לא הולך לשום מקום - מבחר שירים, מאת מואיז בן-הראש, הוצאת רסיס נהרה, באר שבע, 2010

שירתו של מואיז בן-הראש מחכה זמן רב למבחר, והמבחר הנוכחי, פרי יוזמתם הברוכה של צחי גולדברג, מייסד "עשן הזמן" בבאר שבע, ושל אורי מאיר, הבעלים של הוצאת "רסיס נהרה", בא לענות על שתי מטרות עיקריות. המטרה האחת היא להפגיש מחדש את קהל השירה עם שירתו של בן-הראש, מאחר שמאז צאת ספר שיריו הראשון, "קינת המהגר", בהוצאת ירון גולן ב-1994, התפרסמו על פי רוב ספרי שיריו האחרים בהוצאות עצמאיות (ואף בהדפסה על פי דרישה דרך האינטרנט), ולא זכו כמעט לנוכחות בחנויות ובמוספים הספרותיים. המטרה השנייה היא להפגיש מחדש את המשורר עם עורך, אחרי שנים שבהן העבודה על ספרי שיריו היתה עצמאית ולא ניזונה מן הצד הפורה של מפגש העריכה, בשל צאתם של הספרים בהוצאות עצמאיות, עד שהתקבע לו דימוי של מי ששירתו מתנגדת לעריכה ולעורכים, ועד שעלה החשד שייתכן שיש לו חיבה לטעויות ההגהה הרבות בניקוד ספריו.

הספר החדש מאפשר לקורא שזה לו מפגש ראשון עם שירה זאת מרחב נשימה רב. לא נעשה כאן ניסיון "לגלות" את בן-הראש ה"אמיתי". ואכן, מבחינת גיבושו הפנימי של הספר, הצליחו העורך והמשורר, דווקא בשל פשטות הבחירה, להמשיך את הקו של ספריו המהודקים יותר, "קינת המהגר" על כוחו הראשוני, ו"משם באתי" (2008), שהיה ספר מצומצם בממדיו ומדויק באובססיית הזיכרון וההיסטוריה שביטא.

שיריו מתלבטים שוב ושוב איך כותבים שירה בעולם לא שירי, עולם שמתבקש להשמיע דברי תוכחה קשים וחותכים באוזניו, ולא שירה רבת הוד ויופי הנעולה באסתטיקה הפנימית של עצמה. אבל הוא יודע גם שעולם זה בדיוק, שיש להטיח דברים בפניו, אינו פנוי להקשיב למשורר, או אינו מסוגל להבינו; וגם המשורר עצמו, שחי בעולם זה, אינו פנוי לכתוב את היפות שבשורותיו, ואלו בסופו של דבר רק נאמרות, בלי להיכתב, וללא מקשיב: "כשאתם לא שומעים / אני אומר את הדברים / הכי יפים" (עמ' 10).

המשורר אינו עומד רק מול העולם, אלא גם מול הספרות העברית שבתוכה הוא פועל, ואשר צימצמה אל תוך מגירות קבועות מראש את מקומם האפשרי של כותבים שונים בתוכה, כך שגברים אשכנזים יכתבו בשם הקולקטיב הלאומי הלוחם (ואחר כך בשם היחיד האוניברסלי), שנשים יכתבו על המרחב הביתי והמשפחתי, ושמזרחים יזכו ללגיטימציה רק אם יכתבו זיכרונות סנטימנטליים, אך לא מאיימים פוליטית, על עברם. סירובו למגירות אלו פירושו השתקה עצמית נוספת: "שנים לא / זכרת את ילדותך ואחרי שזכרת / שנים / שנים לא רצית לכתוב עליה / לא רצית לכתוב / את שכולם מצפים / ממשורר מרוקאי / ידעת שכל שיר על מרוקו / על תטואן על קוסקוס / יתפרסם ולכן / לא כתבת את השירים / שהיו בתוכך" (עמ' 92).

חוסר הקשב ההדדי שבין המשורר לעולם, ובין בן-הראש לספרות העברית, וחוסר היכולת לדבר ולהישמע, קשור גם למצבו הלשוני, מצב שהוא מיוחד בפרטיו ועם זאת דומה בסבכיו לזה של מהגרים רבים אל תוך החברה הישראלית. הוא נקרע בין לשונותיו: קהילת ילדותו היהודית בעיר תטואן שבצפון מרוקו נעה בין ניב הלאדינו של מרוקו, הספרדית המודרנית, הערבית-המרוקאית, הצרפתית הקולוניאלית ועברית התפילות. הוא נהפך בסופו של דבר למשורר עברי בישראל, אשר נדרש לשכוח את לשונותיו ולעברת את שמו למשה.

בעשור האחרון שב לכתיבה בספרדית, שפת ילדותו (רומאן שלו ושמו "אהבה וגולים" התפרסם בהוצאת "אסקלירה" בספרד בראשית השנה). עוד קודם לכן הוא החל לכתוב גם באנגלית. מבוכת השפות, החיצונית והפנימית, מתבטאת בשירים רבים.

המעבר המשפחתי ממרוקו לארץ, שהתרחש בשנת 1972 כשהיה בן-הראש בן 13, ועבר דרך ספרד וצרפת, היה מאבק איתנים של זיכרון ושיכחה של המשפחה והישראליות, שהובן לאחר מכן גם בהקשר הרחב של העימות האשכנזי-מזרחי: "אחזנו ברסיסי הזיכרונות / עד קרנות המזבח / אבל הורינו / רצו לשכוח. // לעולם לא נדע מה הם רצו לשכוח. / את הזיכרונות העדינים והיפים כל כך / או את זיכרון המעבר הקשה. / הם לא רצו לזכור / ואנחנו לא רצינו לשכוח" (עמ' 13).

מה נותר למשורר? נותרה השליחות לדבר בשם כל נשכחות ההיסטוריה שלו. לזכור את מה שאחרים מנסים להשכיח, את היהודי הישן של הגלות, הספרד-מרוקאי. הוא עושה זאת עד שהוא נעשה משוגע מרוב היסטוריה וזיכרון, במבוכים בני מאות ואלפי שנים בין אנדלוס, המגרב וירושלים. והוא מדגיש את היפוך הגלויות שהתרחש דווקא בארץ ישראל, שבה הוא נולד מחדש כיהודי של גטו, שבה הוא הפך לתלוש משורשים: "שנים / אתה הולך עם עץ בלי שורשים, שנים / השורשים בשמים" (עמ' 93), ושבה נולדו געגועיו אל הגולה; המשורר זוכר שהיפוך זה אינו רק תנועה שבין יהודי ישן לישראלי חדש, או בין ציוני ליהודי, או בין אשכנזי למזרחי, אלא גם בין יהודי לפלסטיני: "איפה הבית שלי עכשיו / הקירות בהם גדלתי / מי בביתי עכשיו / הבית שבנה סבי... מי גר בביתי עכשיו / ערבים גרים בביתי עכשיו / ואני / גר בבית ערבי / המהגר שגדל כאן / אולי כותב שירים עכשיו" (עמ' 92).

מואיז בן-הראש. איך כותבים שירה בעולם לא שירי