חופשת קיץ יוסי ברגר. הוצאת רימונים, 191 עמ', 88 שקלים

---

מי שעדיין מפקפק בהנחה שמלחמת לבנון השנייה, שנגמרה השבוע לפני ארבע שנים, הותירה אחריה טראומה לאומית, מוזמן להתרשם ממספר הספרים שנכתבו בעקבותיה. אלה כוללים, באומדן זהיר, שני ספרי זיכרונות של גנרלים מקופחים, שניים או שלושה ספרי פרוזה (יש שיטענו שאלה קטגוריות חופפות), חמישה ספרי עיון המתארים את מהלכי המלחמה ולפחות חמישה ספרים שכתבו חיילים וקצינים שנטלו חלק במלחמה. הזרוע עוד נטויה.

נכון שהמרחק מעיבוד החוויה ועד למכבש הדפוס התקצר מאוד בימינו. עדיין, זה יבול שבקצב הנוכחי עוד עשוי להתחרות במספר הספרים על מלחמת יום הכיפורים: מלחמת סתיו 1973 היתה טראומה גדולה לאין שיעור בעוצמת ההפתעה, בהיקף הנפגעים ובהשלכותיה ארוכות הטווח - אבל גם המלחמה של קיץ 2006 היתה ארוע משמעותי בחיי המדינה.

עוד בנושא: חילוץ בחירבת כסיף | יוסי ברגר, מתוך "חופשת קיץ" אבירמה גולן על הספר "בסבך הלבנון, מלחמת לבנון השנייה: זיכרון, קרבות, משפחות"

האחרון שבספרי לבנון עד כה - ואחד הטובים שבהם, לטעמי - הוא "חופשת קיץ" של יוסי ברגר, שראה אור עכשיו. ברגר, סגן אלוף במילואים, שירת במלחמה כסגן מפקד גדוד בחטיבת צנחנים במילואים. הספר הצנוע, הצנום יחסית, שכתב מביא את חוויותיו מהלחימה בגזרה המזרחית של דרום לבנון. בניגוד לקצינים הבכירים שניהלו את המלחמה (דן חלוץ וגל הירש), לברגר אין קרדום אישי לחפור בו. אין לו צורך להצטדק באשר לטיב ההכנות של כוחות המילואים או בנוגע לאופי ההחלטות שהתקבלו בהמשך, בזמן המלחמה עצמה. מה שנותר הוא תיאור מרמת השטח - של הבלבול, חוסר הכיוון וחוסר האפקטיוויות שאפיינו את התנהלות צה"ל במלחמה; ולצדם המסירות ואומץ הלב שהפגינו היחידות שפעלו בשדה הקרב.

הסיפור עצמו מוכר למדי, כמעט אפשר לומר בנאלי. ב"קורי עכביש", הספר שאבי יששכרוף ואני כתבנו על המלחמה, ראיינו את סא"ל (במיל') עמוס בריזל, מפקד גדוד מקביל בחטיבת הצנחנים הצפונית, שעבר חוויות דומות לאלו של ברגר בגזרה סמוכה. מפקדי מילואים אחרים סיפקו תיאורים כמעט זהים: כניסות של הכוחות לדרום לבנון ויציאות ממנה בלי שום יכולת להבין את התמונה הכוללת של המלחמה, היתקלויות בשטח בנוי, ההתוודעות הכואבת למחיר הלחימה - ובעיקר, ההבנה המתחדדת אצל המפקדים שלצד המחויבות העליונה למשימה, ובצל הברדק הכללי, מוטלת עליהם החובה להתנהג כמבוגרים האחראים ולהגן ככל האפשר על חיי לוחמיהם.

בדרך ברגר עובר בכל התחנות המתבקשות. הפקודות והמשימות מתחלפות בכל יום והמילואימניקים מתגלגלים לכפרים מרכבה, טייבה וקנטרה מבלי שאיש יודע להסביר את ההקשר. מ"פ טנקים מסרב לפקודה לנסוע ביום, משום שכל הטנקים שנסעו שם לפניו ספגו טילי נ"ט (ולבסוף מפגין אומץ רב בקרב עצמו); הציוד החסר בימ"חים, הפחד המופרז מהאויב - הפכנו את חיזבאללה, כותב ברגר, "מארגון שצריך לכבד אותו לארגון שצריך לפחד ממנו"; מערך ההובלה, שאף פעם אינו מגיע לאסוף את חייליו בזמן - "שוב אני לא מצליח להבין איך צה"ל, שהגיע לאנטבה, שלפי כל עיתוני העולם מחזיק ים של פצצות אטום, לא מצליח לארגן מקום לינה לחיילים שעומדים להילחם בלבנון וטיולית מסכנה שתוביל אותם מאותו מקום לינה שמעולם לא סודר להם" .

אביו של ברגר רכש עבורו בניו יורק ג'י-פי-אס, מכשיר ניווט לווייני שצה"ל לא סיפק למפקדי כוחות המילואים. המכשיר הזה הציל את הכוח בפיקודו בכפר מרכבה, כשהתברר שתצלום האוויר שקיבל אינו תואם את הבנייה שנעשתה בכפר בשנים האחרונות. "בהליכה מהירה חוצה קבוצה של שמונים חיילים את ?מרכבה פיתוח', חשופה לכל הבתים והחלונות. באותם 500 מטרים ארוכים אני מקלל את תצלומי האוויר הלא מעודכנים, את המזל"טים, את ראש אמ"ן, את אלוף פיקוד הצפון וכל מי שהיה לו יד ורגל בעובדה שאנחנו צועדים ב'מרכבה פיתוח' עם תצ"א לא מעודכן, משנת 2003. כשאני מגיע במדרג הקללות לראש הממשלה ושר הביטחון, אני מגלה שהגענו לבתים שבהם אנחנו מתוכננים להתמקם. ואללה, צריך גם מזל בחיים" .

הלחימה העמידה לפניו דילמות שלא צפה מראש. באמצע טיפוס מסוכן במעלה ואדי לוהט באוגוסט, נתקלים הסמג"ד וחייליו ברועת צאן לבנונית. כמה מחייליו, אחוזי פחד מהאפשרות שהרועה תדווח על מיקומם לחוליות חיזבאללה, תובעים מברגר להרוג אותה. ברגר, אף שהוא זוכר היטב את סיפור הל"ה מהשיירה לגוש עציון, מחליט לשחררה. איכשהו, הוא מהרהר, הכל נראה שונה מאוד מהדיונים האתיים בחדרים הממוזגים של בית הספר לקצינים.

באחת ההפסקות בלחימה, מחוץ לשטח לבנון, ברגר טילפן הביתה. יובל, בנו בן החמש, אמר לו: "טוב שהתקשרת, חשבתי שאתה מת". את מה שעבר על משפחות המילואימניקים בבית מתארת אשתו, בפרק לא חתום, שאי אפשר לקרוא בלי לחלוחית בעיניים; גם תיאור חילוצן, בזמן לחימה, של גופות השריונרים מ"טנק בניה" בפיקודו של רס"ן בניה ריין, מעורר צמרמורת (ברגר לא מזכיר שזכה לצל"ש על חלקו בחילוץ).

מכיוון שהשבועיים ברוטו של הגדוד בלבנון לא ממש מחזיקים ספר לבדם, תפר ברגר לתוך העלילה את חוויותיו מ-24 שנות שירות בצנחנים, בסדיר ובמילואים. התפרים מעט גסים לעתים, אבל העין הטובה ויכולת התיאור של ברגר משמרים גם כאן את העניין. זו תמונה אמינה ומשקפת של חיי הרובאים בגדודי החי"ר, על התובענות והשחיקה שבהם, רחוק מאוד מהילת הסיירת.

לא פגשתי את יוסי ברגר מימי (אף שהאבות של שנינו היו חברים קרובים מתנועת הנוער והקיבוץ). בכל זאת, נדמה לי שאני מכיר אותו היטב. אנשים כמוהו ראיתי בכל גדוד מילואים שבו ביקרתי ב-20 השנים האחרונות (ובגדוד שבו שירתתי בעצמי באותן שנים). מסורים למשימתם, מלאי מוטיווציה, ענייניים, פטריוטים במידה, אך גם מסתכלים על עצמם, על הצבא ועל המדינה דרך משקפיים אירוניות. מקטרים, אבל קשורים בעבותות לחברים ביחידה - ולא מחמיצים יום מילואים. רק בשבוע שעבר נהרג בגבול הצפון מירי של צלף לבנוני נציג גאה של השבט המילואימניקי, המג"ד, סא"ל דב הררי.

ברגר וחייליו הם התגלמות "הישראלי הטוב", האיש מהשורה שהפוליטיקאים מרבים לדבר עליו ואליו אבל לא לגמרי מבינים אותו. בקריאת הספר, אי אפשר שלא לשוב ולהרהר בפער העצום שבין התנהגות הלוחמים בשדה לבין התפקוד החובבני של רבים בדרגים שמעליהם, הפוליטים והצבאים. בארבע השנים האחרונות, מאז התרחקנו קצת מהזוועה המידית של האירועים עצמם ובחסות השקט היחסי שנרשם בגבול לבנון (לפחות עד לשבוע שעבר), השתלטה גישה רוויזיוניסטית-משהו על השיח הציבורי סביב המלחמה בלבנון. בעצם, טוענים פוליטיקאים ואלופים (ובהשראתם גם עיתונאים), זו היתה הצלחה מסחררת. חיזבאללה הוכה שוק על ירך. הראייה היא בהרתעה: העובדה שהארגון השיעי אינו מעז ליזום סבב לחימה נוסף, מעידה כאלף עדים שניצחנו.

אלה טענות שיכולים להעלות רק מי שהמשך הקריירה הציבורית שלהם מושקע בדימוי המלחמה או מי שלא התעמקו במהלכיה. פער היכולת הבסיסי בין צה"ל - צבא מודרני ועתיר טכנולוגיות שלרשותו עומדים תקציבי ענק - לבין ארגון הגרילה והטרור של חיזבאללה, מיומן ככל שיהיה, הכתיב מראש את התוצאה הסופית, כרף מינימלי. מובן שחיזבאללה חטף חזק יותר ואינו שש למלחמה נוספת. השאלה צריכה להיות אחרת: האם התנהלות אחרת של הדרג המדיני והצבאי הבכיר היתה מניבה תוצאות טובות בהרבה?

לכל מי ששכח, לכל מי שמתאר כיום את לבנון 2006 כהצלחה, למי שלהוט לנסות שוב את כוחו של צה"ל מול סוריה וחיזבאללה, צריך לומר: קיראו את "חופשת קיץ". ככה, כפי שמתאר יוסי ברגר, זה היה בדיוק. הנה המלצה למפקד זרוע היבשה בצה"ל, האלוף סמי תורג'מן: במקום זיכרונות הגנרלים שנהוג לחלק לבוגרי קורסי הקצינים, תן להם לקרוא את ברגר. ממילא, סביר להניח שאלה סוג האירועים שבהם ייתקלו בשירותם הצבאי. במחשבה שנייה, זה יכול להיות גם חומר קריאה טוב לאהוד אולמרט, בהפסקות בין דיוני בית המשפט המחוזי בירושלים.

---

חילוץ בחירבת כסיף להבה עצומה פורצת במרחק של כ-400 מטר מאתנו... מגיע דיווח נוסף על פגיעה בטנק שנמצא במגנן צפון-מערבית לנו... אני קורא לחפ"ק שלי ולד"ר יוסי גולד ומתלווה אליו... אנחנו ממשיכים בתנועה לטנק. המראות שם קשים מאוד. דרך הדלת האחורית אנחנו מזהים שלושה נפגעים. רק הנהג עדיין בחיים... אבי מצליח להשיג במכשיר הקשר את קצין החימוש של האוגדה, שמנסה להסביר לי מה צריך לעשות. אני קוטע אותו ומנסה לחבר אותו לאחד השריונרים, שבינתיים מצליחים לפתוח את מכסה תא המפקד. מהדו-שיח מבין שכל העצות לא עוזרות... כשאני מחזיר את מכשיר הקשר לאבי, תופס אותי אחד השריונרים. הוא מצביע על אחת הגופות בטנק. "אתה חייב לעזור לי להוציא אותו, הוא חבר שלי," הוא אומר, מתמוטט לי בידיים ומתחיל לבכות. "הוא מת", אני אומר לו ומחבק אותו. "אתה מוכרח לעזור לי, הוא החבר הכי טוב שלי", הוא חוזר ואומר; "אתה חייב להבין, הוא מת. בוא ננסה להוציא את מי שחי". אני יורד אתו לתוך הטנק. בפנים יש ריח נורא... אני נוגע בנהג. הוא מחוסר הכרה אבל נושם. הכיסא נעול ואי-אפשר להזיז אותו. אנחנו עולים למעלה, ולידי אני רואה את עמית עין גדי... ללא שהות הוא נכנס לתוך הטנק ומנסה לפרק את כיסא הנהג... עמית נמצא בטירוף. הוא יורד בכל פעם ליותר זמן ודופק אם לום על המשענת. קשה לתאר את תחושת חוסר האונים. אתה נוגע בבן-אדם, הוא 20 סנטימטר ממך, ואתה לא יכול להוציא אותו. אני יורד שוב עם עמית בפעם המי יודע כמה, ואז אחת המהלומות גורמת למשענת הכיסא להשתחרר. אנחנו מתחילים למשוך את הנהג, אבל רגל ימין שלו תקועה ברווח שבין הכיסא לדופן תא הנהג. "יוסי, אני לא יכול לנשום", אומר לי עמית לפתע; "תעלה למעלה"; אני עולה אחריו, משכיב אותו על סיפון הטנק ואומר לו לנשום עמוק; "אתה בסדר?" אני שואל; "כן", הוא עונה, מתנשם בכבדות; "שכב ושאף אוויר", אני מורה לו, "וכשתרגיש הקלה תיכנס שוב."; עמית מהנהן בראשו. אני מחפש מי יכול להחליפו ולרדת אתי חזרה לתוך הטנק... אנחנו נכנסים פנימה. הרגל עדיין תפוסה... אני מאבד את תחושת הזמן ומחליט לא לצאת עד שאנחנו מוציאים אותו. מנסים שוב למשוך בכל הכוח, אבל הבחור עדיין תקוע; ואז זה קורה. הרגל משתחררת ואנחנו מתחילים למשוך אותו כלפי מעלה. במאמץ-על חגי ואני מצליחים לדחוף את הבחור החוצה דרך צריח המפקד. משכיבים אותו על הסיפון וביחד עם כמה חיילים מורידים אותו לאדמה. למטה מתנפלים עליו החובשים וד"ר יוסי גולד במאבק על חייו. יוסי ברגר, מתוך "חופשת קיץ"