המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

"אמא רעה" מאת איילת ולדמן | יותר מדי אודות אמא

איילת ולדמן שואלת בקול ואף עונה על השאלה שהורים רבים לא יעזו לחשוב: האם תעדיף או תעדיפי את מות בן זוגך על פני מות ילדך?

  • שהם סמיט
  • פורסם לראשונה: 08.06.2010
  • 23:56
  • עודכן ב: 09.06.2010
  • 07:01

אמא רעה

איילת ולדמן. תירגמה מאנגלית: נורית לוינסון. הוצאת מודן, 231 עמ', 88 שקלים

את 15 דקות התהילה שלה - כולל הופעה אצל אופרה ווינפרי - קיבלה הסופרת איילת ולדמן בעקבות רשימה שפירסמה ב"ניו יורק טיימס", שבה התוודתה כי היא אוהבת את בעלה, הסופר מייקל שייבון, יותר מאשר את ארבעת ילדיה.

האם היתה הסערה סביב ולדמן מתעוררת לו היתה נשואה לאלמוני? האם אהבתנו היא רגש טהור המנותק ממשתנים כמו מעמד, הון ותדמית? האם נכון להתייחס לאהבה במונחים כמותיים? ובפשטות: האם השאלה "את מי אנחנו אוהבים יותר?" אינה קצת ילדותית, פשטנית, סנסציונית? מה פשר "לאהוב יותר"? להעדיף זיון נחמד עם בעלך על פני בילוי בג'ימבורי? (יש מתנדבות לג'ימבורי?) ולדמן, המתייחסת לרשימתה מחוללת המהומה גם בפרק הראשון של הספר (שכל-כולו הוא מין תשובה למקטרגיה), אמנם מעמידה במרכז הדיון את השינוי שעובר הליבידו הנשי עם הפיכתה של אשה לאם - התשוקה מועברת אל התינוק - אך אינה נמנעת מלשאול בקול וגם לענות על השאלה שהורים רבים לא יעזו לבטא בקול רם, או אף לחשוב אותה: האם תעדיף או תעדיפי את מות בן זוגך על פני מות ילדך? ברשימה ב"ניו יורק טיימס" ולדמן אכן התוודתה כי רעיון ההתמודדות עם החיים בלי בעלה הוא בלתי נתפש ולכן יאפיל אפילו על מות כל ילדיה. באסופה שלפנינו היא מנמיכה פרופיל (שיקול תדמיתי-שיווקי?), מותירה את האמירה הקשה לעיכול מחוץ לספר ונוקטת בטון מיתמם: "במה פשעתי? התוודיתי שאני אוהבת את בעלי יותר מאשר את ילדי?... אמרתי שאם אם טובה היא אם שאוהבת את ילדיה יותר מכל אדם אחר בעולם, יותר אפילו מבעלה, הרי שאני אם רעה?"

*

כלום אפשר להגדיר אם טובה ואם רעה? ולדמן אמנם מתייחסת להגדרות בעייתיות כמו "אמהות טבעית", אך היא אינה מתיימרת לקיים בהן דיון מעמיק או להתפלמס עם הגישות הפסיכואנליטיות השונות (כפי שעושה, למשל, הד"ר ענת פלגי-הקר בספרה מאיר העיניים "מאי-מהות לאמהות - חיפוש פסיכואנליטי פמיניסטי אחר האם כסובייקט", עם עובד, 2005). עיקר תרומתה של ולדמן נעוץ בנכונותה (ובנטייתה) להציג לפנינו מין מופע חשפנות של נפש-אם מורכבת, ובעיקר להפנות את תשומת לבנו אל מה שהיא מכנה "משטרת האם הרעה", כלומר אל מנהגנו, כחברה, כפרטים ובראש וראשונה כנשים, לנהוג שיפוטיות יתר באמהות, למהר מדי להכתיר אמהות גרועות, להוקיע אותן - ואת עצמנו; וגם להפיץ ברבים, לבסס ולהפנים מודלים של אמהות בלתי אפשרית המאופיינים בהתנזרות טוטלית מכל מה שאינו עולה בקנה אחד עם צורכי הילדים. "אולי נוכל פשוט להפסיק להציק לעצמנו וגם זו לזו?" היא השאלה הרטורית החשובה שבה נחתם הפרק הראשון, בבחינת קריאה חברית לנשים לקחת אחריות על תדמיתן המשותפת.

לא כל 18 פרקי הספר מוצלחים כמו הפרק הראשון ולא בכדי האסופה כולה נקראת כשמו, "אמא רעה". הפרק הזה, הדחוס בסיפורים אישיים, ציטוטים מדברי פמיניסטיות משפיעות, קטעי אינטרוספקציה, ביקורת תרבות, פסקאות בעלות אופי סטנדאפיסטי ואחרות מניפסטיות, כתוב בדיו לוהטת היונקת בחלקה מאש עלבונה של מי שהוקעה כאם רעה (וטוהרה בידי אופרה). נכון, הרושם הוא של ירייה לכל הכיוונים מפי שולפת מהירה, ועם זאת קולה של ולדמן וסגנונה האישי מסייעים לגיבוש הדברים, צובעים אותם בגוון וידויי ומפתים להאזין לה, להזדהות אתה ולהנהן בהסכמה; בפרט כאשר היא מבצעת את ההשוואה המתבקשת בין דרישות תפקיד "האם הטובה" לבין אלו של "האב הטוב" וקוראת לחברה לא להוריד את הסטנדרטיים האמהיים אלא פשוט לדרוש יותר מן האבות.

חלוקת התפקידים בתא המשפחתי נדונה גם בפרק השני, "החיים שהיא רצתה שיהיו לי", שבו כותבת ולדמן, ילידת ישראל שגדלה בקנדה ובארצות הברית, על חיי הוריה, על עיצובה כפמיניסטית בידי אמה, על פגישתה עם בעלה המפורסם (הקוראים חובבי הרכילות יתענגו על כמה פסקאות צהבהבות, חושפניות שלא לצורך), ועל התסכול הכפול שהיה מנת חלקה כאם טרייה. ולדמן בחרה תחילה להמשיך לעבוד (כעורכת דין) ולהשאיר את העוללה הטרייה לטיפולו המסור של שייבון (המצטייר בספר כגיבור על וכפמיניסט על) ולבסוף, בגבור רגשי האשם, להפוך לאם במשרה מלאה. כאמור, ולדמן מדווחת כי מנת חלקה בשני המצבים היתה תסכול וחוסר סיפוק. נדמה לי שכל מי שהיתה פעם אם טרייה תזדהה לפחות עם מקצת מתחושותיה של המחברת ותוקיר את כתיבתה גלוית הלב, למעט ברגעים שבהם היא מתעקשת לחלוק אתנו את התהייה האם תספיק, בדרך מארגז החול הביתה, לקפוץ לחנות הוויברטורים; והרי רק לפני רגע שמענו מפיה נאום חוצב להבות על הקושי להיות חרמנית במצב של תשישות משהייה בחברת ילדים וכריעה תחת נטל עבודות הבית (אך שוב, לזכותה ייאמר שהיא מודה בגילוי לב על היותה אשה אמידה הקונה לעצמה שירותי ניקיון ושמרטפות; אופס סליחה, גם זה היה רעיון נפלא של מייקל).

בשם גילוי הלב ("ומכיוון שמתאים לי לשקוע במזוכיזם") ולדמן מאפשרת לקוראיה הצצה אל כמה מן התגובות לבלוג שלה. "אני תמיד חייבת להתקלח אחרי שאני קוראת את מה שכותבת איילת ולדמן" ו"היא הרסה לי את מייקל שייבון" הן מן המתונות שבהן. ולדמן אמנם מעידה על עצמה כי "אפילו תהליך ההעתקה וההדבקה של המשפטים האלה מסב לי סבל", אך בין השורות, ולא רק כאן, נשמעות אנחות העונג של מי שנהנית לזעזע, להתריס ולהיות לא רק אמא רעה אלא גם הילדה הרעה התורנית. בסימן זה עומד גם הפרק שבו היא מצהירה על תקוותה כי בניה יהיו הומואים, מודה כי הסטריאוטיפים שעליהם היא נשענת (הומואים אוהבים שופינג, עיצוב, אופרה ואת אמא) אינם אלא "קלישאות שחוקות ומעופשות", אך אינה חוזרת בה ובאותה הזדמנות מגלה לנו שגם מייקל, שכתב "ספר שיכול להיחשב כיצירה של הומוסקסואל... והודה שההשראה לסיפור נבעה במידה מסוימת מחוויה שחווה", הוא עצמו "קצת סיסי".

*

לטעמי, גילויי הפתיחות הללו, כמו גם שרבובי שמו של שייבון (והמה-שמו שלו, במלים רומזניות), מחלישים את כתיבתה של ולדמן, שיש לה מה לומר וגם את הכישרון לנסח את הדברים בצורה שובת לב, ציורית ומקורית ("בדומה לאשתו של סיזיפוס, גם את וסל הכביסה שלך לעולם לא תגיעו אל פסגת ההר").

צריך להגיע לפרק ה-14 כדי ללמוד מפי המחברת כי נטייתה לטו-מאץ'-אינפורמיישן אינה אלא אחד הסימפטומים של ההפרעה הדו-קוטבית (מאניה דיפרסיה) שממנה היא סובלת, ואשר במשך מרבית חייה היתה "סוד קטן מלוכלך". היא מוסיפה ש"חוסר היכולת של הדו-קוטבי לשלוט בדחף לחשוף פרטים אינטימיים בלתי הולמים מחייו הוא הסיבה לכך שיש כל כך הרבה כותבי זיכרונות דו-קוטביים". בפרק הזה, "מורשת", היא מספרת על יתרונות המחלה לאדם היצירתי, על החלטתה לקחת תרופות נגד דיכאון (גם בעת הריונה), ורומזת, במשפט וחצי, על המחיר ששילמו בני משפחתה ("המשפחות הן שסובלות מהתקפי הזעם שלנו, והן אלה ששוקעות בייאוש עמוק כמעט כמו שלנו"). מיקומו של הפרק לקראת סוף הספר, והטפח הזעיר הזה שנחשף, כמו הופך את הדעה שהספקנו לגבש על ולדמן, האם, האדם והכותבת. הסופר הוא הבוחר מה לספר ומה להשאיר מחוץ לסיפור - את זה, אנחנו כקוראים נוטים לשכוח. ולדמן, המודעת להשפעתה על התמונה הנקלטת בעין הקוראים מודה: "יש מידה מסוימת של התגוננות באופן שאני מספרת את הסיפורים האלה". ועוד היא כותבת בכנות: "רק כשאת רוקדת את הריקוד הדו-קוטבי על חווה של הכנות האכזרית, רק אז את מוכנה לסכן את עצמך בכך שתדלגי מעבר להתעסקות העצמית לסוג של כנות אוניברסלית. ועדיין, בו בזמן, ניצול המצב הדו-קוטבי לצורך גילוי עצמי עשוי להסתיים לעתים קרובות בסולפסיזם. זהו קו דק, דק מאוד, שרוב הזמן אני חוששת פן אחצה אותו, או מתחרטת על כך שכבר חציתי אותו".

אחד המקומות שבהם מצליחה איילת ולדמן לשתף את קוראיה ברגע אינטימי ובלי לחצות את אותו קו דק, הוא הסיפור על "ספינת חלל" - העובר שהחליטה להפיל בשל הסיכוי הגבוה שיסבול מפיגור ומומים נוספים. פרק זה, הנמסר באיפוק ובתמציתיות, עשוי להיות נחמה של ממש לנשים הנתונות במצב דומה, והוא אינו היחידי; אמהות, ובפרט אמהות לכמה ילדים (וגם אי אלו גברים חדשים) יזהו את עצמן במצבים המתוארים בפרקים השונים (התמודדות עם הנקה, שיעורי בית, בנות מתבגרות) ויזהו עצמן באמא הזאת, האוהבת את ילדיה, מכירה אותם מלפני ומלפנים, נהנית מהם, ועם זאת מכירה בכך כי היא אינה מתגעגעת אליהם כפי שהם מתגעגעים אליה בעת שהותם בגן. האם הזאת "לא חוששת כל כך מהאפשרות שתהיה אם רעה, אלא מבינה שהיא טובה ורעה גם יחד, וגם לא רעה ולא טובה. היא אמא שעושה כמיטב יכולתה ובשבילה זה מספיק, גם אם בסופו של דבר המיטב שלה הוא בסך הכל לא רע".

Bad Mother / Ayelet Waldman



איילת ולדמן ומייקל שייבון. תשישות משהייה בחברת ילדים

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת