חיי מדף

נעה ידלין. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 302 עמ', 89 שקלים

הספר "חיי מדף" של נעה ידלין מצחיק. אפשר לגמור את הביקורת כאן.

כי בין כל ספרי השכול והכישלון, השואה והגבורה, המפלה והתקומה שיוצאים פה למאות, סוף סוף ראה אור רומן עברי אחד שמגלגל אותך, שגורם לך להשתנק באמצע הקריאה. זה דבר כל כך נדיר ומקורי ורק בזכות הדבר הזה זהו ספר מוצלח.

אבל לא רק בזכות זה. מתואר בו הסיפור על היעלמותו הפתאומית של סגן עורך המוסף הספרותי, בערב ההורדה לדפוס של עוד גיליון. הסתלקותו הפתאומית של און הוכבאום - אותו נעדר-נוכח (אם להשתמש בביטוי שחביב כל כך על מבקרי ספרות), עילוי ספרותי בפוטנציה, זוכה פרס הסיפור הקצר של המוסף, שתכונתו שעליה אין עוררין היא שהוא אדם יפה, כלומר פיסית - מתקבלת אצל מיודעיו באדישות (אולי כי כמו המנטרה שמשנן לעצמו בצדק אלעזר ביטון, עורך המוסף והבוס של און: "העיתון יראה אור, ויהי-מה, ודבר בדרכו לשם אינו משנה בעצם").

כן, כולנו ברגים במערכת, ואולי הבורג הכי קטן, אחרונת המגיהות שבמוסף, דגנית שכטר - שפירסמה פעם נובלה אחת בשם "נבולה" - היא זו שיוצאת למין מסע בילוש שלומיאלי אחר און, שמפגיש אותה עם מכריו האחרים. כל אחד מהם עשוי לדעת או אפילו להיות הסיבה שבגללה און הותיר בביתו פתקה שעליה כתב: "אני נוסע. בבקשה אל תנסו להשיג אותי. תנו את התפקיד שלי למישהו אחר...". בתיווכה של דגנית מתוודעים הקוראים לסופר המהולל והמעוטר גרא יזרעאלי, המבקר העילוי הצעיר אלכס נעמן, מדריכת ההרזיה רותי, ועיסאם, נו, הערבי.

כלפי חוץ אלה אנשים חזקים ובעלי מעמד בתחומם. אבל בעיני עצמם וגם בעיני הקוראים הם נתפשים כאנשים חלשים. זו בחירה יוצאת דופן, אפילו מסוכנת בכתיבה: רומן שכל גיבוריו הם אנטי-גיבורים, כלומר טיפוסים נרפים ויבבנים עד כדי גיחוך, עשוי לא ממש למשוך את קוראיו. אבל ידלין עיצבה את הדמויות החלשלושיות, הנלעגות - המעצבנות לפעמים, חייבים להודות - הללו בכישרון רב; היא איפיינה אותן במדויק, נכנסה לעורן וכתבה בשפתן, וכך הצליחה לעשות משהו גדול יותר: באמצעותן היא מציבה מראה או נכון יותר מנופפת בחן אצבע משולשת כלפי קבוצה שלמה, מגזר, שבט בחברה הישראלית: אנשי האליטה הישנה בעיני עצמם, האינטלקטואלים, השמאלנים, יפי הנפש. היא אומרת: תראו בעצם כמה עלובים אתם, כמה מגוחכים, כמה מנותקים אתם עם המנהגים, הטקסים, התחרויות, הקנאות והשנאות, הפרסים, הכיבודים הגדולים והשקרים הקטנים שאתם מספרים לעצמכם ולקוראיכם.

בתמונה אחת בספר מסכם עיסאם - הערבי, המשכיל, המתבונן מן הצד, כן, טוב, "האחר" (אלא שגם לו באופן מרענן ידלין לא עושה הנחות) - את כל זה דרך מפגש בין מפגינות נגד הכיבוש לבין מקבץ נדבות בכיכר פאריס בירושלים: "הנשים המשיכו לצעוק את סיסמאותיהן. הן לא גירשו אותו, אבל הוא היה נמוך כל כך, כפוף כל כך, שהכל התקיים מעל ראשו. עיסאם הביט מרותק: עשרות נשים קראו שם לרווחתם של אומללים שהיו נתונים תחת כיבוש ומצור ועוני, שהשיתו עליהם במהלך השנים כל סוג מוכר של עליבות ואומללות, ועל כל העליבויות וכל האומללויות הן סולחות, ורק על האומללות המדדה הזאת הן לא מסוגלות לסלוח, ואיש אינו נותן לו שקל".

תת-קבוצה בתוך השבט הזה היא של החבורה הספרותית הישראלית המסתופפת בצל המוסף: ידלין מיטיבה כל כך לתאר את אותה רפובליקה ספרותית דה לה שמאטע שלנו, עם גרא יזרעאלי בתפקיד הסנטור הרומי המורם מעם, היושב תחת גפנו (הלא-מטאפורית) אבל חושש לפתוח את עיתון הבוקר שמא מופיעה עליו ביקורת רעה; וזו אכן מופיעה מפרי עטו של סטאס דובקין, שהמאמר שלו הוא מין "חיבור אוטוביוגרפי, שתיאר את ניסיונותיו של אותו סטאס לכתוב משהו. סטאס חושב באוטובוס. סטאס יושב על המחשב. סטאס מעשן סיגריות. סטאס בורא דמויות וסטאס ממית אותן, ובין לבין סטאס שחושב על גרא, לא פחות, שעל זכייתו בפרס שמע ברדיו כשישב באוטובוס"; או מבקר אחר, צעיר ונפוח מחשיבות עצמית בשם אלכס נעמן, מין ז'אן ז'נה של ימינו אלה, בא ממעמד נמוך וחי לו בעיר אקזוטית (באר שבע), כותב את רשימותיו תוך שהוא מתבוסס בביבים, עלק; וישנו המשורר, חוקר התרבות והמסאי יונה ב' ציזלינג שפעם התמודד על מקום ברשימה פוליטית ועמד לפרסם במוסף שיר שתיאר את הנעשה מעבר למחסום ב-20 שורות קצרות, בכל אחת מהן שאלה והיא נחתמת בתשובה "לא!" ו"ברגע האחרון ביקש לדחות את פרסום השיר, רק לזמן קצר, עד שיתברר אם קיבל את המקום ה-31 ברשימה, עניין של כמה ימים; אבל העיתון כבר עמד לרדת לדפוס ועל אף כבודו לא שיכלו להסכים. המשורר הזקן ביקש אז שהות קצרה לשלוח את השיר שנית ואז המיר את כל ה'לא' ב'אולי'"; וישנה הסופרת מינה קנול, פמיניסטית לוחמנית עם נטייה ללסביזם שבעצם עדיין פגועה מכך שננטשה על ידי בעלה והיא מפלרטטת עם גברים ובעצם מחפשת איזה גבר חזק לצדה.

וכל מה שאפשר להגיד על הטיפוסים האלה הוא שאם הם לא היו אמיתיים הם היו מצחיקים, אבל פחות. ידלין נזהרה לא לכתוב רומן מפתח ונדמה כאילו ערבבה בכל דמות קווי אופי של כמה אנשי ספרות מוכרים, כדי שהזיהוי לא יהיה ודאי. הבחירה לטשטש את הקשר בין הדמויות הנזכרות לבין דמויות של אנשים חיים או מתים היא לגיטימית, אבל גם מעט מצערת. דווקא כאן אולי עדיף היה להשאיר כמה תפרים גסים יותר שמבעדם יבצבצו אנשי ספרות מוכרים מהמציאות (ומי שמחפשים ספר עם מפתחות קלים לזיהוי, שיכניסו אותם בקלות אל תוך ביצת הספרות העברית, שיקראו גם את "עלייתו השמיימה של העורך הספרותי", הרומן הפרוע והמצחיק מאוד שכתב העורך הספרותי בני ציפר, הוצאת אוב - ז.ע.פ., 2005).

מכיוון שמקום ההתרחשות של הספר הוא מערכת של עיתון ספרותי, גם עולם העיתונות העברי על כל הדרגות שבו זוכה לניתוח מדויק של ידלין העיתונאית, עם האיזמל החד שבידה, ובלי הרדמה. עם המגיהים, שמתייחסים אליהם, אם בכלל, כאל אותם נודניקים נוקדניים עם הנקודות (והנקודות-פסיק); וסגן העורך, זה שנושא בכל האחריות אבל בלי ההערכה או לחלופין בכל ההערכה רק בלי האחריות (או לפעמים בלי זה ובלי זה); והעורך של המוסף הספרותי (הדמות האהובה עלי ברומן, מעניין למה) שהוא בבסיסו של דבר - אדם רדוף. הוא, אלעזר ביטון, אשכנזי שהתמזרח ועכשיו קצת מתחרט על כך, יושב לו במשרדו וחשוף להתקפותיהם של כל השולחים ידם בעט, כלומר כל העולם, שכן "לכולם היו כתבים. אם להודות על האמת... גם לכתבי הנדל"ן היו כתבים, ולעורכות צרכנות בחופשת לידה היו כתבים, ולעורכי חדשות ?רעבים'... היו כתבים ולכתבים עילגים... היו גם כן כתבים".

רק בשביל אבחנותיו כל הספר הזה שווה. למשל "מהי העיתונות במדינת ישראל אם לא ההכרה האולטימטיבית בכך שכל מי שיש לו שכל סביר פלוס יכול לעשות כל דבר? שכלום אינו דורש כלום, שהשמים הם הגבול עבור כל מי שאיננו לגמרי מטומטם?"; או מיהו עיתונאי "מבריק": "אלעזר תהה לפעמים מה נשתנה, אם היתה זו השתבחות הגנים, אולי בזכות אכילת דגנים מלאים וכיוצא באלה, שצימחה דור מבריק כל כך, עד כדי כך שכל אדם שני בעיר היה בשלב זה או אחר מבריק בעיני מישהו".

ואחרי כל זה נותרת התעלומה: לאן נעלם און הוכבאום, וחמור מכך: את מי זה מעניין? שכן אותו און, כשמו אין הוא - אם תרצו, הבחור סובל מאין-אונים (פואטי). בכל חלקו האמצעי, הארוך מדי, של הספר, שבו חושפת דגנית את הדמויות שבאו במגע עם און לפני היעלמו, הוא מתברר כטיפוס מזויף, בסיפור ששלח וזכה בתחרות הסיפור הקצר, ב"דעות האיקאה" השמאלניות שלו כהגדרת אלעזר, בכל הכישרון שלו בעצם. והוא לא היחיד. גם יתר הדמויות בספר חיות כל אחת את החיים המזויפים שלה. כל אחת נושאת בלבה שקר קטן או גדול ונאלצת לחיות אתו לשארית חייה. וכשהקוראים כבר הסכינו עם כל זה מגיעה תחרות הסיפור הקצר השנתית ומגיע פרק כ"ד בספר, ומעניק לכל תנופה מחודשת, ופיתולים מרנינים לעלילה. מכיוון שבסופו של דבר זהו ספר מתח - הפרטים לא ייחשפו כאן.

חלקו האחרון של הספר הוא אם כן החלק הטוב ביותר. ידלין חוזרת ושוזרת את הקצוות שהלכו ונפרמו בחוט העלילה. ובעיקר מטילה לתוך הסיפור פצצה קטלנית, נוראה מכל, נשק יום הדין - קוראים לה "האמת". עכשיו נראה את כולם מתמודדים עם פגיעתה, מתנערים משקריהם ומארגנים את חייהם מחדש לנוכח הדברים הנכונים מדי שמוטחים בפרצופם.

לסיום נעה ידלין אפילו מציבה לקוראיה שאלה בפילוסופיה של המוסר: למי שייך סיפור - לזה שהוגה אותו ומחזיק אותו בראש או לזה שמעלה אותו על הנייר וחתום עליו? ובעצם, אולי החתימה בכלל מזויפת.

אז האם יימצא און הוכבאום? מי שיקראו את "חיי מדף" יגלו שבעצם זה לא מה שמשנה. לכל אחד יש תחליף. הנה נחתו בתיבת האי-מייל שלי עשרה קורות חיים של אנשים "מבריקים" שמחפשים עבודה ויכולים להחליף כל אחד במערכת. בטח גם הבוס שלי מקבל כאלה מיילים.

חבורה ספרותית: מחברות לספרות; מימין: אליהו טסלר, נתן אלתרמן, אבות ישורון, ישראל זמורה וא''ד שפיר. חשו רדופים?