האח הקטן

קורי דוקטורוב. תירגמה מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון, הוצאת גרף, 414 עמודים, 88 שקלים

ההתוודעות הראשונית מבטיחה: העטיפה השחורה-אדומה-לבנה משדרת כולה מתח; הסופר הוא ממייסדי ועורכי אתר האינטרנט "Boing Boing", הנחשב לאחד מהבלוגים המשפיעים בעולם בנושאי טכנולוגיית מידע ותרבות רשת; גב הספר מצליח לסקרן מבלי לגלות יותר מדי פרטים. בנוסף, על אף שהאינטרנט והעולם הדיגיטלי תופסים חלקים נרחבים מחיי היומיום של כולנו, ושאצל חלקנו הם נהפכו כבר מזמן ל"חיים האמיתיים", מעטים הספרים שעוסקים בנושא או שמצליחים לשלב את התרבות הדיגיטלית בעלילה מבלי שאלו ייראו מלאכותיים או קלישאתיים. אפילו פעולות פשוטות ושגורות כמו שליחת דואר אלקטרוני או קבלת הודעת אס-אם-אס עדיין לא מצאו את מקומן הטבעי בספרות. מסיבות אלו לקחתי לידי בציפיה את ספרו של קורי דוקטורוב, "האח הקטן", שראה לאור ב-2008 ותורגם עתה לעברית.

גיבור הספר הוא מרקוס, תלמיד בן 17 מסן פרנסיסקו, נער חריף מחשבה, רב תושיה ובקיא בעולם הדיגיטלי כמו שרק נער בן 17 יכול להיות. קל להזדהות עם דמותו של מרקוס מכיוון שהיא מעוררת סימפטיה, ישירה וכובשת. הוא לא מי שהתרבות הדיגיטלית נכפתה עליו, אלא מישהו שגדל והתחנך על ברכיה. לכן, כשהוא מתאר את מקצוע התכנות, הוא מצליח לגרום אפילו לי, שמסתכל תמיד על מתכנתים ביראה שמהולה בגיחוך, לרצות ללמוד איך עושים את זה. "אם בחיים לא תיכנתתם מחשב, כדאי לכם. אין עוד דבר כזה בעולם. כשמתכנתים מחשב, הוא עושה בדיוק מה שאומרים לו לעשות. זה כמו עיצוב של מכשיר - כל מכשיר או מכונה, נניח מכונית, או ברז, או ציר הידראולי לדלת - באמצעות מתמטיקה והוראות. זה מעשה מעורר יראה במובן האמיתי של הביטוי... רובנו לעולם לא נבנה מכונית. כמעט אף אחד מאתנו לא ייצור בחייו מערכת תעופה. לא נעצב בניין. לא נתכנן עיר. מדובר בעניינים מורכבים, כל הדברים האלה, ואנשים כמוני וכמוך לא יכולים להתעסק אתם. אבל מחשב הוא משהו מורכב פי עשרה מהם, והוא ירקוד לפי החליל שלך, איך שתרצה. אפילו אם תכתבו קוד רק יום אחד, אחר צהריים אחד, אתם חייבים לעשות את זה".

אולם יום אחד פוגעת מתקפת טרור פתאומית בסן פרנסיסקו, וללא אזהרה מרקוס מוצא את עצמו ביחד עם כמה מחבריו כלוא במתקן חשאי של המשרד לבטחון פנים, שם הם נחקרים באכזריות. כאשר הם משתחררים, מרקוס מגלה שעיר הולדתו נהפכה למדינת משטרה ושכל אחד מתושביה נחשב לטרוריסט פוטנציאלי. בנקודה זו מתחיל מסעו של מרקוס להפלת המשרד לבטחון פנים, מסע רווי הרפתקאות, שכולל כמובן גם את גילוי קסמיו של המין השני.

אף שהספר מותח ונקרא בנשימה אחת, התחלתי להרגיש תסכול וחוסר נוחות. המסרים נהפכו להיות דידקטיים; וההפוגות שבהן הגיבור עוצר לרגע ומסביר לקוראים על שיטות הצפנה או על פרוטוקולים להעברת דואר באינטרנט נהפכו למציקות.

כשסיימתי לקרוא את הספר קראתי שוב את הכיתוב על גב הכריכה, שציין שמאז צאתו זכה הספר להצלחה מסחרית וביקורתית עצומה, ושהוא כיכב שבועות רבים ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" ועיתונים נוספים. כשפניתי לאתר האינטרנט של קורי דוקטורוב כדי לגלות פרטים נוספים על הספר ועל המחבר, הבנתי את המקור לתסכול שלי. במשפט הראשון שבו דוקטורוב מתאר את הספר הוא אומר ש"האח הקטן" הוא הספר הראשון שכתב שפונה לנוער (או כמו שהז'אנר קרוי בארצות הברית - "young adult").

כעת הכל היה ברור. חזרתי אל העטיפה, אל גב הספר ואל הדשים, ובשום מקום לא מצאתי אפילו רמז לכך שזה קהל היעד שאליו פונה הספר. בהרף עין נדרשתי להעריך אותו מחדש. האם הספר מתאים יותר לבני נוער? בהחלט. האם המסרים שמנסה דוקטורוב להעביר באמצעותו יעברו? זו כבר שאלה אחרת.

קורי דוקטורוב, כך מצוין כבר בדש הקדמי, "מקווה שתשתמשו בטכנולוגיה כדי לשנות את העולם". לאורך כל העלילה הוא משבץ תובנות חשובות על הקשר בין טכנולגיה לפרטיות, ובין חירות הפרט לבטחון הכלל.

לדוגמה, כשחוקריו של מרקוס דורשים ממנו שיגלה את הסיסמה לטלפון הנייד שלו הוא מסרב, מכיוון שהמידע שנמצא שם הוא פרטי. כך הוא מסביר את סירובו: "יש משהו משחרר מאוד בידיעה שפינה מסוימת של החיים שלך שייכת רק לך, ואף אחד אחר מלבדך לא יכול לראות אותה. קצת כמו להיות עירום או לחרבן. כל אחד מתפשט מדי פעם. כל אחד צריך לשבת בשירותים. אין שום דבר מביש, סוטה או מגונה בשני הדברים האלה. אבל נניח שהייתי קובע שמרגע זה ואילך, בכל פעם שתרצו להתפנות מקצת פסולת מוצקה, תהיו צריכים לעשות את זה בחדר זכוכית שעומד באמצע טיימס סקוור, עירומים כביום היוולדכם?

"אפילו אם אין שום דבר לא בסדר או משונה בגוף שלכם - וכמה מאתנו יכולים לומר דבר כזה? - תצטרכו להיות אנשים מוזרים מאוד כדי שהרעיון הזה ימצא חן בעיניכם. רובנו היינו בורחים בצרחות. רובנו היינו מתאפקים עד שנתפוצץ. לא מדובר פה במשהו מביש. מדובר במשהו פרטי. מדובר בזה שהחיים שלך שייכים לך". כך, בשתי פסקאות ובצורה פשוטה וברורה, עומד דוקטורוב על מושג הפרטיות ומצליח על הדרך גם להגיד משהו על דימוי גוף. זו לא הפעם היחידה שדוקטורוב מכניס את אמונותיו לספר, כשהוא מתאר מציאות שהיא לכאורה דמיונית - אולם כזו שכבר אפשר למצוא, גם בישראל. לדוגמה, תורים ארוכים שנוצרים בגלל בדיקות בטחוניות מיותרות, או אנשים שמוצאים מהתור על ידי כוחות הביטחון רק כי צבע עורם שונה, או כי משהו במחשב הצביע עליהם כעל חשודים פוטנציאלים.

"אי אפשר להשיג שום דבר אם לא עושים כלום. זאת הארץ שלנו. הם לקחו אותה מאתנו", אומר מרקוס לקראת סוף הספר. "אני לא יכול לרדת למחתרת לשנה, עשר שנים, כל החיים, ולחכות שייתנו לי חירות. חירות היא משהו שאתה חייב לקחת בעצמך". קשה לנתק אמירות אלו מהמתרחש בעולם ובישראל בשנים האחרונות. השאלה שאין לה מענה היא איך יצליחו הקוראים בני ה-17 לקשר בין הסיפור הבדיוני לבין מה שמתרחש סביבם, כשרוב הקוראים המבוגרים מהם לא מצליחים לעשות זאת בעצמם.

Little Brother \ Cory Doctorow

קורי דוקטורוב. מסביר מהי פרטיות