Nikolai Sukhznov: Chronicler of the Russian) Revolution, St. Antony)

$110 ,226 .Israel Getzler. Oxford Press, pp

שבעת הכרכים של הכרוניקה שכתב ניקולאי סוכנוב על המהפכה הרוסית הם בוודאי אחת מיצירות המופת המקסימות והמרתקות של המאה ה-20. הספרים נכתבו במשך כשלוש שנים (1918-1921) ויצאו לאור במחצית הראשונה של שנות ה-20 של המאה הקודמת. יודעי דבר הכירו אותם, והיסטוריונים של התקופה נעזרו בהם לא אחת, אך הספרים היו נדירים, ורק ספריות מעטות בעולם יכלו להתגאות ביכולתם להציע למשתמשים בשירותיהן מערכת מלאה של כל שבעת הכרכים. עם ספריות מעטות ונדירות אלה נמנתה הספרייה ללימודים רוסיים של האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר בימי לימודי שכנה במרתף של בניין שפרינצק בגבעת רם. איני יודע כיצד הגיעו ספרים נדירים וחשובים אלה לספרייה הצנועה הזאת, אבל כשנדרשתי להם וכשהם כבשו אותי, לא חדלתי לברך את התורם האלמוני שהפקיד את האוצר הזה בספרייה.

במערב, כאמור, ידעו היסטוריונים וחוקרי תנועת המהפכה הרוסית על הספר ועל סוכנוב, אך מי שאינם קוראי רוסית לא ידעו ולא התוודעו אליהם. עם השנים יצאה לאור מהדורה מקוצרת מאוד (בכרך אחד) של הספר בתרגום אנגלי. מכריו ומוקיריו של הספר הרוסי המקורי לא חדלו לקונן על מה שנעשה לספר האהוב עליהם. התרגום לאנגלית שימר את הכרוניקה, אבל סילק את נשמתו של הספר, ובעיקר חיסל את רוחו ואישיותו של המחבר המופלא, ניקולאי סוכנוב. התרגום האנגלי סייע לתלמידים באיתור סדרות אירועים ואפילו בהבהרת מצבים סבוכים, אך מי שביקש לחשוף את האוויר, את ריחותיה וצליליה של המהפכה, לא מצא אותם במהדורה המקוצרת.

קוראי רשימה זו ודאי יכולים כבר לשער כי מקור נדירותו של ספר חשוב זה נעוץ בכך שמחברו נחשב לאישיות לא רצויה. כמו יצירות ספרות והגות אחרות, הספר נגנז וסולק מן המדפים ומחברו נעלם בשנות הטרור הקשות של סטאלין. שנים רבות לא נודעו פרטים ברורים ומדויקים על סופו וגורלו של ניקולאי סוכנוב. היו שסיפרו כי התאבד, אחרים תיארו מיני סיפורי זוועה על כך שנזרק מאחת הקומות הגבוהות של משרדי המשטרה החשאית במוסקווה.

מרגל גרמני הוא לא

עם קריסת ברית המועצות ושברונו של המשטר הקומוניסטי נעשתה מידה של צדק עם סוכנוב ומפעלו. כבר ב-1992 פסקה ועדת טיהורים מיוחדת כי ניקולאי ניקולאייביץ' גימר, הידוע יותר בשם סוכנוב, היה טהור וצח כשלג, וכי כל ההאשמות שהוטחו בו והוליכו להוצאתו להורג ב-29 ביוני 1940 - האשמות שווא וכזב היו. ניקולאי סוכנוב לא היה בולשוויק, אמת ויציב, והכרוניקה שלו על המהפכה אינה מחניפה ללנין. הוא אפילו לא היסס לתאר את הבולשוויזם כזן של יעקוביניות, אבל מרגל גרמני לא היה מעולם, וגם לא חבר במחתרת מנשוויקית שלא היתה ולא נבראה, וממילא לא התחבר לגורמים עוינים, שכל כוונתם היתה להרוס את המשטר.

אחת התוצאות היותר ברוכות של החלטה חשובה וצודקת זו היתה התרת פרסומו מחדש של החיבור הנפלא והאסור ההוא. הד"ר ארקדי קורניקוב, ראש המחלקה להיסטוריה באחת האוניברסיטאות ברוסיה, שייחד שנים ומאמץ לניקולאי סוכנוב ומורשתו, עשה מאמץ אדיר והוציא לאור מהדורה חדשה, מוארת וערוכה לתפארת של היצירה כולה. יום אחד בא לבקרני אחד מידידי, שהקפיד להתעניין בנעשה בברית המועצות וברוסיה שנים רבות לאחר שעזב אותה כילד, ואשר ידע על אהבתנו המשותפת לסוכנוב, והעניק לי את המהדורה הנחשקת ההיא - עתה בשלושה כרכים ובמחיר מצחיק.

לניקולאי סוכנוב ולספרו התוודעתי בזכות מורי באותם ימים, הפרופ' ישראל גצלר. לפרופ' גצלר, מורה נלהב והיסטוריון קפדן, היתה חיבה למתנגדי הבולשוויזם. עתה, לאחר שנים, אני משער כי חיבה זו לא בהתנגדות ובשנאה לסוציאליזם מקורה, אלא דווקא במעין אמונה לוהטת כי הבולשוויזם לא היה האלטרנטיבה היחידה שעמדה על הפרק. מבחינה זו, באמונותיו, בדרכו ואפילו באישיותו הוא מזכיר מאוד את נשואי מחקריו ההיסטוריים החשובים: ביוגרפיה מרתקת וחדשנית על יולי מרטוב, המנהיג המנשוויקי, הגיבור ההמלטי הטראגי; ספר חשוב ומעניין על מלחי קרונשדאט והמרד שלהם, אולי הניסיון הרציני האחרון להתנגד לבולשוויזם; ועתה ספרו המרתק על ניקולאי סוכנוב ומורשתו.

כשעמדתי לפני ההכרעה של בחירת נושא ראוי לעבודת המוסמך, הציע לי גצלר להתרכז בסוכנוב, בביקורת שלו על המהפכה ומהלכיה ובכתיבתו העיתונאית החשובה מימי המהפכה. הכרכים עמדו לרשותי, כאמור, בספרייה ובדרך כלשהי הגיעו לידי גם גלילי המיקרופילם שהכילו את כל גליונות ה"נובאייה ז'יזן", עיתונו של הסופר מקסים גורקי, שניקולאי סוכנוב היה עורכו במשך כל הימים שראה אור, עד שהבולשוויקים סגרו אותו.

הדרך לפח הזבל של ההיסטוריה

הסוגייה הראשונה העולה מקריאת כרכי הכרוניקה היא שאלת הגדרתם וגבולות הלגיטימיות של השימוש בהם וההישענות עליהם. האם הם התרשמויותיו של עד ראייה? ניקולאי סוכנוב היה עד למרבית האירועים שהוא מתאר, בין כמשתתף פעיל במסגרת פעילותו הפוליטית ובין כעיתונאי סקרן הרואה ורושם. סוכנוב עצמו חוזר שוב ושוב, כי קוראיו ישגו אם יתייחסו אל רשמיו וכתיבתו כאל כתיבתו של היסטוריון. אני לא היסטוריון, הוא טוען, אלא רק מספר מה שראיתי ומה שנודע לי. ההיסטוריה, הפרשנות לאירועים שהוא מתאר, תיעשה בידי היסטוריונים. אלה יבואו אחריו, ואולי ייעזרו בו. כשרונו של סוכנוב כמספר, סגנונו המרהיב ואישיותו הנוטה להתרגשויות ולמעורבות דוחפים את הקוראים להתייחס אל טענותיו כפשוטן. הקוראים המהלכים בכרכי הספר, מרותקים ושבויים, מאבדים בלא קושי את התחושה שהם קוראים מסמך היסטורי חשוב ודייקני ומתרשמים כי אכן זו עדות חשובה וחיונית, ועם זאת סובייקטיבית מאוד של בעל דבר.

עם זאת, סוכנוב הדעתן והאימפרסיוניסט לא נתן לרגשותיו להשתלט על כתיבתו. כשקוראים את ספריו ובוחנים את הנאמר בהם לעומת כתביהם וספרי זכרונותיהם של עדים אחרים, משתאים עד כמה שימש סוכנוב מקור לאחרים. אלה שנשענו עליו ועל זכרונו הטוב - כמו, למשל, על יכולתו לשחזר נאומים ארוכים, שבהעדר פרוטוקולים אין לנו מקור אחר לדעת על תוכנם - לא מיהרו תמיד להודות בדבר.

טרוצקי בספרו על המהפכה מביא מלה במלה את נאומו בקונגרס השני של הסובייטים, ב-25 באוקטובר 1917, ביום תפיסת השלטון בידי הבולשוויקים. בהזדמנות דרמטית וסוערת זו שלח טרוצקי הגאוותן את יולי מרטוב ההססן ובעל המצפון הכואב אל "פח הזבל של ההיסטוריה". סוכנוב תיאר את הישיבה בנאמנות רבה, ופתח תוך כדי כך עימות בלתי פוסק בין ציידי קוריוזים ומחפשי מקורות. האומנם היה סוכנוב האיש שהמציא את הביטוי, שהמאה ה-20 מצאה לו שימושים כה רבים לעייפה? (למתעניינים נאמר מיד, שסוכנוב לא היה, ככל הנראה, הממציא של ביטוי מרתק זה). אך השאלה החשובה יותר היא האם טרוצקי בכלל שלח את מרטוב לפח הזבל של ההיסטוריה, או שמא התאהב בעניין לאחר שקרא אותו אצל סוכנוב.

קסמו של ההסבר ההיסטורי

מחבר הכרוניקה זכה לכך שהרבה ממה שאנו יודעים על השתלשלות האירועים ב"עשרת הימים שזיעזעו את העולם" ידוע לנו כפי שסוכנוב תיארה והנציחה. הרי לנו עוד סיבה להתייחס אליו ואל ספרו כאל יישויות קלאסיות. ישראל גצלר, הקורא שוב ושוב את הכרוניקה של סוכנוב, מזהיר את קוראי ספרו שלו מפני קריאה כזו של טענות סוכנוב. איש לא יכחיש שאכן זו עדות מרתקת מפי מספר בעל כישרון סיפורי מופלא, ועם זאת הכתיבה שלו אינה מתמצה בכרוניקה. מבעד לסיפור קורות הימים מביא סוכנוב את פרשנותו ההיסטורית. סוכנוב, אומר גצלר, היה היסטוריון עם תזה. היה לו הסבר כולל וגדול לאירועים הדרמטיים של מהפכת 1917, והוא מבקש לשכנע בצדקת פרשנותו.

הרעיון הכללי המקיף של הכתיבה הוא כי אין לקבל את הפרשנות הדטרמיניסטית של הבולשוויזם לאירועי המהפכה. ההשתלטות הבולשוויקית לא היתה תולדה של התפתחות היסטורית בלתי נמנעת, אלא תוצאה של אובדן הכוח והדרך של בעלי האלטרנטיבות האחרות. הבולשוויקים ניצחו וכבשו את השלטון משום שהחוגים הדמוקרטיים המתונים יותר איבדו את ביטחונם העצמי ואת אמונתם בצדקת הדרך שהם מובילים. לכן סוכנוב כועס. הוא רוגז גם על מי שהיו קרובים לו יותר מכל. על יולי מרטוב והמנשוויקים, למשל. הדמוקרטיה ב-1917 לא ידעה להגן על עצמה ונרתעה מלאחוז באמצעי נשק והתגוננות הפוסעים על הגבול הדק של האנטי-דמוקרטיה. כהיסטוריון וכסוציאליסט הוא גם מקובע ונוטה לחשיבה במונחים היסטוריים. לכן אין הוא מהסס לתאר את המהפכה הבולשוויקית ואת המשטר שכונן בעקבותיה כהתנסות יעקובינית.

ניקולאי סוכנוב הוא קורבן של נטיה שמרבה לתקוף היסטוריונים: הם נשבים בקסמיו של ההסבר ההיסטורי, ביכולתו של התקדים ההיסטורי להבהיר סוגיות סתומות. במשך שנות ה-20, עם התבססותו של המשטר החדש, התנער סוכנוב עצמו מן ההסבר הפשטני הזה. הוא לא אהב יותר את המשטר של סטאלין, אך הכיר בפשטנותו של ההסבר הרואה בתופעה הבולשוויקית חזרה פטאלית של אירועי המהפכה הצרפתית. מעמדה של ריחוק חזר סוכנוב אל היכולת לבחון דברים ולשופטם כהיסטוריון: הוא ידע לאבחן ולתאר את ייחודו של התהליך ההיסטורי שהחל ברוסיה עם תפיסת השלטון בידי הבולשוויקים.

קרש הקפיצה של הכפר הרוסי

ישראל גצלר עשה מלאכה ראויה לכל שבח וחשף פרקים ידועים פחות בביוגרפיה של ניקולאי סוכנוב. סוכנוב לא היה היסטוריון על פי מקצועו וגם לא עיתונאי. מומחיותו הגדולה ואהבתו העמוקה היו נתונות לכפר הרוסי. לפני המהפכה פירסם מחקר מקיף ומעמיק על החקלאות והאיכרים ברוסיה, והיה גורם חשוב במחלוקת שהסעירה את חוגי השמאל ומפלגותיהם.

השאלה שפילגה את הסיעות השונות היתה המשמעות ההיסטורית של עובדת היותה של רוסיה חברה אגרארית מפגרת בעיקרה. מעובדה זו השתמעו תהיות ומחלוקות לרוב. כלום פירוש הדבר שרוסיה, כמדינה שעדיין לא התנסתה במהפכה הבורגנית, כחברה שעדיין לא התנסתה בתהליכי עיור ותיעוש, מוכנה לשלב הבא בהתפתחות, כלומר לשלב המהפכה הפרולטרית? המרקסיסטים הרוסים פנו אף לקרל מרקס בכבודו ובעצמו והציגו לפניו דילמה קשה זו, אך גם הנביא הגדול התחמק מתשובה ברורה וחד משמעית לשאלה ששיסעה את מחנה ההולכים בדרכו ברוסיה. ממצב זה, והדברים ברורים וידועים, אף נגזרו ייחודה של המהפכה הבולשוויקית ותפישת העולם הלנינית.

סוכנוב נמנה עם המבקשים לשמר את ייחודו של הכפר הרוסי ולהישען על אחד מקווי היסוד המיוחדים שלו כנקודת מוצא וכקרש קפיצה לכינונו של משטר צודק וסוציאליסטי בעתיד. האובשצ'ינה (הקהילה הכפרית הרוסית המסורתית), שהיו בה סממנים מובהקים של שוויוניות מסורתית, היתה בעיניו המוסד שכל רוסי צריך לעמול על שימורו וטיפוחו. מרקסיסט וסוציאליסט רוסי, לא זו בלבד שאינו נדרש לחיסול האובשצ'ינה בדרך אל הפרולטריזציה - חובתו ההיסטורית להגן על מוסד זה מפני מגמות של תיעוש גובר ואכזרי. בשנות ה-20 המאוחרות, עם ימיה הראשונים של מה שמכונה המהפכה הרוסית השנייה, הלא היא מהפכת התיעוש והקולקטיביזציה של סטאלין, נמנה סוכנוב עם המתנגדים לשיטות הקולקטיביזציה המהירה של הכפר הרוסי, על המחיר הגבוה שהיא גבתה מן האיכרים בתור הנושאים העיקרים בעול התיעוש המהיר וקפיצת הדרך הגדולה.

לחכות לשכל הישר

התייצבות זו בצד המתנגדים לגישה שאימץ בסופו של דבר סטאלין לא ייצבה את מעמדו ולא הבטיחה את עתידו של סוכנוב בברית המועצות. הוא היה מראשוני הפעילים הפוליטיים שמשטרו של סטאלין החל להתנכל להם. הצבתו כמתנגד עקרוני של המשטר היתה מקובלת על כל המחנות הניצים. ישראל גצלר מתאר את להיטותו של לנין, באחד מרגעי הבריאות האחרונים שהיו לו בחייו, לכתוב מאמר ביקורת מקיף ותוקפני מאוד, לאחר שהספיק לקרוא שניים או שלושה כרכים של היצירה הגדולה. לנין העמיד את סוכנוב כאויב המשטר, וכאשר המשטר החדש החל לחפש את אויביו ומתנגדיו, בלט סוכנוב לעין. הוא הואשם בהשתייכות לקבוצה מנשוויקית עויינת, שתיכננה לחבל במשטר הסובייטי.

בהעדר מקורות אחרים, נאלץ גצלר לגולל את פרשת המשפט והתנהגותו של סוכנוב בו כשהוא נשען על הפרוטוקולים הרשמיים. עוד קודם שהחל המשפט, ואף קודם שנאסר, ניסח סוכנוב מעין וידוי והכאה על חטא שבו הודה בטעויותיו, בפרשנותו השגויה ובמידה רבה אף הצדיק את המשטר הסטאליניסטי. משפטו, כפי שמתאר אותו גצלר, הוא בבחינת החזרה הכללית לקראת משפטי הראווה הגדולים של המחצית השנייה של שנות ה-30. אך כפי שקובע המחבר, משפט זה בעייתי וחידתי אף יותר מהמשפטים הגדולים והמפורסמים ההם. כולם יודעים להסביר את התפקיד שמילאו המשפטים המבוימים האלה בגיבושו ובחיזוקו של משטר האימים של סטאלין. אפשר גם להסביר את מניעי המארגנים בהתעקשותם על הודאות באשמה אבסורדיות מצד מי שאך שנים מעטות קודם לכן נחשבו לאבני היסוד של המשטר החדש.

שאלות אלה מעוררות מחלוקת והסברים שונים, אך גם החלוקים בדעתם יכולים להבין כיצד ההליך המטורף הזה התפרש בעיני סטאלין כהליך רצוי ויעיל.

כמעט חסרת תשובה, עד עצם היום הזה, היא השאלה מדוע שיתפו הנאשמים פעולה עם גרוטסקה אכזרית זו. מדוע מיהרו להודות במיני האשמות חסרות שחר ואבסורדיות. מקצת הנאשמים המתוודים (ודמותו של ניקולאי בוכרין מזדקרת ובולטת בגלריה זו) היו אנשים אמיצים מאוד ובעלי תחושת כבוד עצמי מפותחת. מה הביא אותם למעשים של ביזוי עצמי כה קיצוני? התשובות לשאלות אלה מגוונות ורבות. החל מאימת המשטר ומעניו, וכלה בהסברים מורכבים יותר, כמו זה התולה את נכונותם של המודים להודות בפשעים המיוחסים להם מטעמים של נאמנות מפלגתית. מפלגתם ואמונתם היו כל חייהם, ונאמנות למפלגה מחייבת אפילו כאשר היא דורשת ממך להקריב את חייך. המפלגה, כאמור, אינה יכולה לשגות, ומחוץ למפלגה אין חיים.

אך הסבר זה, אומר גצלר ובצדק, אינו יכול לתפוס במקרה של סוכנוב. מעולם לא היה חבר מפלגה, ואף שבמשך שנות ה-20 ביקש להתקבל אליה ונדחה, לא היתה לו הזדהות רגשית מלאה עם המשטר והמפלגה המנהיגה אותו. סוכנוב הודה, כותב גצלר, פשוט משום שלא עמד באימת המענים. הוא הודה, כי ביקש להציל את אשתו, הוא הודה משום שהאמין כי הודאה זו תציל את חייו. סוכנוב היה מראשוני המאבחנים את אכזריותו של המשטר הבולשוויקי מבית מדרשם של לנין ויורשו סטאלין, אך גם הוא לא יכול היה להעלות בדעתו עד כמה אכזרי ומטורף היה משטר זה. כרציונליסט, האמין ששיקולים של שכל ישר ידריכו בסופו של דבר גם את המשטר בארצו.

קשה להשתחרר מן הרושם כי ספרו של ישראל גצלר, כמו הפרסום המחודש של הכרוניקה של סוכנוב, אינם אלא ניסיונות הנצחה לאדם ראוי וליצירת מופת. ואכן סוכנוב ויצירתו הם קורבנותיו של פרדוקס אכזר. כל עוד היה עניין - אקדמי אך גם פוליטי - ברעיונותיו ובספרו, הם היו לא נגישים, עלומים ונסתרים. עתה, כשהגישה לספרו פתוחה לכל, וגם העיון ברעיונותיו ובמחשבותיו על האלטרנטיבה מצויים בהישג יד, דומה שכבר אין עניין רב - לא באיש, לא בספר שכתב ולא בהגותו. ובכל זאת, מפעל הנצחה יפה וראוי. ספרו של ישראל גצלר חושף פנים חדשות ולא ידועות בחייו ובמורשתו של אחד ההיסטוריונים החשובים והמרתקים של המאה שעברה.

הפרופ' אלי שאלתיאל הוא היסטוריון ועורך סדרת "אפקים" בהוצאת עם עובד

ארמון החורף נלקח, ולנטין סרוב