טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לאכול בעלי חיים" מאת ג'ונתן ספרן פוייר | סבל בשר ודם

ספרו של ג'ונתן ספרן פוייר "לאכול בעלי חיים" אינו מבקש לספק סקירה עובדתית או לשכנע את הקוראים להיעשות לצמחונים. משאלתו היא לעורר דיון בנושא אכילת הבשר, ולהציג אותו כשאלה

תגובות

לאכול בעלי חיים

ג'ונתן ספרן פוייר. תירגמה מאנגלית: נעמי כרמל. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 350 עמ', 89 שקלים

הפעם הראשונה שבה החלטתי להיות צמחונית היתה בגיל 15. זה נמשך שנה ונגמר אחרי שאמא שלי פיתתה אותי עם קציצה והתעקשה שמחסור בברזל יכול להמית אותך. מאז במשך שנים התחמקתי ממידע על מצבן של החיות בתעשיית המזון. החלפתי ערוץ, דפדפתי מהר, והקפתי מרחוק את דוכני ההסברה של ארגון "אנונימוס" לזכויות בעלי-חיים. לא האמנתי אז שהתזונה הפרטית שלי יכולה להשפיע על תעשיה שכוחות רבים וחזקים מעצבים אותה. לפני כחמש שנים, מול אחד מאותם דוכנים, שיניתי את דעתי.

התיאורים המצמררים של שגרת חייהן ומותן של החיות במשקים התעשייתיים היו אפוא מוכרים לי עוד לפני שניגשתי אל ספרו של ג'ונתן ספרן פוייר, "לאכול בעלי חיים". הספר הוא תוצר של תחקיר עיתונאי מקיף שבמסגרתו ביקר המחבר במשקים קטנים וגדולים וריאיין חקלאים, פועלים ופעילים למען זכויות בעלי חיים. מבחינה חדשותית, הוא אינו מגלה דבר שלא היה ידוע קודם לכן. ובכל זאת, הקריאה בו היתה חווייה מטלטלת. ראשית, משום שהסופר הווירטואוזי הזה מפיח חיים בעובדות היבשות ומעניק לסטטיסטיקה גוף ולסבל הבעה. אבל החידוש העיקרי הוא נקודת המבט הרעננה, המבנה הלא-דידקטי שלו והיעדר נימת הצדקנות והמטיפנות בדבריו. ספרן פוייר אינו מבקש לספק סקירה עובדתית או לשכנע את הקוראים להיעשות לצמחונים. משאלתו היא לעורר דיון בנושא אכילת הבשר, ולהציג אותו כשאלה. הוא רוצה לדעת מהו בשר, מה מקורו, כיצד מייצרים אותו. הוא מתעניין בהשלכות הכלכליות, החברתיות והסביבתיות של אכילת חיות. ספרן פוייר מעיד על עצמו שהמניע למחקר היה מעל לכל אישי. כשבנו נולד, והוא הפך מאוכל למאכיל, הוא חש צורך לברר לעצמו באופן אחראי ומלומד מה ראוי למאכל. הוא אינו האקטיביסט, מחבק-העצים שהייתם מצפים ממחבר ספר כזה להיות, ולכן הוא לא פונה רק לקהל המשוכנעים.

רוב האנשים היום אינם תמימים עוד ביחס למוצא של מזונם. אנחנו יודעים שהתמונה האידילית של פרה בריאה משוטטת באחו רחב ידיים ומלחכת עשב ירקרק, תלושה מהמציאות. אנחנו יודעים שהחווה הפסטורלית, עם האיכר המשופם שמכיר כל חיה בשמה ודואג לרווחתה, לא קיימת עוד. חלקנו מודעים לנזקים הסביבתיים העצומים שמסבה תעשיית המזון. יש לנו מושג כללי שהבשר, הביצים ומוצרי החלב מלאים בהורמונים ובאנטיביוטיקה, שמקורם בחיות מהונדסות גנטית, שחייהן ומותן מלאי ייסורים. אבל לא כולם יודעים עד כמה. ספרו של ספרן פוייר ממחיש את המרחק העצום בין התמונה הנוסטלגית למציאות: הוא מבהיר שהחקלאים התעשייתיים אינם עסוקים בגידול החיות, או בדאגה לרווחתן, במקום: "הם מחשבים כמה קרוב למוות הם יכולים להחזיק את בעלי החיים... כמה אפשר לזרז את גדילתם, באיזו צפיפות אפשר לדחוס אותם... כמה חולים הם יכולים להיות בלי למות". הוא מסביר שכמעט כל החיות במשקים התעשייתיים מהונדסות גנטית. ולכן, בלי קשר לתנאי חייהם - "מרעה חופשי", "אורגניות" וכדומה - מבנה גופן מועיד אותן לחיים מלאי כאבים ומחלות. החיות מוחזקות בצפיפות קיצונית, מתבוססות בהפרשותיהן, וכל רגע בחייהן הוא סיוט. אפילו במותן אי אפשר להתנחם, שכן רגע המוות אינו רגע, אלא תהליך ממושך ואכזרי של פחד וכאב. בזמן שהם ממתינים לשחיטה, חזירים מתים לא פעם מהתקפי לב. המכשירים שנועדו להמם את החיות טרם שחיטתן לרוב אינם פועלים ביעילות, כך שחיות רבות עוברות את תהליך הפיכתן למוצר - בעודן בהכרה. תיאוריו של ספרן פוייר, המזכירים לעיתים במידת הפירוט שלהם, בחיותם ובאכזריותם את החויה הגרוטסקית של צפייה בסרטי סנאף, אינם מותירים דבר לדימיון, ומבהירים שהמילה היחידה המתאימה לתיאור היחס לחיות במשקים תעשייתים היא התעללות. לא פחות מכך.

לא כולם מודעים לקשר ההדוק, המוכח מדעית, בין מצבן של החיות הללו לבין הריבוי שחל בדורות האחרונים בסוכרת נעורים, בכשל חיסוני, במחלות דלקתיות, סרטניות, בשפעות קטלניות, או בהשתוללות של מחלת האסטמה ובהתבגרות המינית המואצת אצל ילדות. אבל גם אלה שיודעים את העובדות, שוכחים אותן בבואם לנגוס בשניצל עסיסי. ספרן פוייר מכנה זאת "שיכחה אכזרית".

חייבים להודות שכדי להתקיים נחוצה לנו מידה מסוימת של שיכחה. לו היינו מודעים בהתמדה לזוועות המתרחשות במקומות אחרים או לסכנות האורבות לנו, לא היינו יכולים להמשיך לנהל את חיינו. עם זאת, לא היינו רוצים לחיות בניתוק מוחלט מהמציאות. מזון, לפי ספרן פוייר, קשור בזיכרון. אכילת בשר לא נתפשת רק כטעימה ומזינה; לאנשים קשה לוותר על השניצל של אמא, הקציצות של סבתא או הכבד הקצוץ בליל הסדר לא רק בגלל טעמם, אלא גם משום שהם של אמא, סבתא, או שייכים לשולחן החג. מפגשי "על-האש" ביום העצמאות הם אירוע חברתי יותר מאשר קולינרי. "כשמשנים מה שאנחנו אוכלים ומניחים לטעמים להימחק מהזיכרון נוצר הפסד תרבותי, נוצרת שיכחה". ודאי שנעים יותר להיזכר במשפחה ובחברים כשחושבים על עוף, מאשר להגות בתרנגול החולה והמעונה שהיה לפני שהגיע לצלחת. אך, כפי שטוען ספרן פוייר, "זכירה ושיכחה הם חלק מאותו תהליך מנטלי... השאלה היא לא אם אנחנו שוכחים, אלא את מה או את מי אנחנו שוכחים - לא אם התפריטים שלנו משתנים אלא איך". עלינו לבחור, לדבריו, בין השיכחה המוסרית הכרוכה באי אכילת בשר, לבין השיכחה האלימה הכרוכה לבלי הפרד באכילתו.

השיכחה קשורה קשר הדוק ליחסנו התבוסתני כלפי יכולתנו לשנות. הרבה אנשים היו רוצים להפחית את סבלן של החיות, אבל לא מאמינים בכוחה של הבחירה הצרכנית להשפיע. תחושת החידלון מסוכנת, משום שהיא מחלחלת לכל תחומי החיים והופכת אותנו לאדישים ביחס לסביבתנו. למרות שהוא סבור שהמאבק למען בעלי החיים צריך להיות תחיקתי בחלקו, ספרן פוייר מדגיש את כוחה של הבחירה האישית. מתוך הראיונות הרבים שניהל הוא למד ש"מה שדוחף ומניע את הענק השלם של תעשיית המזון הוא בסופו של דבר הבחירות שאנו עושים בעת שהמלצר ממתין בקוצר רוח להזמנה שלנו". כפי שטען ונדל ברי, בספרו "האמנות של השגרתי", "בכל פעם שאתה מקבל החלטה בנוגע למזון, אתה עוסק בחקלאות באמצעות בא כוח". ספרן פוייר סבור שגם הפחתה בצריכת הבשר עשויה להשפיע על כוחות השוק, ומתנגד לעמדת ה"או-או", לפיה או שאתה טבעוני אדוק או שאתה זולל בשר חסר מצפון. התובנה העיקרית היא שעצם ידיעת העובדות חשובה, גם אם אינה גורמת לשינוי בהרגלי הצריכה, משום שהיא מעוררת שיחה. ובאמת, אחת ההשלכות החשובות של הצמחונות היא שנוכחותו של צמחוני בשולחן עשויה להזכיר את כל אותם דברים שאנחנו שוכחים בנוגע לאכילת בשר.

אני שייכת לסוג הצמחונים שלא נעים להם לעצבן אוכלי בשר - נימוסי שולחן חשובים לי לעתים יותר מאידיאולוגיה. אך ספרן פוייר הזכיר לי ש"יש אירוניה בכך שאוכל הכול הלא בררני לחלוטין נראה רגיש חברתית יותר מהאינדיווידואל שמנסה לאכול בדרך שטובה לחברה". מה גם שהצמחוני לא מותקף רק מכיוונם של אלה שרוצים ליהנות בשקט מהארוחה שלהם. מצד אחד, מאשימים את הצמחונים שאכפת להם יותר מדי, ומצד שני, מאשימים אותם שלא אכפת להם מספיק. ישבתי פעם לארוחת צהריים עם חבר ואשתו, שניהם פעילי שמאל נמרצים. כשאשתו של החבר הבינה שאיני אוכלת בשר מטעמי מצפון, היא טענה בכעס שמערכת הערכים שלי מעוותת וכי, בסופו של דבר, אני מעדיפה חיות על ערבים. "אבל גם ערבים אני לא אוכלת", ניסיתי להפיג את המתח בהומור לא מוצלח. זה לא עזר, היא הייתה משוכנעת בכך שהצמחונות שלי פוגעת באיזשהו אופן במיעוטים מקופחים. ההיגיון הזה שגוי. זה נכון שיש הרבה עוולות בעולם, אבל הבחירה להימנע מאכילת בשר אינה באה על חשבון הדאגה למקופחים אחרים. להיפך. כפי שטוען ספרן פוייר: "חמלה היא שריר שמתחזק עם השימוש בו". האם סבלן של החיות והנזקים האחרים להם גורמת החקלאות התעשייתית הם הכי חשובים בעולם? אולי לא. אך כפי שכותב ג'ונתן ספרן פוייר: "לא זו השאלה. האם הם חשובים יותר מסושי, מבייקון, או משניצלוני עוף? זו השאלה".

Eating Animals / Jonathan Safran foer



Freedom from Want, נורמן רוקוול, 1943



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות