דחיסות, בדידות, יתמות, שיגעון, שיכרות, החמצה ועייפות הם חלק מהמצבים הנפשיים היומיומיים שחוות הדמויות בספר "אל ארץ אחרת מאוד" (כנרת, זמורה-ביתן). המחבר הוא עדי ברק, בן 35, כותב דוקטורט בעבודה סוציאלית ולומד לתואר שני בתיאטרון. ברק, זוכה תחרות הסיפור הקצר של "הארץ", פיתח את סיפורו לרומן זה, הממוקם בשיכון דל ומאובק שממנו משתרגים קולותיהם של ילד יתום, הודי שיכור, אם חד הורית והומלס שכונתי.

ישראל ש"באל ארץ אחרת מאוד" היא ישראל שמוכרת לך או שהיא בדויה?

"אני מתאר בספר דמויות בדויות אבל זאת ישראל שהכרתי כבר אחרי הצבא, כשנשאבתי לעבודה בפנימיה עם נוער בסיכון, לעבודת תיאטרון בבתי כלא בבאר שבע במשך שנתיים ולעבודת תיאטרון עם נוער מנותק נפגע סמים. במעשה הספרות רציתי לקחת את הקוראים לנסיעת סיור בארץ אחרת, לא מוכרת, כזו שלא רוצים להיות בה אבל חשוב להתבונן בה. זאת ישראל שבהחלט קיימת כאן והיא לא ממש רחוקה. הספר מייצג עולם מעגלי שבו לכודות הדמויות - הן נקלעו לארץ שלא רצו בה ויש להן כמיהה לצאת ממנה ולהגיע לארץ אחרת. המציאות המתוארת אמנם קשה ומלאת אבק יומיומי אבל הסגנון הוא לא ריאליסטי עד תום, כי היה חשוב לי שבתוך העולם שעסוק בקונקרטי יהיה מרחב של פנטסיה".

השיכון הוא יותר מתפאורה בספר. הוא מוטיב מרכזי המחלחל לנפש הדמויות.

"נכון. השיכון הוא תוצר אדריכלי מודרניסטי שהשתלט על הנפש. כמו פס ייצור. וכשאנשים חיים בתוכו הם מרגישים ניסיון להפוך אותם לשבלונה. כילד גרתי תקופה בקרית גת בשכונת שיכונים ואני זוכר את זה כטראומה. עד היום יש לי משיכה לאזורים כאלה אבל תחושה שזה מדכא, מעליב את האדם, אפרורי - אווירה שממסגרת עוני. עניין אותי בספר שהשיכון והשכונה יהיו נוכחים ולבחון מה הם עושים לנפש. כשאלכס היתום וברוך חברו מטיילים ומגיעים לשכונה אחרת, הם רואים שיכון דומה לשלהם - וזה הנוף הרפטטיבי, האפרורי, התחושה שלעולם לא תצא מהשכונה. לאן שלא תלך אתה תראה את אותו הנוף".

אתה מציג את העוני על ידי בחינה של התמודדות אינטימית עם היומיום ולא כמלחמה גדולה של הקיום.

"במקומות שבהם הדמויות מקורקעות ניסיתי לפתוח מרחב אחר ולהעניק להן את כוח הבריחה של הדמיון. היכולת לפנטז היא כוח במקום קטן ודל. האם החד הורית חולמת על אהבה, אלכס היתום מתגעגע לאמו, ההודי השיכור חותר לשינוי אבל ללא הצלחה, כי הוא לכוד במעגל שקשה לפרוץ אותו. ההצלחות של הדמויות הן קטנות. זה לא סיפור אמריקאי. רציתי לכתוב את מצב האין יציאה מהשיכון. אף אחד לא מצליח לחלץ את עצמו ולפרוץ ממש. הגיבורה היא לא ויקי קנפו שמעזה וצועדת לירושלים ועושה סוג של מהפכה חברתית. זאת אם חד הורית שמנסה להסתדר עם בן קשה. רציתי לייצג את העוני לא דרך סיסמאות גדולות אלא דרך אנשים קטנים. תמונות קטנות".

כל הדמויות נמצאות בתנועה. מדוע?

"יצרתי מצב שיש בו מהתיאטרלי. אני לומד לימודי תואר שני במגמת תיאטרון, מעביר סדנאות ומופיע בתיאטרון פלייבק, אז לכתיבה חלחל מרכיב בסיסי של פעולה ודמויות שפועלות כאן ועכשיו. אין רגע שאין בו פעולה כלשהי כמו בתיאטרון, אבל בנוסף זה טעון גם במאבק הישרדות. הכל דחוס בחיי השוליים. אין פנאי להרהר. לחשוב. לעצור. הכל מהיר. כשההודי השיכור מנסה לחזר אחרי האם החד הורית אין זמן להשתהות - כי בעוד חודש הם יהיו במצב נפשי אחר".

רצית במודע לכתוב ספרות חברתית?

"אני מפחד מהנפת דגל. זאת כתיבה על מצב אנושי. כתיבה על להיות עני. לחיות בדרום של הדרום. אם יתייגו את זה כחברתי - זה לא העיסוק שלי. מרתק אותי לספר את הסיפור שלהן כי מההתבוננות שלי בהן, במציאות, נגזר עליהן לחיות חיי קצה, נגזר עליהן לחוות את החוויה האנושית במצב הכי קיצוני שלה וזה מרתק אותי כי דווקא מהן אפשר ללמוד על החיים האמיתיים".

תצלום: אלון סיגוי