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ואמרנו בקול רם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כאשר נצטווינו. חזר ואמר אשריכם בני שובו אל לימודיכם ואל תפסיקו רגע ועלו לארץ ישראל... ודעו כי אתם מבני עליה... ואתם מתדבקים בי, וחוט של חסד משוך עליכם. ואלמלא נתן רשות לעין, הייתם רואים האש הסובבת הבית הזאת.

השכינה, הכלה שעטרת ראשה נפלה, המשנה או הנשמה, הדוברת בפיו של ר' יוסף קארו בליל חג השבועות, כשהתבשר על מותו הנורא של מולכו, בשעה שעסק בתיקון ליל שבועות או בהתקנת הכלה לחתונתה על פי מסורת הזוהר, מקורה במסורת הסוד בדברי חז"ל על שיר השירים.

במסורת הקבלית המיוסדת על מסורות עתיקות, נודע החג המחדש את מתן תורה ואת ברית סיני כמועד ברית הכלולות בין הקב"ה לשכינה, מועד הידוע כ"תיקון ליל שבועות", שבו מתקינים את הכלה לכלולותיה. תיאור זה מיוסד על תיאור ברית סיני כברית נישואים בין האל לכנסת ישראל, הקשור בתיאורי יום החתונה בשיר השירים, שעל פי מסורת תנאים נאמר במעמד סיני (שיר השירים רבה פ"א, ב), ונקרא קודש קודשים בפי רבי עקיבא האומר:

"שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל. שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים" (משנה, ידים, פרק ג, ה).

השיר שניתן במעמד סיני מוסב על יום מתן תורה כיום הכלולות, על החתן נותן התורה ועל כנסת ישראל, כלתו: "צאינה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ביום חתונתו זה זמן מתן תורה וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש" (משנה, תענית ד, ח). "ביום חתונתו זה סיני חיתוניו היו, שנאמר וקידשתם היום ומחר, וביום שמחת לבו זה מתן תורה שנאמר ויתן אל משה ככלותו וגו' ככלתו כתיב" (במדבר רבה יב, ח).

חג השבועות קשור בתיאורי החתונה בשיר השירים שמוסבים על החתן נותן התורה ועל כנסת ישראל , כלתו. חוקר התלמוד שאול ליברמן העיר על פירוש שיר השירים על דרך הסוד, הקשור במסורת הכרובים והמרכבה במסורת תנאים והביא גלגול מאוחר שלה המיוסד על דברי המקובל ר' יהושע ן' שועיב שכתב בימי הביניים: "כי דברי זה השיר סתומים וחתומים מאד ולכן דנוהו קדשי קשים כי כל דבריו הם סתרי המרכבה... כי החתן הוא הקב"ה והכלה כנסת ישראל... ועל דרך הקבלה הם עניינים נעלמים שאפילו מחשבה אסורה בו, הם המרכבה העליונה למעלה ממרכבת יחזקאל, והן הספירות". לפי מסורת התלמוד הבבלי, היו מראים לעולי הרגל את הכרובים "המעורים זה בזה", שהיו על הכפורת בקודש הקדשים והיו אומרים להם ש"חיבתם כחיבת זכר ונקבה" (יומא, נד ע"א).

ספר הזוהר שהתחבר בספרד בשלהי המאה הי"ג, בעקבות החורבן הנורא שהמיטו מסעי הצלב על קהילות אשכנז בין השנים 1096 ל-1296, קושר את חג השבועות, חג הבריתות, לברית נישואין וחג כלולות שמיימי בין החתן, הקדוש ברוך הוא והכלה, השכינה. המחבר מתאר את מקור המנהג, הנרמז במקורות מדרשיים שונים, להיות ניעורים בליל שבועות, בזיקה להתקנת הכלה הנכנסת לחופתה: "חסידים ראשונים לא היו ישנים בלילה הזה והיו עוסקים בתורה ואומרים: נבוא לנחול ירושה קדושה לנו ולבנינו בשני עולמים. רבי שמעון אמר בשעה שהתכנסו החברים באותו לילה אצלו: נבוא לתקן תכשיטי כלה למען תימצא מחר בתכשיטיה ומתוקנת למלך כיאות" (זוהר, ח"ג, דף צ"ח, ע"א).

הזוהר קושר את חג השבועות באידרא רבא, מועד כינוס ר' שמעון בר יוחאי ותלמידיו, המתפרש כמועד קבלת תורה חדשה וכחג כלולות. ליל חג שבועות מכונה בזוהר "ליליא דכלה אתחברת בבעלה" ומכונה "תיקון ליל שבועות" (זוהר ח"א, דף ח ע"א-ט ע"א; ח"ג דף צח ע"א) וטמונה בו תקוות חידוש הברית וגילוי חדש של תורה משמים, (התורה שבכתב), לצד חידוש הברית וראשית הגאולה, הקשורה בתורה שבעל פה, (השכינה, הכלה), לעם שהפר בריתו וגלה מארצו במשך מאות ואלפי שנים.

בשלהי המאה ה-13, בתום מסעי הצלב, בשעה שחורבן וכיליון פקדו רבות מקהילות אשכנז ועלו שאלות כבדות על מהות השבועה והברית בין האל לעמו, ההולך וכלה בפרעות וגזירות, נכתבה מסורת הזוהר שביקשה ליצור ייחוד חדש בין זיכרון התורה שבכתב (הקב"ה, החתן) עם הזיכרון היוצר של התורה שבעל פה (הכלה, כנסת ישראל) ונכתב התיאור הבא על תיקון ליל שבועות, בידי בעל הזוהר, ר' משה דה ליאון, שהפך את הרוגי המלכות מקדשי השם בני דור התנאים, לחיים חיי נצח אלף שנה לאחר מכן, במסורת הזוהר, החוצה את גבולות הזמן והמקום:

סוד חג השבועות... נהגו הקדמונים ז"ל עמודי עולם אותם אשר יודעים להמשיך חן ממרומים שלא לישן בשתי לילות הללו של שבועות. וכל הלילה קורין בתורה בנביאים ובכתובים, ומשם מדלגין בתלמוד והגדות וקורין בחכמות בסתרי התורה עד אור הבוקר, וקבלת אבותיהן בידיהן... ובהם (=בימי ספירת העומר) הכלה מתקשטת ונכנסת אצל רום מעלה, וליל החמישים ההוא הלילה הזה לה' להתחבר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, ובניה המיוחדין לה בארץ מכניסים אותה לחופה והם רשומים ונכתבין בספר הזיכרונות כי הם מרננים רנה וצהלה של תורה בליל שמחת הכלה... על כן אין להם לתת דמי לנפשם ברינת התורה, כי הם לפני השם רשומים... אזי יקשיב ה' וישמע ויכתב זיכרון לפניו בצהלה.

המסורת המיסטית שעיצבה את ליל שבועות כליל הכנה לזיווג הקדוש שמתחולל בחג שהוא יום הכלולות בין שמים וארץ, בין האל לעמו, בין החתן לכלה, בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה - מסורת זו יצרה שלל סמלים מיסטיים לרעיון זיווגו של המלך עם המטרוניתא שלו או לייחודו של הקדוש ברוך הוא ושכינתו, היא הברית שבין החתן, נותן התורה, לבין הכלה, כנסת ישראל המיסטית, מקבלת התורה הנצחית הממשיכה ויוצרת אותה. המסורת המיסטית שדנה בדימויי ייחוד וזיווג אלה בין "הקב"ה ושכינתיה" לאורך אלפי עמודים בספרות הקבלית ובפיוטי המקובלים, וראתה את נשמות בני ישראל ונשמות בנותיו, כפריו של ייחוד מיסטי זה, אף יצרה נוסחי כתובה בין "החתן הקדוש ברוך הוא" ו"הכלה בתולת ישראל". ותיארה טקסי הקראת כתובה מיסטית זו בתיקון ליל שבועות.

המסורת המיסטית מתארת הזדמנויות שונות שבהן התחוללו גילויי רוח הקודש בחג השבועות אגב קריאת תיאור מעמד סיני בפרשת בחודש השלישי וחזון המרכבה של יחזקאל. החל מתיאור האידרא רבא בזוהר בשלהי המאה השלוש-עשרה, עבור בגילוי השכינה/המשנה בחוגו של ר' יוסף קארו בשליש הראשון של המאה השש-עשרה, שהסתיים בעלייה לארץ ישראל בשנת 1535 ובייסוד היישוב הקבלי בצפת - וכלה בחוגו של נתן העזתי שבליל שבועות בשנת תכ"ה 1665 נחה עליו רוח הקודש, וכשהתעלף התנבא בקולות מוזרים שהתפרשו על ידי שומעיו כנבואה על חידוש הברית ועל מלכותו של המלך המשיח שבתי צבי שיוביל את עמו לגאולה בדומה למשה רבנו.

להתנבאות זו בליל חג השבועות היתה השפעה מכרעת על הצמיחה של התנועה השבתאית במאה הי"ז ובמאה הי"ח. הדברים מפורטים בספרו של גרשם שלום, "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו", ובספרו "מחקרי שבתאות". שם גם מובא החזון שיש חולקים על זהות כותבו ורואים אותו כפסוודו-אפיגרפיה של כתבי נתן העזתי, אולם אין חולקים על זיקתו לחזונו של נתן בחג השבועות, המתחיל במשפט המהדהד טקסטים אחרים מספר יחזקאל: "והנה בליל שבועות ואני עם החברים לומדים בביתי בעזה ואחר חצות הלילה שמעתי את הקול מאחרי הפרוכת מדבר אלי קום צא אל החצר החיצונה ושם אדבר אליך. וירגז לבי ויצאתי אל החצר ושם ראיתי איש אחד לבוש אפוד בד ומראהו כמלאך ה' נורא מאד ויאמר אלי..."

גילוי רוח הקודש בחודש סיון התחולל גם בחוגו של המקובל ר' משה חיים לוצאטו בסוף השליש הראשון של המאה הי"ח בפאדובה באיטליה, שם נגלה לרמח"ל מלאך מגיד סמוך לחג השבועות. המלאך המגיד של רמח"ל, שהושפע מחזון ליל שבועות של ר' יוסף קארו, הכתיב לרמח"ל תורה משמים בספר ושמו "זוהר תניינא" או "אדיר במרום". רמח"ל מתאר את ראשית הגילוי כך:

ביום ראש חודש סיון התפ"ז (1727), בהיותי מייחד ייחוד אחד, נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר: "יורד הנני לגלות רזים טמירים של המלך הקדוש. ומעט עמדתי מרעיד, ואחר התחזקתי: והקול לא פסק ואמר סוד מה שאמר... אח"כ ביום אחד גילה לי שהוא מגיד שלוח מן השמים... ואני לא רואה אותו, אלא שומע קולו מדבר מתוך פי.

רמח"ל מתאר כאן לא רק את המלאך המגיד שלו אלא גם את המלאך המגיד של ר' יוסף קארו שהתגלה בליל שבועות, ומזכיר הד של תיאור "איש אלוהים" המופלא בחזון ליל שבועות של עגנון שהובא לעיל.

החידוש המיסטי במסורת הקבלית היה שהייחוד התרחש בין האל, מכונן הברית הנצחית, הקדוש ברוך הוא, ספירת תפארת והתורה שבכתב, לבין השכינה, כנסת ישראל, כורתת הברית, ספירת מלכות והתורה שבעל פה. המקובלים, שהיו הסופרים והמשוררים בימי הביניים ובראשית העת החדשה, שהשתתפו בטקסי חידוש הברית שכונו "תיקון ליל שבועות" ו"ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", שכל עניינם היה קריאה בקול רם של תיאור מעמד סיני ומסורות עתיקות ומחודשות הקשורות בו, זכו מפעם לפעם לחוויית חידוש הברית כהנכחת הקול האלוהי המדבר ברוחם של אישים כגון בעל הזוהר, ר' יוסף קארו, נתן העזתי, משה חיים לוצאטו ושמואל יוסף עגנון.

חלקם הזדהו עם משה איש אלוהים נותן התורה והפנימו את דמותו (בעל הזוהר, קארו, האר"י, שבתי צבי, רמח"ל, החוזה מלובלין). חלקם הזדהו עם מסורות כתובות אחרות (מולכו, נתן העזתי, עגנון) אולם תמיד קדמה לגילוי האלוהי מסורת כתובה, הנקראת בקול רם בהקשר ליטורגי, העוברת תמורה וגלגול ברוחו של החוזה חזיון חדש באוזני רוחו, ו"רואה את הקולות".

כאמור לעיל, שמו של חג השבועות נגזר מהמלה שבועה וברית נצחית ומהמספר שבע המתייחס לשבע שבתות או שבעה שבועות מהינף העומר ועד למועד ביכורי קציר חיטים, הקשורים זה בזה: הברית או השבועה הנצחית, מתייחסת לנצחיות ההבטחה האלוהית, התלויה בשמירת מחזורי הצדק הנצחיים של מועדי ה' מקראי קודש, הנשמרים במחזורי ההשבתה השביעונית מדי שבעה ימים ומדי שבעת מועדי ה', מדי שבע השבתות שבין קציר שעורים לקציר חטים, מדי שמיטה ומדי יובל ממעמד סיני ועד חג השבועות הזה.

מחזור מקראי קודש של הזיכרון, הדעת, האמת והצדק, המכוננים את הברית והברכה שראשיתה במעמד סיני בחג השבועות, על גילוייהם השונים בתמורות ההיסטוריה ובדפי הספרים, קשור במשפט האחרון שאומר ר' שמעון בר יוחאי בספר הזוהר בשעת יציאת נשמתו: "כי שם ציווה ה' את הברכה חיים עד עולם" (תהלים קלג, ג). משפט זה קשור להבטחה הנצחית השמורה להולכים בדרכי הצדק, לזוכרים ולשומרים את הרציפות בין העבר לבין העתיד מעבר לגבולות הזמן והמקום: "ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם" (ירמיהו ז, ז).

והנה "עד עולם" הוא גם שם הסיפור בו חותם, כאמור, שמואל יוסף עגנון את הכרך "האש והעצים" המוקדש להעלאת זכרם של הנספים והנשכחים, מקדשי השם והרוגי עלילות הדם, שומרי הברית ומפריה, נרצחי השואה וקורבנות ייסורי הגלות, שזכרם בעולם הנגלה נקשר במשזר מופלא, ארוג ביד אמן, בקיומם בעולם הנעלם. בדפיו האחרונים של הספר המוקדש לנפתולי הזיכרון מעבר לגבולות הזמן והמקום ולביטוייו במסורת המיסטית הקושרת בין הנגלה לנעלם, עגנון מעלה את זכרם של עדי הברית המעלים מתהום הנשייה את אשר היה חרות על הלוחות, שומרים את זכרם של גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר וזוכרים את הנשכחות הטמונות במעמקי הלשון ובבאר העבר, וחותם במלים נוקבות המוסבות הן על עצמו והן על בני שיחו לאורך הדורות:

כמה גדולים מעשי סופרים, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארם אינם מניחים את עבודתם ונוטלים מדמם וכותבים בכתב נפשם ממה שראו עיניהם... ברית כרותה לחכמה שאינה מניחה מחכמיה והם אינם מניחים ממנה... היה יושב ומגלה צפונות שהיו מכוסים מכל חכמי הדורות, עד שבא הוא וגילה אותם. ולפי שהדברים מרובים והחכמה ארוכה ויש בה הרבה לחקור ולדרוש ולהבין, לא הניח את עבודתו ולא זז ממקומו וישב שם עד עולם.



נתן העזתי מוביל את עשרת השבטים לארץ ישראל, תחריט גרמני, 1666


איור לשיר השירים. ברית הכלולות בין הקב"ה לשכינה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות